אלו דברים לשבת פרשת כי־תשא תשפ"א

 בערוב ימיו טען אברהם יהושע השל שיש שאלה אחת שהיא השאלה החשובה ביותר  העומדת בפני בני דורו.

                                                                                                                                                                                                                          Who is man  ?

מי הוא אדם ?

שאלה מוזרה במקצת, אני יודע.

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ מספר סיפור באחד המקומות על דודו שנסע ברכבת ועיין בספר.

שם הספר : "מדוע אש בוערת ?"

האדם שישב מול הדוד ברכבת תהה : "איזו מין שאלה זאת ? אם לא תדליק אש, היא לא תבער; אם תדליק למה שלא תבער ?*

אין בזה חידוש, נדמה לי, שהפילוסופיה שואלת שאלות ממין זה.

כל זה מעורר עוד שאלה. מה מקומן של שאלות בכלל בשיח הציבורי ?

השל בהרצאה שנשא ב1968 בפני סטודנטים בקליפורניה הבחין בין שני סוגים של שאלות.

שאלות שנובעות מפחות מדי מידע מצד אחד מול שאלות שנובעות מיותר מדי מידה מן העבר השני.

"מה השעה ?" היא שאלה מן הסוג הראשון. איני יודע מה השעה אז אני שואל.

מי הוא אדם ? היא שאלה מן הסוג השני, יש לנו הרבה מידע, ממקורות שונים, חלקים ממנו סותרים זה את זה.

האדם מטיבו על פי השל הוא יצור שנתון במבוכה.

הספר, אגב, טרם תורגם לעברית.

כ"שירות לציבור" - סוג של - אביא כאן שתי פסקאות קצרות מתוך הספר, אחריהן התרגום שלי לדברים:

"A question is due to knowing too little, to a desire to know more; a problem is often due to knowing too much, to a conflict between opposing claims of knowledge. A question is the product of curiosity, a problem reflects an embarrassment of knowledge."

A J Heschel, Who is Man ? Stanford U Press, p. 2

המשפט הראשון מופיע בגוף הטקסט לעיל, השני הוא : שאלה היא תוצר של סקרנות, בעיה משקפת מבוכה של ידע

"We are concerned with the problem of man because he is a being afflicted with contradictions and perplexities, because he is not completely a part of his environment. A good horse, properly cared for, lives as a part of his habitat and is unencumbered with problems. In sharp contrast, man is a problem intrinsically and under all circumstances. To be human is to be a problem, and the problem expresses itself in anguish, in the mental suffering of man."

Ibid.

   טרודים אנחנו בשאלת האדם כיוון שהוא יצור הסובל מסתירות ומתמיהות, כיוון שאין הוא חלק מהסביבה שלו במלוא מובן המילה. סוס טוב, שמטופל כדבעי, חי כחלק מבית גידולו ואינו טרוד בבעיות. בניגוד לכך באופן בולט, האדם הוא בעיה מטיבו ובכל מצב. להיות אנושי פירושו להיות בעיה, והבעיה באה לביטוי בעגמת נפש, בסבל המנטלי של האדם.

שתי הפסקאות כאמור מהספר מיהו אדם ? הוצאת אוניברסיטת סטנפורד ( אנג) בעמ' 2 

אין הדברים לעיל כמובן ממצים ואם נזכה נמשיך העיון המשותף בספר הזה בהמשך הדרך

שבת שלום

    ג'ף

*ראו Simple Words, ספר של הרב עדין שטרם פורסם בעברית, הוצאת Simon & Schuster  עמ' 207

מתוך המבוא של עדנה אולמן־מרגלית ל"חקירות פילוסופיות" של "וו" ( טיוטה )

 "הרעיון המוביל של ויטגנשטיין הוא שכל התיאוריות הפילוספיות מעוגנות  בתמונות שגויות('נמצאנו כלואים בתמונה' -ס' 115 )" .

"עיקר המאמץ שלו מופנה לעקירתן של התמונות הגורמות לאשליות פילוסופיות, וזאת על־ידי המרתן בתמונות - לא בתאוריות - אחרות."

" נקודת המוצא לספר היא פיסקה מהוידויים של אוגוסטינוס, המציגה תפיסה קדם־פילוסופית של לימוד לשון־אם . בתפיסה זו טמונות כל המלכודות שהפילוסופים - לדעת ויטגנשטיין - נופלים לתוכן ואשר מהן הוא ינסה לחלצם. כבר בנקודה זו יש לשים לב לכך שבקטע המצוטט אין אוגוסטינוס מפתח תאוריה לשונית אל מוסר תיאור, פורש תמונה. מבחינה זו ראוי לחקירות פילוסופיות להיפתח בפסקה אוגוסטינית זאת: הרעיון המוביל של ויטגנשטיין הוא שכל התיאוריות הפילוספיות מעוגנות  בתמונות שגויות  ( 'נמצאנו כלואים בתמונה' - ס' 115 ). את מושג התמונות של ויטגנשטיין יש להבין כמערכת יצוג של המציאות. ויטגנשטיין אינו סבור שניתן להשתחרר מתמונות לחלוטין, אלא שיש להכיר בהן, להכיר אותן ולהחליש את אחיזתן. עיקר המאמץ שלו מופנה לעקירתן של התמונות הגורמות לאשליות פילוסופיות, וזאת על־ידי המרתן בתמונות - לא בתאוריות - אחרות. אין צורך לשכנע ולהשתכנע בכך שהתמונה האחרת היא ה'נכונה': התראפיה הפילוסופית מושגת כתוצאה מכך שנוכחים בעצם אפשרות קיומה של תמונה חלופית."

אלו דברים לפורים ולשבת פרשת תצווה תשפ"א

 ל"חבורה של 'קו 58"  הצטרף השבוע דמות חדשה־ישנה, לודוויג ויטגנשטיין שמו.

לעת עתה, לאור מעמדו וחשיבותו, ויטגנשטיין או "וו", כפי שהוא ידוע לתלמידיו, שובץ לתפקיד של נהג.

כעת, השאלה הראשונה היא : מה לו ולחבורה של קו 58 ? לקו חמישים ושמונה ? ולאלו דברים ?

התשובה אליה די ברורה, היא קשורה ל"מחבר" כזה או אחר.

שאלה יותר קשה היא: מה לויטגנשטיין ולפורים ולפרשת תצווה ?

יש לי חבר מהפייסבוק שעוסק ב"וו" כבר כ30 שנה.

אני פגשתי לראשונה ב"וו" בשיעור במשפט פלילי באוניברסיטה; המרצה הזכיר אותו אגב אורחא כאחד ההוגים החשובים ביותר בעידן המודרני. הוא לא פירט ולא נימק.

הייתי צריך לברר את התשובה לשאלה מדוע ויטגנשטיין הוא הוגה כל כך חשוב, בעצמי והאמת היא שאני רק בתחילת הדרך בסיפור הזה. 

שנים לא עסקתי בשאלה זו כלל. הוא ריחף  ברקע כמו שמות אחרים שאנחנו מכירים אבל לא ממש מכירים, לא אותם ולא את עבודתם  [ אפלטון, אריסטו ,ניטשה ודויסטייבסקי, הרב קוק ( האבא )  כדוגמאות לתופעה הזאת]. 

על כל פנים, אני חושב שיוצא מהעיסוק הממוקד או המרוכז בויטגנשטיין בימים אלו.... אם יש - יש הרבה דברים -  שאנחנו צריכים ללמוד מפורים אבל אחד מהם הוא :  ה ק ו ש י ה*.  זה אגב ממשיך ומקבל את ביטויו בפסח גם....

הקושיה שבמציאות הנעלמה המורכבת והמופלאה.

נסיים דברים קצרים אלה במשפט קצר של השל. על אף שלא מצאתי התייחסות מפורשת בעבודתו לויטגנשטיין אני חש שיש קרבה עמוקה בין ההוגים האלו. המשפט הוא : "יראה קודמת לאמונה ותימהון קודם ליראה".

פורים שמח ושבת שלום

         ג'ף

* חשיבותה של  הק ו ש  י ה 

אלו דברים לשבת זכור - פרשת תרומה תשפ"א

 "במשך שנים רבות חייתי", כותב א. י. השל, " מתוך שכנוע שנועדתי לשרת בממלכת הפרטיוּת, שנועדתי להיות שקוע בסוגיות העליונות של החיים ומעורב בניסיון להבהיר אותן באמצעות מחשבות ומילים. בדידות היתה למשא ולברכה כאחד, ומעל לכול אמצעי חיוני להשגת סוג של רוגע, שבו אפשר להתייצב ללא מורא נוכח מבוכות הקיום.

"שלושה מאורעות שינו את גישתי." ממשיך השל וכותב. "הראשון - מתקפות אין־ספור על חיי הפנימיים, מתקפות ששללו ממני את היכולת לקיים רוגע פנימי. המאורע השני היה הגילוי שאדישות לרוע גרועה יותר מהרוע עצמו. אמנם להתבוננות פנימה ערך רב במסגרת פיתוחה של אמת פנימית. ואולם אפילו ערך זה אינו יכול להצדיק את העמידה השאננה נוכח מעשי אכזריות, המשימים ללעג את התקווה להשפעתו של המאמץ האינטלקטואלי הטהור. בידול הוא לעתים קרובות אמתלה לא מודעת לחוסר רגישות של מדינאים וחוקרים כאחד.

מן ההכרח להתייחס לאנשים הרשעים ביותר כמורים גדולים, שכן לעתים קרובות הם מציגים לפנינו בדיוק רב דוגמה לרוע בלתי מוגבל. שאלתו של קין "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי ?" (בראשית ד, ט) ותשובתו השלילית המשתמעת ממנה היא אחד מכללי הרוע היסודיים ביותר בעולם.

האירוע השלישי ששינה את גישתי היה מחקר שלי על נביאי ישראל, מחקר שעליו עבדתי במשך שנים מספר עד לפרסומו ב־1962. מן הנביאים למדתי על צרות העין של השגתנו המוסרית, על אי־יכולתנו לחוש בעומק הסבל הנגרם בעטיים של כישלונותינו. התבהר לי במידה רבה כי בעוד עינינו עדות לנוקשות האדם ולאכזריותו, לבנו מנסה למחוק את הזיכרונות, להרגיע את העצבים, ולהשקיט את מצפוננו."

א.י.השל, The Reasons for My Involvement in the Peace Movement, מתוך "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי, עמ' 66

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת משפטים תשפ"א טיוטה

 לכבוד פרשת משפטים אני רוצה למקד את המבט על מילים.

להתמקד במילים, דווקא.

תוך כדי הבנתי שכדי להתמקד במילים צריך לשים לב טוב טוב לזמן, לרגעים.

בלי תשומת לב לרגע החולף, קשה להתמקד במילה כזו או במילה אחרת.

ניחוחות של דברים ששמעתי במו אזני מפי אברהם יהושע השל ( ברשת ) ואפילו 

יותר מניחוחות יש בדברים לעיל.

הראיון בקישור להלן הוא ראיון עם סופר.

סופר הוא איש של מילים.

יש כמה אלמנטים בראיון הזה שאני חושב שחשוב לשים אליהם לב.

לזה, כאמור, צריך קצת זמן.

בהצלחה לנו

שבת שלום

אלו דברים לשבת פרשת יתרו תשפ"א

 בהמשך לדברים מהשבוע שעבר, דברים של פרופ' שמואל ה' ברגמן על אהרון דויד גורדון בחוברת "שעלים" - כותב שם ברגמן כך:

"במשק הקאפיטאליסטי נעשתה העבודה סחורה. והפועל מוכר את כוח עבודתו, מפני שהוא צריך לחיות; אולם הוא רואה את עבודתו כרע הכרחי, ולא כברכה - בחינת 'אדם לעמל יולד'.  באשר הוא אדם, אינו חי בשעת עבודתו, אלא בזמנו 'החופשי' שאחר העבודה. גורדון ראה את העבודה כברכה, ואפילו כברכה העליונה שניתנה לאדם. והוא קורא לבני האדם וקודם כל ליהודים: 'אנחנו לקינו בעבודה ובעבודה נירפא, את העבודה צריכים אנחנו להעמיד במרכז שאיפותינו, לייסד עליה את כל בנייננו. אם רק נעשה את העבודה כשהיא לעצמה לאידיאל, יותר נכון, אם רק נביא לידי גילוי את האידיאל של העבודה, נוכל להירפא מן הנגע אשר דבק בנו, נוכל לאחות את הקרע, שנקרענו מעל הטבע. העבודה היא אידיאל אנושי גדול של העתיד, שמש מרפא'.

א.ד. גורדון הניח את היסוד לתרבות העבודה בישראל, כלומר לתרבות, שיסודה הנושא הוא - העבודה והעם העובד. אולם אם שומה על העובד להיות נושאה של תרבות העם, אזי הכרחי הוא שמקורות התרבות של העם יהיו פתוחים לפניו; אסור שהתרבות תהא קניינם או זכיונם של העשירים. היא צריכה להיות קניינן של השכבות הרחבות של העם העובד. בהעמידו את הדרישה הזאת, חידש א.ד. גורדון מסורת עתיקה של ישראל. אצלנו היתה התרבות תמיד קניינו של העם  וגם היהודי הדל ביותר בעיירה היהודית נמנה למעשה עם חברי אחד מחוגי הלומדים, שהיו מתכנסים בשבתות או בערבים, כדי ללמוד חומש עם רש"י, "עין־יעקב", מדרש או דף גמרא.

תפיסתו של גורדון, שאסור שתהיה בארץ ישראל החדשה מחיצה בין העם העובד ובין המשכילים, באה לידי ביטוי נמרץ וחותך בעמדה שנקט בויכוח על הצורך, על התועלת או על הנזק שבאוניברסיטה העתידה לקום, שהתנהל בציבור הפועלים שנים רבות לפני שהוקמה האוניברסיטה העברית. פועלים הרבה ראו באוניברסיטה סכנה ליישוב, וליישוב העובד במיוחד; שכּן היא עלולה למשוך  פועלים מן העבודה אל ספסל הלימודים ואל המקצועות האינטלקטואליים, החופשיים שבעיר. אך גורדון כתב, מתוך תפיסה רחבת־הלב : ' איזו תעודת עניות לרעיון העבודה ! מה ערכו ומה כוחו, אם אוניברסיטה עברית דוחקת את רגליו ?!"

אני קורא את הדברים ומרגיש צורך לצבוט את עצמי ( תרגום לא הכי מוצלח של ביטוי מאנגלית feel the need to pinch myself  ) - האם הדברים אמיתיים ? מה להם ולהיכן שהגיעה האנושות ב2021 ? והתשובה היא : המזל הוא  שיש הרבה דברים שאני לא מבין.

שבת שלום

     ג'ף

 

אלו דברים לשבת פרשת יתרו תשפ"א

 רשות הדיבור לרב יואל שפיץ:

יואל שפיץ

7 שעות  · 

פרעה

*

א.

כשלמדנו במקור-חיים הרב עדין (שטיינזלץ) היה נוהג לדבר עם כל אחת מן השכבות בערך אחת לחודשיים.

השיחות היו אמורות לארוך כחצי שעה ולהסתיים לפני ארוחת הצהריים,

אבל בפועל הוא תמיד דיבר לפחות שעה, לפעמים שעה וחצי –

ותמיד גלשו לתוך הזמן של ארוחת הצהריים..

אני זוכר איך הבטתי בו.

הוא בכלל לא היה נראה לי כמו רב.

הוא היה נטול פוזה לחלוטין.

לבוש בפשטות גמורה, מהלך בקופצנות מהורהרת ותמיד ניגש ישר לעניין.

מעולם לא פתח את דבריו בדברי נימוסים או בקישור המאורעות לפרשת השבוע.

גם לא היה לו קול של רב.

היה ניכר עליו שהוא לא היה אחד שנועד כדי לדבר, יותר טיפוס של מחשבות.

לפעמים היה נראה לי שהוא מדבר פשוט כי משהו מציק לו נורא.

היה בטון שלו משהו מרוכז, דחוס, מתפרץ.

בדרך כלל היה פותח את דבריו בשאלות שונות ומשונות שאיכשהו התקשרו לסיטואציה:

מי יודע לתאר לו איך נראה הפרח דבורנית?

מי יודע מה הקשר המשפחתי בין רב לרבי חייא?

מי יודע מה הוא החג היחיד בתנ"ך המכונה ראש השנה?

מי יודע מי הייתה אנדרומדה?

אני הייתי נער דתי לאומי ממוצע באמצע כיתה ט'.

כמו את רוב החברים, גם אותי רבנים לא עניינו במיוחד.

מסביב בערה האינתיפאדה ולא היה לי ראש לנאומים ודברי תורה.

דווקא משום כך, האיש החידתי הזה, שלא ניסה למצוא חן, שלא היה נראה כמו רב, שדיבר קצת מעל הראש שלנו – כל כך משך את תשומת ליבי.

מעולם לא הצלחתי להחזיק ראש לאורך כל השעה וחצי שהוא דיבר.

לרוב, הקשבתי רק לרגעים מועטים בהם הוא אמר משהו שעורר אותי למחשבה. אבל רסיסי דברים אלו בוערים בי (ובעוד הרבה חברים) עד היום.

ב.

באותו יום הוא נכנס לכיתה ושאל מה שלומנו.

לא היה קשה לראות שאנחנו עייפים.

לא היינו רגילים ללמוד שעות רבות כל כך.

סיימנו את יום הלימודים בשמונה וחצי בערב ולאחר מכן עוד נשארו לנו שיעורי בית להשלים.

הוא שאל למה אנחנו עייפים, אחד התלמידים סיפר כמה עמוס לנו.

הרב עדין שמע את הדברים, הלך הלוך ושוב בכיתה ואמר:

"יש אדם אחד בתנ"ך. הוא וודאי לא היה כליל המעלות, אולי הפוך מזה.

רשע הוא וודאי היה וכנראה גם איש אכזר.

אבל גם ממנו אפשר ללמוד משהו."

הרב עדין חייך במסתוריות, ואני זקרתי את אוזניי, מסוקרן.

הוא המשיך:

"תראו את האיש הזה - פרעה.

מגיע אליו משה, מספר לו סיפורים שה' התגלה אליו ושעם ישראל רוצה חופש. ומה פרעה עונה?

הוא מכביד על עם ישראל את העבודה.

והאמת שהנימוק שלו הוא לא רע בכלל.

אתם זוכרים מה הנימוק?"

שקט בכיתה, תלמיד או שניים זורקים כל מיני חידושי תורה לחלל.

הרב עדין שומע וממשיך:

"פרעה אומר למשה אמת פשוטה:

'תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר'.

בעצם פרעה אומר:

אם אתם מדברים על חגים במדבר ועל חופש, כנראה יש לכם יותר מידי זמן פנוי.

כשהידיים עובדות, הראש לא פנוי לחשוב על שטויות.

הבנאדם פשוט עסוק מידי מכדי להיכנס לדמיונות."

אני זוכר עד כמה הופתעתי ממנו באותו רגע.

בכל השיחות של המורים שלי בבית הספר היסודי פרעה תמיד היה הרשע, הנלעג, האטום, ופתאום מגיע הרב הזקן והקופצני והופך לי את התמונה.

הרב עדין המשיך:

"תראו, אני לא בצד של פרעה כן?

הוא חטף את מה שמגיע לו ובני ישראל יצאו ביד רמה. יפה מאוד.

אבל, כמו פרעה, גם אני מאמין גדול במה שנקרא- 'תרפיה בעבודה'.

יושב לו בחור כזה, כמוכם.

לפעמים הוא עצוב, לפעמים שמח, הוא בעצמו לא יודע מה עובר עליו.

'גיל ההתבגרות' מה שנקרא.

אז מה נעשה איתו?

יש כאלה שאומרים שצריך לחבק ולנשק אותו ולומר לו עד כמה הוא נפלא.

יפה מאוד.

לדעתי, הרבה יותר מועיל להציב לו מטרות גבוהות ולדחוף אותו לעבוד קשה בדרך לשם.

ככה אין זמן לשטויות.

אז אם אתם עייפים זה טוב מאוד."

אני ממש זוכר את התחושה שיצאתי איתה מהכיתה.

פתאום היה לי חשק להציב לעצמי איזו מטרה ששווה לקום בבוקר בשבילה.

משהו שיזיז אותי ויצדיק עבודה קשה.

הדברים שלו פעלו עלי כמו זריקה, אמנם 'על גבי העור' זה כאב לכמה רגעים, אבל מה שהוא הכניס ל-ד.נ.א שלי ושל החברים עדיין מפעפע שם.

ג.

ופעם, בתוך המולה של איזו התוועדות בתיכון, הוא שאל אותנו בחביבות עוקצנית אופיינית:

"נו... אז מתי אתה מתכננים להתחיל להיות בני אדם?"

על שאלתו, ענה אחד החברים שזה לא כל כך פשוט ויש קשיים כאלה ואחרים-

לימודים, הדרכה בבני עקיבא, ועוד כל מיני הפרעות.

וחבר אחר אמר בנימה רצינית שבאמת כדאי שנתחיל להזיז את עצמנו ואולי אפילו כבר ממחר.

הרב עדין הקשיב לשניהם ושוב ציטט את פרעה:

"אתם יודעים מה אומר שם פרעה על אנשים כמוכם..

הוא אומר שם:

'נרפים אתם! נרפים. על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לאלוקינו'

מי שבאמת רוצה לעבוד את ה' אומר:

אני מתחיל עכשיו, עם כל הבעיות ולמרות כל הבעיות, ואני אלך דרך כל הבעיות.

אבל הנרפה?

הוא אומר: בטח. אני אתחיל, מבטיח.

אבל הוא מוסיף את המילה: "נלכה" - מחר, במדבר, כשירווח, כשיצא, כשיתאים.

אדם כזה, אם להיות כנה, אולי גם אני לא הייתי שולח ממצרים.."

אנחנו דממנו. הרב עדין המשיך:

"דבר אחד אפשר ללמוד מפרעה והוא -

אם אדם רוצה משהו באמת - אז שלא יאיים מה יקרה מחר.

שיקום ויעשה את זה עכשיו.

אדם כזה כבר יתגבר על כל הקשיים שבדרך"

**

אז בין העומס המוטרף של בית ועבודה בסגר,

לבין הרצון לעבוד את ה' כאן ועכשיו.

אני עוצר רגע ונזכר בפרעה וברב עדין ונזכר באיזה שביל עלי ללכת..

לחיים!

124אתה, אליעז כהן, Yitzchak Avi Roness ו121 נוספים

15 תגובות

8 שיתופים