בעקבות סימיק ( כה )

 

בשיר של צ'ארלס סימיק שנקרא "שיר" הוא כותב  ( בתרגום של הח"מ ) :

הימים השמחים ההם כשטיפסתי על

העץ הערום שבבית הקברות, נאחז בחיי.

ענני הערב היו הים,

ואני הייתי רב החובל בקן העורב שעל ספינת הפיראטים.

היה זה בית קברות ישן.

אף אחד לא נקבר שם יותר.

הם שכבו זה ליד זה צפופים כמו דלפונים במיטתם,

ואני הייתי רב החובל בקן העורב שעל ספינת הפיראטים.

והמקור:

POEM

Those happy days when I climbed

The bare cemetery tree holding on to my life.

The evening clouds were the sea.

And I was the captain in the crow’s nest

It was an old cemetery.

Nobody got buried there anymore.

They lay squeezed like the poor in their beds,

And I was the captain in the crow’s nest.

Charles Simic. Poem, in "Hotel Insomnia", Harcourt Inc. p. 33

הצילום להלן הוא של Linnaea Mallette  ועל פי האתר https://www.publicdomainpictures.net/en/index.pp hמדובר בצילום שהצלמת שחררה לשימוש חופשי.  

אלו דברים למוצ"ש פ' שמיני תשפ"ג

בעקבות דברי הרב עדין שהובאו באלו דברים לשבת....

"איך הייתה אמא אומרת, לוּ היינו מבינים את האלוהים הוא היה אליל."

- רבקה מרים, "רשימו", בפתיחה להוצאה החדשה של "בדמייך חיי" ללייב רוכמן, הוצאת כרמל, עמ' 13

אלו דברים לשבת פרשת שמיני תשפ"ג

כותב הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל על פרשת השבוע תחת הכותרת "גרגיר אמת" את הדברים הבאים:

"לנסות ולהעמיד את התורה בהסברים על דיני טומאה וטהרה כדברים שמביאים תועלת כזו או כזו לחיי הנפש, זה משפיל את כבודה של התורה. אבל מעבר לכך, צריך לזכור דבר נוסף, שנכון לגבי כל התורה כולה, מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל' : אמנם האדם לא תמיד יכול לשמור בעצמו על האמת, אבל הוא תמיד צריך לזכור ש'חותמו של הקב"ה אמת' ( שבת נה, א, ועוד ), ואותו אי אפשר לזייף. בשם הרבי מקוצק הסבירו שחותמו של הקב"ה אמת, מפני שחותם צריך להיות דבר שאי אפשר לזייף, והאמת היא הדבר היחידי שאי אפשר לזייף: ברגע שמזייפים אותה - היא מפסיקה להיות אמת. אפשר לעשות שלום מזויף, חכמה מזויפת או יופי מזויף - אבל אמת מזויפת לא יכולה להיות.

יש אמנם זמנים ומצבים , בהם אי אפשר להשתמש באמת. יש אנשים כשנותנים להם הסבר של אמת, הוא לא מספק אותם, משום שהם מ'אוכלי הקש', שצריך לדחות אותם בקש. וכך גם עשו, ראשונים כמו אחרונים. לפעמים," אומר הרב עדין," אני נותן לאדם הסבר שאיננו מרקיע שחקים, אבל הוא על דרך האמת, והוא שומע ולא מתלהב. אחר כך אני אומר לו איזה דבר, שכל כולו ספק ספיקא, ואורו עיניו: עכשיו הוא מרגיש שהוא יודע את האמת לאמיתה. בן אדם יכול לחיות עשרים שנה על כך שהוא שומע קש, וטוב לו בזה. אך בכל זאת, כשמישהו מגיע להסברים שעל דרך הפסיכולוגיה או על דרך אחרת, צריך להביא אותו בחזרה לפרשת שמונה שרצים ולשאול אותו: מה אתה דורש על שמונת השרצים האלה ? מה תאמר על האנקה, הכוח, הלטאה והחומט ? למה החולד והעכבר הם יותר גרועים מהחתול והכלב ? מדוע ביום כך וכך בניסן, האוכל הזה לא מזיק לא  לגוף ולא לנפש, ולאחר שעוברים עוד כמה ימים ומגיע י"ד בניסן, מי שאוכל אותו נפשו נכרתת ? כל נסיון לתת לדברים הסברים שלא כדרכם, בין על דרך רפואת הגוף, ובין על גדר רפואת הנפש, הרי שמעבר לכל הדברים הבעיות שיש בכך - זו עשיית עוול לאמת, וזה דבר שלא יכופר."

הרב עדין מסיים את דבריו על הפרשה תוך הפנייה לדברים די ידועים של הרבי מקוצק כדלהלן. "ידועים" ובכל זאת מעוררי מחשבה:

"כשניגשים אל התורה לא צריך לבקש חשבונות רבים, וגם לא תמיד מוצאים 'דברים טובים'. טוב משום כך להיזכר מפעם לפעם בסיפור הבא: מישהו בא לרבי מקוצק והקשה לו על בורא העולם, והוא ענה לו תשובה, שטוב לזכור בכל פעם ששומעים הסברים טובים: 'א־לוהים כזה שכל טיפה סרוחה יכולה להבין אותו, לא שווה שיעבדו אותו'".

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשביעי של פסח תשפ"ג

בתחילת פרק י"ב ( "השפה ה'מושאלת'" ), בספרה "עולמו של קפקא", הציבה שרה לייב אמירה של ויטגנשטיין כאפיגרף:

"גבולות עולמנו הם גבולות השפה."

כותבת שם שרה לייב:

"בעולמו הלשוני של קפקא שלטו שתי שפות - הגרמנית והצ'כית. הגרמנית הייתה המרכזית והמשפיעה מבין השתיים, אותה הוא למד כמרבית בני דורו היהודים בבית הספר ובאוניברסיטה. היא הייתה שפת הקהילה היהודית בפראג, שפת משפחתו ומשפחות ידידיו. הצ'כית לעומתה, השפיעה הרבה פחות על חייו. היא הייתה שפת הרחוב, שפתן של המשרתות בבית ושל הפועלים בחנות של אביו. אבל היא גם הייתה שפתה של מילנה אהובתו, שכתבה בצ'כית את מאמריה בעיתונות של פראג.

קפקא דיבר וכתב צ'כית טוב יותר ממרבית ידידיו, ולמרות זאת שמר מרחק־מה משפת מולדתו, מרחק שהדגיש את ניכורו ואת תחושת הזרות שאפיינה את יחסו כלפיה. מסיבה זו אולי הוא לא כתב מעולם בשפה הצ'כית - לא בעבודה, לא ביצירותיו, לא במכתביו ולא ביומנו. רק לעתים רחוקות אפשר למצוא במכתבים שכתב למילנה או לאוטלה אחותו הנשואה לצ'כי, הערות המתייחסות לשפת המקום. כך למשל כתב למילנה לאחר שתרגמה את סיפוריו ללשון זו:

תחושת הלשון הצ'כית שלי, ואכן גם לי יש כזאת, אומנם באה על סיפוקה המלא לאחר קריאת התרגום, אלא שלוקה היא בחוסר אובייקטיביות קיצוני. מכל מקום אם מישהו יבוא אליך בטענות כלשהן, נסי לאזן את העלבון בהכרת התודה שאני רוחש לך בכל ליבי. ( מכתבים, עמ' 73)

מכאן," ממשיכה לייב וכותבת, "שיחסו של קפקא לשפה הצ'כית היה חיובי, אך הוא חש אמביוולנטיות ברורה לגביה. מצד אחד היא הייתה עבורו שפת הקסם של אגדות הילדות הראשונות ששמע מפי המשרתות בבית, וגם שפת האהבה, שפתה של מילנה אהובתו הצ'כית. מצד שני הייתה זו שפתן של הלאומנות והאנטישמיות ברחוב הצ'כי, שפתו של ההמון המשולהב נגד היהודים, הצועק בפראות תחת חלונו 'Prazive plemeno' ( גזע מצורע )."

בסוף הפרק כותבת לייב:

"כסופר יהודי בעל מודעות לאומית, חיפש קפקא דרך לביטוי לשוני אותנטי, שיהיה שייך לו באופן מהותי. לשון היידיש העניקה לו אומנם את תחושת ה'יידישקייט' של יהודי מזרח אירופה, אולם דבר זה לא סיפק את שאיפתו במלואה והוא פנה ללימוד השפה העברית. יש להניח, כי קפקא למד את לשון הקודש כשהתכונן לבר־מצווה שלו. אבל רק בשנת 1917, כשמחלת השחפת החלה לתפוס בהדרגה מקום מרכזי בסדר יומו, החל ללמוד עברית באופן שיטתי. בהתחלה עם המורה פרופסור פרידריך טיברגר...- משכיל, נצר למשפחת רבנים, שתירגם מיידיש לגרמנית את שיריו של מוריס רוזנפלד, לאחר מכן עם גיאורג מרדכי לנגר(..., אחיו של המשורר היהודי־צ'כי, שהצטרף לקבוצת חסידים ). בהמשך עם פועה בן־טובים, אישה צעירה, תלמידתו של אליעזר בן יהודה, שהעברית המודרנית הייתה שפת האם שלה. קפקא כדרכו למד בשקידה, מילא פנקסים קטנים במילים ובתרגילי דקדוק עברי. רבות דובר על התלהבותו מלימוד השפה העברית, בזמן שתקוותו לעלות לפלסטינה הלכה ונהפכה לחלום בלתי מציאותי, כשגברו התקפי מחלת השחפת וכילו את כוחותיו.

לא קל להבין מדוע נראתה לקפקא תחיית העברית כהיבט חיוני ביותר של התחדשות לאומית. האם שקד ללומדה כדי להימלט מהתבוללות מוחלטת ? אולי סבר כי העברית היא הגשר בין העבר להווה של כלל הציבור היהודי, איחוד בין עולמו הפנימי לעולמו החיצוני ? בין עולם שחלף לבין עולמו שלנו ? קפקא כדרכו, אינו מקל ואינו מספק תשובות, משום כך נותרה פנייתו אל העברית, ככמיהה אינסופית לאותנטיות, תנאי הכרחי לגאולה אישית ולאומית."

שרה לייב, "עולמו של קפקא", הוצאת משרד הביטחון בסדרה "אוניברסיטה משודרת", עמ' 144-143, 153- 154.

חג שמח

   ג'ף

אלו דברים לשבת חוה"מ פסח תשפ"ג

בסוף פרק ד' לספרו  ביידיש על קוצק כותב אברהם יהושע השל:

"לעתים קרובות , מחלוקת ושנאה נובעות  כתוצאה מחילוקי דעות. האדם לא יכול לסבול שלזולת ישנה דעה אחרת. ר' מנדל הבהיר את השטות שבכזו שנאה: 'כשם שאין פרצופיהן שווין זה לזה, כך אין דעותיהם שוות' - בדיוק כפי  שאין לך תרעומת על כך שפניו של זולתך נראים אחרת משלך, כך לא ראוי שתהיה לך תרעומת על כך שדעותיו של הזולת שונות מאלה שלך.

כשבני ישראל הגיעו למדבר סיני, הם שבו בתשובה. במה התבטאה תשובתם ? רש"י אומר: 'ויחן שם ישראל נגד ההר' ( שמות יט, ב) - כאיש אחד בלב אחד'. כיצד הושגה אחדות כזו ? הם הגיעו למדרגה זו מפני שכל אחד ואחד הסתכל  רק בחסרונותיו שלו וחשב לעצמו שבוודאי זולתו טוב ממנו. זו הייתה התשובה הגדולה ביותר. 'ויחן שם ישראל' - 'אחדות באה כשכל אחד מוצא חן בעיני זולתו', אומר ר' יצחק מוורקי, חברו של ר' מנדל."

א. י. השל , קוצק במאבק למען חיי אמת, תרגום: דניאל רייזר ואיתיאל בארי, עורך: דרור בונדי, הוצאה : ספרי מגיד הוצאת קורן, עמ' 146, הערות השוליים הושמטו.

מועדים לשמחה ושבת שלום

ג'ף

אלו דברים לליל הסדר תשפ"ג

כותב יהודה עמיחי בשיר 21 בקובץ שירים הראשון ב"פתוח סגור פתוח":

"הרהורי ליל הסדר, מה נשתנה, שאלנו

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות,

ורובנו גדלנו ולא נשאל עוד ואחרים

ממשיכים לשאול במשך כל חייהם, כמו ששואלים

מה שלומך או , מה השעה וממשיכים ללכת

בלי לשמוע תשובה. מה נשתנה כל לילה, 

כמו שעון מעורר שתקתוקו מרגיע ומרדים

מה נשתנה, הכל ישתנה. השנוי הוא האלוהים.

הרהורי ליל הסדר. כנגד ארבעה בנים דברה

תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם, ואחד

שלא יודע לשאול. אבל לא מדובר שם

על אחד טוב ולא על אחד אוהב.

וזו שאלה שאין לה תשובה ואם תהיה לה תשובה

לא ארצה לדעת. אני שעברתי את כל הבנים 

בצירופים שונים, חייתי את חיי, הירח האיר 

עלי ללא צורך והשמש הלכה לה וחגי פסח

עברו בלי תשובה. מה נשתנה. השנוי

הוא האלוהים, המוות נביאו."

יהודה עמיחי, האלים מתחלפים התפילות נשארות לעד, ( שיר מס' 21 ), פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן, עמ' 15

חג חירות שמח

     ג'ף

אלו דברים לפסח תשפ"ג

 "תחיית הדת לא תבוא אלא על ידי חידוש המבוכה הפנימית".

המשפט הנ"ל של אברהם יהושע השל הוצב בפתיחה של מאמר שכותרתה "נשאת ונתת באמונה ?" ושמופיע בקובץ "אלוהים מאמין באדם" בעריכת ד"ר דרור בונדי.

כפי שכותב דרור בפתח הדברים שם: "מאמר זה התפרסם בשנות חייו האחרונות של השל, והוא נכתב עברית, כיוון שהשל ייעד אותו לכרך ג' של ספרו העברי תורה מן השמים באספקלריה של הדורות...." (להלן: תמ"ה ) 

"תחיית הדת לא תבוא אלא על ידי חידוש המבוכה הפנימית"

מכאן אנו למדים כמה דברים וניצבים בפני כמה וכמה שאלות.

דבר ראשון  - "הדת מתה".

הדת זקוקה לתחייה.

זהו הדבר הראשון והוא צריך עיון.

למה בדיוק הכוונה ב"דת". מה היחס בין "דת" לבין "יהדות" ?

שנית: למה הכוונה ב"מבוכה פנימית" וכיצד אותה מבוכה תביא ל"תחיית הדת".

קצת אחרי אמצע המאמר כותב השל: 

"בעיני הכסיל הספק הוא סוף המחשבה, כאילו אדם בספקו יחיה. לאמיתו של דבר אין הספק אלא ראשית המבוכה. והמבוכה מה טיבה? אי יכולתו של אדם להסתגל לחיים של ספקנות מצד אחד, אי יכולתו של אדם להגיע לידי התרת כל הספקות מצד שני. יתכן שאין אדם ראוי להשיג ודאות גמורה בעניינים העומדים ברומו של עולם.

אני משתמש במילה מבוכה לא במובן של בלבול דעת או פגיעה במחשבה סדורה, אלא במובן של ידיעת אי־שלמות ההשגה, חוסר כוח של כלי מחשה כנגד שפע הנשגב והפלא. ראוי שפע זה לתפישה ולהשגה עליונה, אלא שאין הנפש ראויה לכך.

מבוכה היא מצב האדם הנתפס בצער הידיעה כי קצר מצע המוח מהשתרע, שהשגת  הדעת בפני המציאות כקוף בפני אדם. כל השגה לקויה, כל לשון כישלון. אדם יודע ואינו יודע בבת אחת. ויוסיף דעת יוסיף מכאוב [קהלת א, יח] על אי־השלמת ההשגה, על חוסר כוח ואי־ספיקה של כלי המחשבה כנגד שפע ההוויה."

א.י. השל, "נשאת ונתת באמונה?" בקובץ "אלוהים מאמין באדם", בעריכת דרור בונדי, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, עמ' 97 וכן בתמ"ה, ספרי מגיד והוצאת קורן, כרך ב ספר שלישי, עמ' 948

והדברים, כפי שציינו, צריכים עוד עיון.

אסיים בשורות ספורות של השל שמופיעות בפרק "קטעי מבוא" בתמ"ה במהדורה החדשה הנ"ל שהתקין בונדי, תחת כותרת המשנה "יסורי מבוכה":

"יודע אני שכמה דבר[ים] בחיבור זה עתיד[ים] להסעיר את האגם הקפוא של חיי הרוח בישראל...אילולא אדם לא חטא, לא היתה בחירה בעולם. חולם אני על הכתוב השלישי שיכריע ביניהם. כרם דיבנה והפרדס של אלישע, אנשי מחאה מטילי ספק, תוהים דורשים, מתריעים, מוקיעים. מכל מלמדי השכלתי.

התורה, הרבה מבואות יש בה, 'הרבה דלתות יש בה, הרבה פתחים יש בה. וכן הוא אומר: 'אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום' (משלי ח, לד ). בספר זה ניסיתי לפתוח דלתות, ולהיכנס למבואות שאינם מפולשים לרשות הרבים. נתברר שיש מן הדברים שהם מוסכמים אצל המון עם שלא תמיד היו מקובלים על כל חכמי ישראל."

חג חירות שמח לכל באי עולם

             ג'ף