באלו דברים לסוכות כתבתי כאן, בהקשר למשבר שעובר על החברה הישראלית בתקופה האחרונה :
"ראשית חוכמה היא הבנת שורשי הבעיה שאתה מבקש לעסוק בה. זה לא תמיד ענין פשוט. במיוחד לא בענייני רוח.
ההצעה הראשונה שלי היא, על כן, שננסה להבין את שורשי הבעיה שאנו ניצבים בפניה."
לא פרטתי מה לדעתי הם הבעיות ולא מה הם שורשי הבעיה/ הבעיות.
אנחנו חלוקים בינינו שלא לומר מפולגים שלא לומר ששסע נפער בתוכנו.
זוהי אחת הבעיות.
ב1948 "הבינו", נדמה לי, שיש בעיות - -וחילוקי דעות שאינן ניתנות לפתרון; חלף לכלות אנרגיות ומשאבים על פתרונות לא יועילו, צריך לחפש דרכים לחיות זה לצד זה בבחינת חיה ותן לחיות. נדמה לי שזה עבד די טוב עשרות בשנים. אבל הזמנים משתנים, ויש בעיות שאם לא מתמודדים איתן הן מבעבעות, נהיות חמורות יותר, ומתפרצות בסופו של דבר. אבי ז"ל, שהיה בין היתר רופא, היה אומר ככל שאתה מתמודד עם בעיה "כשהיא קטנה" היא פחות בעייתית.
בעיה נוספת שמלווה אותנו מאז קום המדינה ועוד קודם היא : כיצד עלינו להתייחס לעוצמה ? לכוח.
העם היהודי סבל לאורך הגלות מהעדר עוצמה מדינית, מהעדר כח.
יש הסבורים ששורש קיומנו כאן כמדינה בג'ונגל המזרח התיכון הוא להבטיח שמה שאירע לנו באירופה בשנו הארבעים של המאה הקודמת לא יתרחש שנית, ואם נגזר עלינו להילחם על קיומנו, שנית לא נלך כצאן לטבח. אם נגזר עלינו אבדון אז בסיבוב הבא "ניקח איתנו לשם " גם את אויבנו.
ובכל זאת, נדמה שאחת מלקחי מלחמת יום הכיפורים היא שיש מגבלות לכוח.
ברור לי לצערי הרב שיש בתוכנו יותר מדי אנשים שאו ששכחו את הלקח את זה או שלא לא למדו אותו.
אנשים אלה זכו לאחרונה לעדנה, אנשי הקיצון זכו לעמדות כח שאסור היה שיגיעו עליהן. אבל זה קורה ועם זה צריך להתמודד.
אסור לטמון את הראש בחול. אסור להתעלם מבעיות וממשברים. אסור לחשוב שאנחנו סופרמנים ואסור לחשוב ש"אלוהים לצידנו" וש"הוא" יילחם את מלחמותינו וידנו תהיה על העליונה ויהי מה. ההיסטוריה היהודית מלמדת אחרת.
רציתי להימנע מטון פולמוסי. רציתי לדבר כאן על שורש השמחה לפי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ.רציתי לדבר על דרכו המתונה וגישתו המתונה של אהרן אפלפלד.
נכשלתי בזה.
כל כישלון הוא הזדמנות לתיקון
חג שמח
ג'ף
