מחאה

 הרבה אני חושב על מחאה.

איך למחות באופן היעיל ביותר. כעת הבנתי : יואל הופמן.

 לאחוז ב"יואל הופמן" 

 להפיץ את האין בשורה שעל פיו.

                                                    "126

העולם, ברנהרט חושב, נכנסו יוצא. קובאץ'

הזקן צריך לאמץ את כל כוחות הנפש כדי

שהרכבת תעצור. נהג הקטר יורד ושניהם

[נהג הקטר וקובאץ'] לוגמים יי"ש. קובאץ' 

אומר: 'אין בכך כלום. אני פשוט מתרכז'.

נהג הקטר אומר: 'גם אבי ידע להפנט. אבל

לא רכבות' [ אביו השמן של קֶלֶרמַן הִפנט

כוכבים. הוא היה אומר: 'צריך לדעת

להסתכל מרחוק'] וקובאץ' אומר: 'אבי היה

נגר פשוט. אבל אמי היתה אשה רוחנית'

[אמו של קובאץ' היתה אישה רוחנית].

                                 אבי אביו של קלרמן"

יואל הופמן,  ברנהרט, בית הוצאה כתר, ירושלים בע"מ

פסקה 126

אלו דברים לשבת פרשת בהר בחוקותי תשפ"ה

היום 594 ימים  למלחמה

המצוקה היא גדולה.

אמנם לא בפעם הראשונה בתולדותיו של העם היהודי  - אך מה זה משנה ?!

"דור דור ודורשיו..."

על הדור שלנו להתמודד עם המציאות כפי שהיא.

רשמתי פתיחות שונות לאלו דברים הזה וגנזתי את כולן.

לבסוף החלטתי לשאול שאלה את ה chatgpt  בסוגיה שמעסיקה אותי לא מהיום.

אני מביא בפניכם את מענה הצ'אט תוך הערה שמדובר מבחינתי בחומר גלם ובחומר למחשבה בלבד.

הרעיון המרכזי והחשוב לטעמי מופיע במשפט האחרון להלן - על ה"דת" "היהדות" "ההלכה" ואוסיף "הישראליות" כצורת  חיים.

אולי בהמשך הדרך הדברים יזכו כאן לפיתוח נוסף

 "ליבוביץ וויטגנשטיין: הקליפה היא התוך

ויטגנשטיין המאוחר, בכתביו על פילוסופיה של השפה, טוען כי משמעות אינה דבר פנימי, סודי, המסתתר בתוך המילים. להפך – המשמעות היא השימוש. השפה היא ציבורית, פתוחה, מוסכמת. אין "כוונה פנימית" שמעניקה למילים את ערכן, אלא רק פעולת הדיבור עצמה – בתוך משחק החיים האנושי.

ישעיהו ליבוביץ, מכיוון אחר לגמרי – דתי, פשטן, קנאי – אמר דבר דומה על האמונה: העבודה הדתית היא ההלכה. לא ישות מיסטית, לא חוויה פנימית ולא תחושות עמוקות. האמונה מתבטאת רק בפרקטיקה. הקליפה – המצוות, הטקס, הציווי – היא הדבר עצמו. אין "פנים" רוחני שמאחורי הפעולה; הפעולה היא התוכן.

שניהם – ויטגנשטיין וליבוביץ – מנפצים את הפנטזיה של "מהות" חבויה. אין מעבר, אין פנימיות נסתרת שאותה יש לחשוף. רק הקיום הגלוי, החיצוני, הפעולה עצמה – היא זו שיש לה משמעות, אם בכלל. במובן הזה, גם השפה וגם האמונה אינן חידות סתומות, אלא צורות חיים."

לעילוי נשמת  סרן איתי סייף ז"ל וכל הנופלים, 

לרפואת ינון גנון בן אילנית אבוטבול גנון, יהודה אהרן  בן מרים אסתר, נועם צבי אליעזר בן אפרת, וכל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון 

להשבת החטופים לחיק משפחותיהם

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת אמור תשפ"ה ( למיילים )

 "כך או אחרת גם שברי הדברים שלמים בדרכם."

יואל הופמן, "מצבי רוח" , הוצאת כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ. ( תחילת פסקה 94 )

יגאל שוורץ על "הופמן" ב"ללכת ברחובות הפנימיים":

"את מכלול היצירה של יואל הופמן אני קורא כסדרה של פואמות פוסט־אפוקליפטיות, הנסמכות באורח מסיבי, על חומרים אוטוביוגרפיים. הנחת המוצא ההגותית העומדת ברקע כל המפעל האמנותי הגדול שלפנינו היא שאם התפרצותם של מאורעות השואה קץ הקץ על עולם התרבות המערבית ובמיוחד על עיקריו של המוסר האירופי 'האוניברסלי'. מאורעות השואה נתפסים בכתבי הופמן  - שלא סולח ולא שוכח ( דברי הברכה ששלח לגוף שארגן את אירועי התרבות לכבוד אירופה היו: The Jews too/ Greet the Union of Europe/ In their ancient Yiddish/From below ) - כאיבוד עצמי לדעת של העידן המודרני, עידן הנאורות האירופי, ואת מקומו תפסה לדעתו, הברבריות, כמופע טכטוני מחודש, נאצי־פגאני. זו הרימה ראש, ניסתה וכמעט הצליחה לחסל את היהודים, שהם, בעיני הופמן - לצדו של ישו - הנציגים האולטימטיבים של המוסר, הצדק והחסד במרחב המונותיאיסטי."*

שבת שלום

    ג'ף

*יגאל שוורץ במאמר "'צופה ואונייה נטרפת' - הפואמות הפוסט־אפוקליפטיות של יואל הופמן" ב נילי רחל שרף גולד ויגאל שוורץ, "ללכת ברחובות הפנימיים  - היקום של יואל הופמן", הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, עמ' 102

אלו דברים לשבת פרשת אמור תשפ"ה

אחד הספרים של פילוסוף אמריקאי בשם רוברט  רורטי (1931 -  2007 ) נקרא "קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות".

בויקיפדיה יש ערך על קונטיגנציה [ שאני מניח שזו מילה נרדפת לקונטינגנטיות ( הרי מדובר בשתי המילים שהן תרגום של המילה באנגלית contingency )  ]  בו מופיעים הדברים הבאים:

"קונטינגנציה מתייחסת לאירוע, מצב או מהות שאינם הכרחיים, שאינם קורים בהכרח, אלא תלויים בתנאים או בנסיבות מסוימות. כאשר משהו הוא קונטינגנטי, המשמעות היא שהוא לא הכרחי, אלא תוצאה של התנאים וההחלטות שמתקבלות.

קונטינגנטיות היא אקראיות או תלויה בתנאים, ולא עקביות. קונטינגנטיות מתייחסת למצב שבו משהו עשוי להתרחש, אך לא בהכרח יתרחש – כלומר, הוא לא קבוע או הכרחי, אלא תלוי בתנאים מסוימים או בתנאים משתנים. אקראיות היא התרחשות שקורית בצורה בלתי צפויה, שאין לה דפוס קבוע או עקביות. עקביות היא מצב שבו משהו קורה בצורה קבועה, צפויה או בדפוס שחוזר על עצמו. את הקונטינגנטיות – על הציר שבין אקראיות ועקביות, בהקשר של דברים שיכולים לקרות אך אינם הכרחיים – נכון להקביל לאקראיות ולא לעקביות. היא קרובה יותר לתהליכיות במובן של תרשים זרימה או תוצאתיות.

אם נראית  לכם הפסקה לעיל - מסורבלת  - גם לי היא נראית כך. התלבטתי אם למחוק אותה ולהסתפק בפסקה הראשונה. כפי שראיתם החלטתי להשאיר אותה. אולי בכל זאת ניתן להבין ממנה משהו.

כששאלתי את צ'אט ג'יפיטי על מה הספר של רורטי קבלתי התשובה הבאה:

"' קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות' מאת ריצ'רד רורטי הוא ספר פילוסופי שמציע דרך חדשה לחשוב על זהות, מוסר ותרבות ללא עוגנים מוחלטים. 

תמצית הרעיונות המרכזיים: 

קונטינגנטיות: אין אמת או זהות מהותית קבועה — השפה, האמונות והערכים שלנו הם תולדה של נסיבות היסטוריות ותרבותיות.

 אירוניה: האדם האירוני מבין שהשקפת עולמו מקרית ונתונה לשינוי, ולכן נזהר מלהתייחס לאמונותיו כ"אמת עליונה". 

סולידריות: למרות שאין אמת מוחלטת, אפשר ועדיין חשוב לפעול למען צדק וחמלה — לא מתוך עקרונות נצחיים אלא מתוך הזדהות עם סבל אנושי. 

בשורה [התחתונה] : 

רורטי מציע את דמות ה"אינטלקטואל האירוני" - מישהו שחי בלי ודאות פילוסופית , אבל עם מחויבות מוסרית עמוקה."

נדמה לי, שלא קשה לבקר את "הפילוסופיה של רורטי", בייחוד מנקודת מבט "יהודית דתית", איך שלא נפרש את המונח הזה "יהודית דתית". לי, על כל פנים, קשה עם "דברי הכפירה" של רורטי.

בכל אופן,  הדברים לעיל על "רורטי" נועדו לשמש הקדמה לדברים הבאים  - קטע שיחה בין המשוררת חוה פנחס כהן לבין המשורר ישראל אלירז.

מתוך השיחה הרביעית, "אל השירה", בספרה של חוה פנחס-כהן "אסכולה של איש אחד  דיאלוג עם ישראל אלירז" :

"ישראל: נס. נס קרה שהתחלתי לכתוב שירה ב־1980 ולא ב־1960. לא בחרתי בזה, אלא כך      זה קרה מסיבות שונות. מה היה קורה אילו הייתי כותב בשנות השישים, כשהייתי סטודנט באוניברסיטה, במקום ובזמן ההוא ? מה היתה מפת השירה באותם ימים ? כבר לא אלתרמן, אלא הכוח האדיר שירשו ממנו נתן זך, יהודה עמיחי ודוד אבידן. אלה היו המחסלים, כמו שאומרים בקולנוע. המשולש הזה היה המחסל, כשלידם גבריאל מוקד, דן מירון וגרשון שקד תומכים בסתר ובגלוי. בשנות השישים נוצרה נורמה שירית. ואם לא עמדת בה, לא מבחינה םוליטית, אלא מבחינה צורנית, אם לא כתבת בהשפעת השירה האנגלוסקסית - לא היתה לך זכות קיום.

חוה: בשנות השבעים והשמונים הדגש עבר מהפואטיקה אל הפוליטיקה. הסיפור הפוליטי של הכיבוש ואחר־כך מלחמת יום הכיפורים, שהיתה משמעותית בצורה בלתי רגילה. אנחנו מדברים על תחילת שנות השמונים, על רקע מלחמת לבנון. כשאף אחד לא שואל אותך מה אתה חושב, אלא מה הכתובת שלך.

ישראל: במקומות אחרים זה שונה, כי יש אלטרנטיבות, ויפרחואלף פרחים והארץ גדולה. בצרפת אתה יכול להוציא ספר במרסיי, ושני בפריז, ושלישי באותה שנה בנאנט בצפון. הארץ גדולה. כאן קטן וקשה."*

שבת שלום

ג'ף

*חוה פנחס-כהן, אסכולה של איש אחד דיאלוג עם ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 80

אלו דברים לשבת פרשת אחרי מות קדושים תשפ"ה

 

לע"נ ידידי שי בן טל ז"ל שבימים אלו מציינים שלושים למותו.

עברה בי צמרמורת כשקראתי את "שטיינזלץ על הפרשה" ( פרשת אחרי מות ). ויש בי זיכרון עמום שאין זאת הפעם הראשונה שזה קורה בפרשה זו.

אך לסבר את האוזן אביא כאן שתי פסקאות מתוך הפרק כולו שהוא חשוב חשוב; ספר חובה בכל בית כבר אמרנו...

"יש מחיצה תמידית בין הקודש ובין החול, בין מה שצריך להתייחס אליו בחרדת קודש ובין הדברים של חול. המחיצה הזאת איננה קטנה יותר לגבי הכהן, אלא לכהן קשה יותר לשמור אותה. זה נכון לגבי תחומים שונים ורבים, ובכולם שייך מבחן הכהונה: באיזה מידה אני יכול לעמוד קרוב קרוב, ועם זאת באימה וביראה, ברתת ובזיע. 

לעשות את שני הדברים הללו ביחד זה אולי לא אנושי, ובוודאי אחד הדברים הכי קשים, מפני שזו בעיה תמידית  של החיים - אבל זה מה שנדרש מיהודי. רבי נחמן מברסלב מתאר את היכולת הזאת באמצעות משל על מישהו זקן ביותר שהוא עדיין תינוק גמור. זוהי דרישה הנוגדת את טבע האדם, אך היא אחת מאותם דברים בלתי-אפשריים, שבתור יהודים אנחנו נתבעים לעשות."*

שבת שלום

    ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 254-253

דד אנדס

 ב1992 ערך המשורר האמריקאי - סרבי צ'ארלס סימיק אנתולוגיה של שירה אמריקאית "לאותה שנה".

בפתיחה למבוא שכתב לאנתולוגיה מספר סימיק סיפור.

סיפור ששמע מפי שדרן רדיו  בעיר ניו יורק שהיה מדבר מונולוגים ארוכים לתוך הלילה מבוצבצים פה ושם בקטעי מוסיקה.

לילה אחד סיפר את הסיפור הבא:

פעם בשבע שנים היו חברי שבט נידח באפריקה, חופרים בור עמוק בג'ונגל. לתוך הבור הזה הורידו חברי השבט את נגן החליל הטוב ביותר שלהם. לא נתנו לו אוכל רק מעט מים ולא היתה לו דרך לצאת מן הבור. אחרי כן נפרדו חברי השבט מהנגן לבלי שוב. כעבור שבעה הימים , החל נגן החליל ביושבו שלוב רגליים בתחתית הבור, לנגן. חברי השבט לא יכלו כמובן לשמוע אותו, רק האלים יכלו, וזאת היתה הפואנטה.

סימיק מספר שהשדרן סיפר שבתוך הבור הסתתר אנתרופולוג. האנתרופולוג הקליט את נגינת נגן החליל ובלילה המדובר  - ישדר השדרן את ההקלטה.

סימיק התחרפן: הנה אדם, עומד למות, מסוחרר מרעב ומייאוש, בכוחותיו הדלים מוצא את תעצומות הנפש לנגן בחליל, 

אלו דברים לשבת פרשת אחרי מות קדושים תשפ"ה

 אנחנו לא יודעים הכל.

אפילו ראובן ושמעון  פלוני ואלמוני

אינם יודעים הכל.

אין זה אופנתי להודות בכך, במיוחד בימים אלו.

אולי בעצם לא רק בימים אלו.

וזה מעניין כי על אף שיש דוברי עברית

שאומרים יום יום אשמנו בגדנו וכו' ( לפעמים 

פעמיים ביום ) לא ניכר בשיח הציבורי שבעברית

יותר מדי ענווה...

יואב אשכנזי כתב ספר על ז'אן אמירי.

הספר נקרא : "זו אתיקה אחר אושוויץ".

וראו https://www.youtube.com/watch?v=rn6NH4eTPcM&t=824s.

אחת הטענות שלו בשיחותיו הנ"ל היא שיש נטייה בימינו "לעטות את גלימת הקרבן"

לא רק בקרב אנ"ש ( אנשי שלומנו ) ...

צ'סלוב מילוש הודה שהוא אינו מבין. הרב יובל שרלו אמר באחת משיחותיו ברשת:

"יש הרבה דברים שאני לא מבין." אני בעצמי שמעתי באזני, מורים, רבנים, אישי ציבור -

בודדים אמנם - מודים שאינם יודעים....

כשהייתי במילואים במוצב על החוף בלבנון דרומית לביירות, לפני שנים,

באחד הלילות זרקו עלינו רימון או מטען. הגבנו בירי ב360 מעלות ויצאנו להסתערות

על אף שלא ראינו דבר.

שבת שלום

    ג'ף