ראיון עם וודי ג'אטרי

אלו דברים לשבת פרשת אחרי מות קדושים תשע"ב

אני יושב מול הצג ובצד ימין של המסך יש קו מהבהב.
מוצאי עצמאות כעת ומחר ערב שבת.
ערב שבת פרשת אחרי מות - קדושים, שתי פרשות מצורפות יחד, שתי פרשות עמוסות.
גם הימים עמוסים. שואה, זיכרון, עצמאות ושבת.
הרבה בשר חרוך על האש....
מילים.
אקטואליה, גם כן מילה....ריאלטי...
בעלעול, במוחי ובנפשי , מול הצג הריק, כשאך כותרת "אלו דברים" רשומה, עלו בי רעיונות שונים, בעיקר מכיוון השירה....חיפשתי מילים שיתנו ביטוי לאתנחתא הטובה הבאה עלינו אחר חג העצמאות בדמותה של השבת מצד אחד, כנגד עומסי האירועים שציינו בשבועות האחרונים מהצד השני.
עלעלתי בספר שירה של עמיחי אך חזרתי לספרו של הרב שטיינזלץ "חיי עולם", לדבריו על פרשת קדושים. שני דפים בפרק סומנו על ידי בעבר ואביא כאן את  הקטעים שככל הנראה, הביאו אותי אז, לסמן את הדפים בהם הופיעו. אביא את הדברים כמעט ללא דברי רקע , הסבר או הקשר, כי נדמה לי שמצד אחד ה"מוסיקה" שבהם עוברת, גם כך, ומצד שני, הם שולחים אותנו לעיין שוב בפסוקים עצמם (ובשאר דבריו של הרב) , שזהו רעיון כלל לא רע, כשלעצמו. תוך כדי הכתיבה, האזנתי לשני שירים של ננסי גריפית' ביו טוב, והצבתי אותם בין לבין.. בלי משים יצא סוג של מדרש...(ראו סוף הרשומה)

כותב הרב עדין:

"הרשימה הארוכה של המצוות והעבירות שיש פה, המאפיינות את הקדושה, היא אוסף של דברים שבדרך כלל אינם מתרחשים בתור התפרצות, אלא מצבים שהאדם נכנס אליהם לאט לאט ובכל פעם נהיה לו יותר פשוט ויותר קל להיגרר פנימה. יש אנשים שנלחצים, לאט לאט, על ידי כסף. אדם נמצא בכל פעם במצב קצת יותר לחוץ, קצת יותר דחוק. פרנסה היא כבר לא רק מילה שכתובה רק בסידור, אלא דבר מאד ממשי ומאד כואב. כשזה קורה לאנשים בבת אחת לפעמים הם עומדים בזה, אבל לא תמיד זה קורה בבת אחת. אם זה קורה לאט לאט, כל פעם עוד משהו יורד והולך - נהיה יותר ויותר קשה לברור באמצעים. אז הענין הזה של לא תגנבו, לא תכחשו, לא תשקרו איש בעמיתו - אלו דברים שאדם מן הישוב לא עושה אותם ? מתברר שבתוך מציאות קשה, גם אדם מן הישוב נשחק." (עמ' 260)



"  אנחנו אומרים בכל יום: 'ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך' (דברים ו, ה), וחז"ל (ברכות נד, א) דורשים: 'בכל לבבך - בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע, ובכל נפשך- אפילו הוא נוטל את נפשך, ובכל מאדך - בכל ממונך.' והתמיהה זועקת: בן אדם מוכן לתת לה' את כל לבו, אחר כך הוא מוכן לתת לה' את החיים שלו, אחר כך אומרים לו: 'אתה יודע מה, תתן גם את הכסף ! איזה מן סדר יש לדברים ? נתתי הכל- למה שלא אתן גם את הכסף ?
   אלא ש'בכל מאדך - בכל ממונך' זה לא שמעמידים בן אדם , ואומרים לו 'תן את הכסף', אלא שאדם עומד מול החיים המפרכים , אל מול הטרחה הבלתי פוסקת שלהם. אדם צריך לתת את הכסף, לא בנתינה אחת- אלא להכתיב לעצמו סוג של חיים שהוא יודע מראש איך הם יראו, ועל מה הוא מוותר. והוא צריך להתמודד עם הענין הזה לא פעם אחת, אלא בכל יום, ולפעמים שלוש , או עשר פעמים ביום. מול השחיקה הזאת, מסתבר ש'בכל מאדך- בכל ממונך', זה יותר קשה. ובאמת הסדר הוא נכון: קודם הולך בכל לבבך, ואחר כך בכל נפשך ואם מישהו באמת גיבור כארי וקדוש- הוא יכול לעבוד גם בכל מאודך. את הארי ואת הדוב אפשר להכות , אבל מה עושים עם מיליון טרמיטים ?"




"'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני', הוא בדיוק הסוד הזה של הגבורה. שאני מסכים לקבל על עצמי את מיליון הנמלים של החיים, שבאות בכל יום ובכל שעה, מהשכמת הבוקר עד השינה. אך בו-בזמן זהו גם הפתרון לכל זה : 'והיית קדושים כי קדוש אני' - אנו מכניסים את הקב"ה בתוך הסיפור, בבחינה של 'אני ה' לא שיניתי' (מלאכי ג,ו): הקב"ה לא משתנה, הוא נשאר קדוש ללא שינוי. נאמר (ויקרא טז,טז) על הקב"ה ' השוכן אתם בתוך טמאתם'- יש לו את היכולת לקיים חיים בתוך הטומאה, וגם האדם יכול ללכת בדרכיו, ולהיות קדוש כמוהו."

...מדרש שמשאיר בי תהיות.

                                                שבת שלום
                                                      ג'ף

אלו דברים ליום העצמאות תשע"ב

אני רוצה לשתף את הציבור בדברים  מתוך שיחה ליום העצמאות בהתשס"ד, שנתן ראש ישיבת ההסדר בירוחם, הרב אליהו חיים בלומנצויג. הדברים מופיעים בקובץ (פנימי) של שיחות ליום העצמאות של הרב בלומנצויג  בהוצאת הישיבה.
להלן קטע מדבריו של כבוד הרב  ( מתוך שיחה שכותרתה "שחרור ממיצרים" בעמ, 19 לחוברת)

"קראנו בתפילה את מזמור קז בתהלים שמתאר את הארבעה שחייבים להודות. בסיום הפרק נאמר: 'יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ;    וְכָל-עַוְלָה, קָפְצָה פִּיהָ.  מִי-חָכָם וְיִשְׁמָר-אֵלֶּה;    וְיִתְבּוֹנְנוּ, חַסְדֵי ה'.'

יש מציאות שמצד אחד כל כך פשוט וברור שצריך להודות עליה, ומצד שני לא רק שצריך להיות ישר כדי לראות אותה ולשמוח בה, אלא כנראה צריך הרבה חכמה - ' מי חכם, ויתבוננו חסדי ה''. לפעמים יש צורך בתבונה והתבוננות כדי להבחין בדברים הפשוטים.
הרבה פעמים כשאני מהרהר מראש על מה לדבר", אומר הרב בלומנצויג, " עולה התלבטות שקיימת גם ביחס לליל הסדר. האם להמציא רעיונות מדהימים וחדשים שאוזן לא שמעתן מעולם או שאולי מה שצריך זה פשוט לספר את הסיפור הרגיל של יציאת מצרים, מכת הדם והצפרדע וכן הלאה. אולי צריך לספר את כל הדברים הפשוטים שצריך להפנים ולהתבונן בהם ולא לנסות להגיע לעומק רעיוני מדהים. אולי פשוט צריך לקלוט את המציאות, שהיא מצד אחד כל כך פשוטה ודורשת את ההודאה, ומצד שני צריך שוב להכנס לתוכה. כך אני מרגיש כל פעם בהקשר הזה של דיבור על העצמאות, על המדינה. הדברים פשוטים ובכל אופן דורשים גם את ההתבוננות וגם את הליבון והחזרה.
למה עושים יום הולדת ? זה דבר פשוט. כמו שכל בן אדם בדרך כלל, אולי חוץ מבודדים, יודע למה חוגגים יום הולדת....כנראה אנשים אוהבים לחגוג ימי הולדת. מדינה עושה חגיגה ביום העצמאות שלה, וזה דבר פשוט אצל כל עם ולשון, לא צריך לשאול למה. אם מתחילים להסביר למה לחגוג זה כבר מעיד שמשהו משובש. הדברים הם כל כך אלמנטריים ופשוטים. עצם העובדה שצריך להתחיל להסביר למה זה יום גדול ומשמעותי, היא כבר בעיה ושיבוש.
אף על פי כן, האם באמת שמחת עצמאותנו היא ככל העמים ? יש רובד שהוא בוודאי כזה. אני לא חושב שזה מקטין בעוצמתו. יש משהו נורמאלי, אנושי וטבעי לכל אומה ולשון, וזה לא מקטין בכהוא זה מכחו - יש דבר שאדם צריך לקום ולהלל עליו, לשמוח ולהודות. עם זאת, יש מקום לשאול האם יש בחינות ייחודיות בעצמאות של עם ישראל ?
נקודה אחת היא איפכא; זהו חידוש שגם העם היהודי מתארגן במדינה, מנהל אותה, ומגיע לעצמאות. זהו חידוש ביחס למציאויות רבות שהעם היהודי היה בהן בשנות גלות מרובות, מלווה בתדמיות שבכלל לא רואות אותו כעם נורמאלי. אדרבא, הנורמאליות הזאת של ניהול ענינים מעשיים ממשיים ככל אומה ולשון לא מתלבשת על איך שהעם נראה, כמו איזה טיפוס רוחני כזה שפתאום רואים שהוא מנהל ענינים נורמאליים. עם כל העומק שמאפיין את העם היהודי, זה לא מנתק אותו מן היכולת להיות שייך גם למציאות....

          ............
         .זהו  רק הצד הפשוט, אבל יש קומה מעבר לזה...."

ובהמשך הדברים עוסק הרב בלומנצוויג  בייעודו של עם ישראל. הציבור מוזמן להמשיך את העיון בדברים , במקורם , מתוך החוברת שאפשר להשיגה, כך אני מניח,  מישיבת ההסדר בירוחם. על הישיבה ראו ב http://www.yhy.co.il/.

אברהם יהושע השל , עסק גם הוא באחד מספריו  [ישראל : הד הנצח (באנג')]  בשאלת משמעותה של מדינת ישראל , בהקשר לייעודו של עם ישראל, ובבלוג המוקדש לעיון בהגותו נביא, ככל הנראה מחר בבוקר, מדברי הסיום של הספר הזה.

                                                                    חג עצמאות שמח

                                                                              ג'ף

אלו דברים ליום העצמאות ולשבת פרשת אחרי מות -קדושים

ראשית הבהרה, כל מי שאינו חושב כמוני הוא מטומטם.
שנית קושיה- עצמית: נפלת על השכל ?
ככה פותחים רשימה ? ועוד לקראת יום העצמאות ?
עשיתי טעות על הבוקר השבוע. פתחתי רדיו. ידיעה מרגיזה רודפת ידיעה מעצבנת וידיעה מעציבה, והכל בטון השפוי , הרדיופוני הנעים של  הקריין. כמו למשל הידיעה שחיילים "בני ישיבה" בקשו להמנע מלשמוע שירת נשים , ולחילופין להיכנס ל"ארוע" עם אטמי אוזניים. רק בשבוע שעבר היללתי ביני לבין עצמי את נציגי ש"ס והמפד"ל במועצה עירונית כלשהי שהם כבדו בנוכחתם טקס יום השואה בו שרה אשה, ללא ניד או הינד עף עף.  "קידוש ה' " אמרתי לעצמי אז. "טמטום" אמרתי לעצמי, הבוקר, למשמע "עצת הרב" לגבי אטמי האוזניים.
המשך יבוא....

אלו דברים לשבת פרשת תזריע -מצורע תשע"ב

שתי גרסאות קודמות לאלו דברים לשבוע הזה, שנכתבו  "די בקלות", לא צלחו משום מה, את חוש הביקורת הפנימית שלי. נדמה לי שזה קשור לאווירה הקשה סביב יום השואה ואפשר שזה קשור לקושי סביב פרטי הדינים הנוגעים לטומאה וטהרה, נושאי פרשת השבוע ( וראו דברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , חיי עולם,הוצאת קורן עמ' 239 -246 ). בכל מקרה, כיוון שהשעה מאוחרת וחוששני שהשעות הקרובות , לרבות שעות הבוקר של מחר, לא יביאו איתן דברים אחרים משלי, אשר כן יעברו את "המסננות", מעביר אני את רשות הדיבור, למורי ורבי אברהם יהושע השל.
וכך כותב השל, במאמר שנקרא "גנזי המצוקה וגנזי הישע", המופיע בספר שבתרגום ועריכת דרור בונדי, "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, בעמ' 78.

" מדינת אנשים מלומדה ?
תקפה עלינו השכחה. שכחנו את העוז את העמל ואת הגבורה של חוזי המדינה, של בוניה וחלוציה אבירי הלב. שכחנו את הייסורים, את הכאב ואת העינויים, את הצער ואת הלבטים שקדמו לתקומת המדינה. שכחנו את חבלי הלידה הנוראים, את קדושת המעש, את מסירות הנפש. ראינו את מלון הילטון ושכחנו את תל חי. שכחנו שבעבודת פרך נבנתה הארץ. כיוון שראינו את הארץ בבנינה נעשתה עלינו  כשגרה, כדבר מובן מאליו.
הדור הצעיר רואה לפניו את המדינה על מכונה, וחושב שכך היתה תמיד. אין לדור זה מושג על געגועי הדורות לציון ועל חבלי הלידה של תקומת המדינה. פלא המדינה הלך ונעשה חולין, שגרה, מדינת אנשים מלומדה, מעשה בכל יום ויום, כאילו אין בה תעלומה ואין בו רז.
הרגילות היא בעוכרינו. הרגילות היא שעושה שמות בנשמת היהדות. החי מתוך רגילות כאילו דוחק רגלי השכינה, כאילו טובל ושרץ בידו. המתפלל היום רק מפני שהתפלל אתמול רשע גמור טוב ממנו , אומר הרבי מקוצק.
ועוד משגה מסוכן בתפיסה הרווחת של עניין המדינה. יהודים הרבה גם במדינה וגם בתפוצות חשבו שהמדינה הגיעה אל המנוחה והנחלה, כאילו נסתיים המאמץ, נתחוורו הדרכים, כאילו תם ונשלם התפקיד; כאילו נתגשם החזון והשולחן ערוך לסעודה. כל אחד רואה את עצמו כחתן תורה ולא כחתן בראשית. לא הבינו שהקמת המדינה היתה כקריעת ים סוף, ובני ישראל עדיין עומדים ביבשה בתוך הים."

ואם בנוסטלגיה עסקינן (האמנם בנוסטלגיה עסקינן ?) אני מרשה לעצמי לשתף אתכם בשיר הבא:




התרגום להלן הוא מאתר רשימת תרגומי דילן. שוב, אם מישהו יודע זהות המתרגם אשמח לדעת כדי לתת לו את הקרדיט המגיע לו.

אהבה היא מילה בת ארבע אותיות, מילה גסה

נראה לי שרק שאתמול זה קרה

שכחתי את שכלי

בבית הקפה הצועני זה ארע

עם חברה של חבר שלי

היא ישבה עם תינוק על הברך כאילו בכבדות

אבל דיברה על חיים  חופשיים מעבדות

אם עיניים שלסבל לא נתנו שום עדות

מימרה שקשורה אליה, מישהו לומר ניסה

אהבה היא מלה בת ארבע אותיות, מילה גסה.

ליד חלון הראווה הבלתי מסודר

חתולים יללו עם הזריחה

אני שמרתי את פי חתום גם כך

לך לא היו לי מלים, את אותם ודאי לא צריכה

הייתי חסר ניסיון ,שיני לא למדו לעיסה

כאשר דברת הסתתרתי , אף אחד  לא הלך

דברת עם זה שהוא האב של הבן שלך

את בטח לא יודעת, אבל שמעתי, איש אוזני לא כיסה

את אמרת שאהבה היא מילה בת ארבע אותיות, מילה גסה.

אמרתי להתראות כשאני ממש לא מורגש

נדחפתי אל דברים אחרים אצלי במגרש

נסחף פנימה והחוצה אל תקופות רחוקות

שקצת קשה  לבטא את שמן בשעות דוחקות

מחפש את הכפיל שלי, אותו מבקש

התנדפות מוחלטת מהליבה החמה כאש

ממשיך ללא הצלחה לחפש דלתות, עוד ועוד נוקש

חשבתי שאין דבר יותר אבסורדי  אבל דומה שיש גרסה

שהאהבה היא מילה  בת ארבע אותיות, מילה גסה.

למרות שאף פעם לא ידעתי למה את מתכוונת

כאשר דברת עם האיש   שלך

אני יכול לדבר רק במונחים שלי עצמי

לזה אני לא זקוק להסבר, מבין מהלך 

אני חושב שאני רואה ,אחרי שהלכתי הרבה וקימטתי את המצח

את הנשיקה הקדושה שאמורה הייתה להישאר לנצח

נמוגה בעשן,  זה גורלה לבטח

נופלת על אנשים זרים, עצמאית בשטח

אני יודע כי מלכודות רק אני מניח על ביתי בפתח

ואני ממש לא רוצה לא רוצה שום נתח מאותה עיסה

של האמרה כי האהבה היא מלה בת ארבע אותיות, מילה גסה.

                                           שבת שלום

                                                          ג'ף

זורנברג על משה רבינו ואיוב

כיצד הפכתי לפמיניסט מושבע...

על משקל מה שמסופר על כיצד הרבי מקוצק הפך להיות חסיד: היה צדיק בכפר מסויים שסיפר סיפורים. הוא סיפר, אמר הרבי מקוצק ואני שמעתי -  ראו את שיחתה של זוכת פרס נובל לשלום לייהמה גבאוהי להלן

אלו דברים לשביעי של פסח ולשבת פרשת שמיני תשע"ב

"צריך להשתחרר מהשנאה אם הינך מבקש להיות בן חורין"
אלו דברי כב' הרב הראשי לאנגליה, הרב סאקס. נביא את הדברים ביתר הרחבה בהמשך.

הזדמן לי השבוע לשבת מול המחשב, במקום באוטו בפקקים, וצפיתי והאזנתי מחדש בדיון שאין לי מילה אחרת לתארו אלא  כדיון מופלא. דיון של ארבעה אנשי דת שונים, הדאלאי למה, דר' קת'רין שורי, אשת דת נוצרית מארצות הברית, דר' סעיד חוסיין נסייר, פרופסור באוניברסיטה אמריקאית ממוצא פרסי  (לביוגרפיה שלו ראו http://www.nasrfoundation.org/bios.html  וכן בויקיפדיה ) ; המשתתף הרביעי בדיון, לצד המנחה קריסטה טיפט, היה הרב סאקס.

הדיון, שניתן לצפות בו ב  http://www.youtube.com/watch?v=-xfEcC2RXro עוסק בשאלת "האושר" או החיפוש אחר האושר, עקרון, אגב, שהוא מעוגן במגילת העצמאות של  ארצות הברית -the pursuit of happiness. עם זאת, אין מדובר בדיון פילוסופי, המנותק מעניני דיומא. ענין זה ניכר , בעיקר בסוף הדיון כאשר הדר' נסייר דיבר "מדם ליבו" על המצוקה של המוסלמים בארצות המערב ובעולם כולו. לנו, זה באמת מוזר, לשמוע ולחשוב שדווקא המוסלמים הם אלה שמציגים עצמם כנרדפים, אך זה אף פעם לא מזיק לנסות לראות את הדברים, גם, מתוך הנעליים של האחר. יש מי שיגיד שזה חיוני "במאבק לשלום". ניחא. צפו וראו.
על כל פנים, ב"אלו דברים" אני מבקש להתמקד בדברים שאמר הרב סאקס לקראת סוף הדיון. להלן תמליל הדברים באנגלית ולאחריו התרגום שלי.

Lord Sacks: There's a line to me — in the 23rd chapter of Deuteronomy — so unexpected. I think we all have to hear it. Here it is: Moses is talking about the experience of the Israelites in Egypt. We read about it in the Book of Exodus, an age of oppression, of slavery, of almost genocide, attempted genocide. And eventually the Israelites leave. They go through the desert, and as they're about to cross the Jordan and enter the land, Moses says these words: "Do not hate an Egyptian for you are a stranger in his land." Now that language is very odd. You're a stranger in his land sounds as if the Egyptians gave them hospitality, as if they put up the Israelites in the Cairo Hilton [laugh], and it wasn't like that.

So what is Moses saying, "Do not hate an Egyptian for you are strangers in your land"? He is telling the Israelites that you have left the physical Egypt. Now you must leave the mental experience of Egypt. You have to let go of hate. Because if you do not let go of hate, you will never be free. If the Israelites had continued to hate their enemies, Moses would have taken the Israelites out of Egypt, but he would not have taken Egypt out of the Israelites. They would be slaves to their past, slaves to their feeling of pain and injustice and grievance. This is the line he taught them and the line we have to repeat day after day in this difficult and dangerous 21st century. You have to let go of hate if you want to be free.

הרב סאקס: "ישנה שורה - בפרק כ"ג בספר דברים - שהיא כל כך לא צפויה. נדמה לי שעל כולנו לשמוע אותה. הנה היא : משה מדבר על חווית בני ישראל במצרים. קראנו על כך בספר שמות, עידן של דיכוי, של עבדות, כמעט השמדת עם, נסיון להשמדת עם. בסופו של דבר, עוזבים בני ישראל את מצרים. עוברים במדבר, וכשהם על סף חציית נהר הירדן, על סף הכניסה לארץ, אומר משה : "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דב' כ"ג/ח). זהו ביטוי מוזר.  מ"כי גר היית בארצו" ניתן היה לחשוב שהמצרים ארחו את בני ישראל "כיד המלך" כאילו הלינו אותם במלון הילטון בקהיר, וברור שלא כך היה.

אז מה בעצם אומר משה כשהוא אומר לבני ישראל לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו ? הוא אומר לבני ישראל - יצאתם פיזית ממצרים. כעת עליכם לצאת מהחוויה הנפשית של מצרים. עליכם להשתחרר מהשנאה. כיוון שאם לא תשתחררו מהשנאה לעולם לא תהיו בני חורין. אילו בני ישראל היו ממשיכים לשנוא את אויביהם, היה משה מי שהוציא את בני ישראל ממצרים אך לא מי שהוציא את מצרים מבני ישראל. היו הם נותרים עבדים לעברם, עבדים לתחושות הכאב, אי הצדק והטרוניה. זוהי השורה שלימד אותם משה וזוהי השורה שעלינו לשנן יום אחר יום בעידן זה הקשה והמסוכן של המאה העשרים ואחד."

אני מבקש לסיים, לקראת החג, לקראת שבת ולקראת "אחר החגים" ו"החזרה לשגרה" שאחר הפסח בסיפור חסידי קצר, שהזכיר הרב סאקס במהלך דבריו, ושהבאתי אני לפני כשבועיים בבלוג על מקורותיו החסידיים של השל, סיפור שמצביע על נגדן אפשרי לתופעה המודרנית של הריצה מטורפת עם ההמון ועם הזרם. ריצה, שמטבע הדברים, אין בינה לבין רעיון החירות שעסקנו בו בפסח - ולא כלום. מסופר על הרבי לוי יצחק מברדיצ'יב :

פעם אחת ראה רבי לוי יצחק איש הולך ברחוב והוא נחפז ואינו מביט ימין ושמאל."על שום מה אתה רץ כל כך ?" שאל אותו. "הולך אני אחר פרנסתי", השיב האיש. "ומנין לך", הוסיף הרבי לשאול, "שפרנסתך רצה לפניך ומוכרח אתה לרדוף אחריה ? שמא היא מאחורי גבך ואין עליך אלא לעמוד במקומך ולהמתין עד שתבוא, ואילו אתה בורח מפניה."

                                                         חג שמח ושבת שלום

                                                                     ג'ף 

כלי משחק בידיהם

בסוף המאמר בלינק להלן  -ראו קליפ של דילן שר את השיר "רק כלי משחק בידיהם " ב1963

http://tinyurl.com/7dyp5at

אלו דברים לפסח תשע"ב

ללא קשר לרשומה הקודמת על הזובור בגבעתי, וכהכנה להכנה רוחנית לקראת חגיגת סדר פסח,  מבקש אני  להפנות למאמר של השל שפורסם לאחרונה בעברית בספר שבעריכת דרור בונדי, "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן, דביר, בעמ' 27. המאמר (בעצם מדובר באחד מנאומיו של השל - ראו דברי דרור בספר שם ) נקרא "דת וגזע" ולהלן דברי הפתיחה מתוכו

בכנס הראשון על דת וגזע, המשתתפים הראשיים היו פרעה ומשה. אלו היו מילותיו של משה: "כֹּה אָמַר ה', אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי", בעוד שפרעה הגיב: "מִי ה', אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" [שמות ה א-ב].
ועידת הפסגה הזו טרם הגיעה לשורתה האחרונה. פרעה אינו נכון להיכנע. יציאת מצרים החלה, אך היא רחוקה מלהסתיים. למעשה, קל יותר היה לבני ישראל לחצות את ים-סוף מאשר לסטודנט שחור[1] לחצות קמפוסים של אוניברסיטאות מסוימות.הבה לא נתחמק מלעסוק באף סוגיה. הבה לא נוותר במילימטר לשנאת-האחר, הבה לא נתפשר עם קשיות הלב.במילותיו של ויליאם לויד גאריסון:[2] "אהיה נוקב כאמת, ובלתי מתפשר כצדק. בנושא זה (העבדות), איני חפץ לחשוב, לדבר, או לכתוב, במתינות... אפעל בכובד-ראש – לא אהיה דו-משמעי – לא אתנצל – לא אסוג מילימטר אחד – אני אשַמע".דת וגזע. איך ניתן להגות את שתי המילים יחדיו? לפעול ברוח הדת משמע לאחד את הנתון בפירוד, לזכור שהאנושות כשלמות אחת היא בנו האהוב של אלוהים. לפעול ברוח הגזע משמע להפריד, לקרוע, לבתר את בשרה של האנושיות החיה. האם כך יאה לכבד אב? לענות את בנו? כיצד אנו יכולים לשמוע את המילה "גזע" ולא לחוש כל מוסר כליות?

---

[1] [בזמן הנאום הכינוי "אמריקני-אפריקני" ודומיו עוד לא היו בשימוש, ושאר הכינויים, כגון "ניגר" או "שחור" טרם נחשבו ללא-פוליטקלי-קורקט]

[2] [1879-1805, העורך הראשון של כתב העת של תנועת ההתנגדות לעבדות, אשר ראה אור מאז שלהי מלחמת האזרחים. הקטע המצוטט הוא מפתיחת הגיליון הראשון, 1.1.1831]

                                                        שיהיה לכולנו חג פסח כשר ושמח

                                                                               ג'ף

על הזובור בגבעתי

השבוע התפרסם סרטון המכיל את העימות שנערך במשטרה בין חייל - טירון - בגבעתי שהוכה על ידי חיילים ותיקים בפלוגה, לבין הרס"פ של הפלוגה. אני ראיתי את הסרטון באחת ממהדורות החדשות, ואני מניח שניתן למצוא אותו ברשת. 

לצפות ולשמוע את דברי הרס"פ אומר "להגנתו", כי הכל היה בעצם משחק, כי החייל לא מחה, כי אם היה מביע התנגדות "להשתתף במשחק" אז וודאי שלא היה מקבל מכות, העלה בי רגשות מעורבים של התקוממות, תימהון,

ועצבות.

התקוממות על הטמטום שבדברים, תימהון על עצם הבעתם על ידי מפקד בצה"ל ועצבות גדולה. עצבות משום שאותו רס"פ הוא בן ל"תרבות הצחוקים", שלא ידע להבחין בין החברמניות והקלילות של הסבבה לבין תחום שהוא "מעבר לקו" - תחום שאמור היה להיות "מחוץ לתחום" - א ל י מ ו ת.

עצבות כי אותו חייל הוא יציר התרבות הישראלית, שחלק ממנה  משתולל, חשופי חזה בקניון מלחה וצועק "מוות לערבים", וחלק אחר, מתייחס בסלחנות מטומטמת לתופעה, כאילו מדובר בחוליגניות הנפוצה בכל התרבות - הנה הגשמת אספקט אחד של החלום הציוני - "להיות עם ככל העמים" - זהו , כפי שכינה זאת א.י. השל בספרו על נביאי ישראל, תופעה עבריינית, המקובלת בכל חברה וחברה. עצבות גדולה משום שיותר מדי מבינינו מוכנים להסתפק בבינוניות, בבינוניות ומטה, כסטנדרט המקובל עבור עצמם ועבור חבריהם. חלומות בינוניים חולמים הם, שפה בינונית מדברים הם וחיים בינוניים חיים הם. ואין זו , לצערי, הכוונה לבינוניים שדיבר וכתב עליהם רבי שניאור זלמן מלאדי בספרו "התניא". זוהי בינוניות מאוסה לא הבינוניות המעולה והצנועה שבעל התניא כיוון אליה.

"רק נבלים," כתב השל, "הם צנועים. יש דבר אחד  שאנחנו , כיהודים, אסור לנו לעולם לוותר עליו: הסטנדרטים הגבוהים שלנו בחינוך."

פסח, הוא לא רק חג חירות, הוא גם חג החינוך. בפאראפרזה על דברי השל שכל ביקורת מתחילה בביקורת עצמית יש לומר כי כל חינוך מתחיל בחינוך עצמי. והחינוך הזה, כפי שלימדונו רבותיו החסידיים של השל, הוא תהליך ללא סוף. כשם שהחסידים מלמדים שמתן תורה הוא מאורע חד פעמי , אך קבלת התורה היא משימה, מתמשכת, מתחדשת ויום יומית, כך במידה מסוימת המאבק כנגד המיצרים המאיימים לשעבד אותנו. רס"פ  גבעתי וחבריו נכשלו. נקווה שייצאו מהפרשה הזו אנשים חזקים יותר וטובים יותר; שצה"ל יפיק לקחים וכן כל אחד מאתנו במעגלי חייו השונים.
                                                                   פסח כשר ושמח
                                                                             ג'ף