השבוע התפרסם סרטון המכיל את העימות שנערך במשטרה בין חייל - טירון - בגבעתי שהוכה על ידי חיילים ותיקים בפלוגה, לבין הרס"פ של הפלוגה. אני ראיתי את הסרטון באחת ממהדורות החדשות, ואני מניח שניתן למצוא אותו ברשת.
לצפות ולשמוע את דברי הרס"פ אומר "להגנתו", כי הכל היה בעצם משחק, כי החייל לא מחה, כי אם היה מביע התנגדות "להשתתף במשחק" אז וודאי שלא היה מקבל מכות, העלה בי רגשות מעורבים של התקוממות, תימהון,
ועצבות.
התקוממות על הטמטום שבדברים, תימהון על עצם הבעתם על ידי מפקד בצה"ל ועצבות גדולה. עצבות משום שאותו רס"פ הוא בן ל"תרבות הצחוקים", שלא ידע להבחין בין החברמניות והקלילות של הסבבה לבין תחום שהוא "מעבר לקו" - תחום שאמור היה להיות "מחוץ לתחום" - א ל י מ ו ת.
עצבות כי אותו חייל הוא יציר התרבות הישראלית, שחלק ממנה משתולל, חשופי חזה בקניון מלחה וצועק "מוות לערבים", וחלק אחר, מתייחס בסלחנות מטומטמת לתופעה, כאילו מדובר בחוליגניות הנפוצה בכל התרבות - הנה הגשמת אספקט אחד של החלום הציוני - "להיות עם ככל העמים" - זהו , כפי שכינה זאת א.י. השל בספרו על נביאי ישראל, תופעה עבריינית, המקובלת בכל חברה וחברה. עצבות גדולה משום שיותר מדי מבינינו מוכנים להסתפק בבינוניות, בבינוניות ומטה, כסטנדרט המקובל עבור עצמם ועבור חבריהם. חלומות בינוניים חולמים הם, שפה בינונית מדברים הם וחיים בינוניים חיים הם. ואין זו , לצערי, הכוונה לבינוניים שדיבר וכתב עליהם רבי שניאור זלמן מלאדי בספרו "התניא". זוהי בינוניות מאוסה לא הבינוניות המעולה והצנועה שבעל התניא כיוון אליה.
"רק נבלים," כתב השל, "הם צנועים. יש דבר אחד שאנחנו , כיהודים, אסור לנו לעולם לוותר עליו: הסטנדרטים הגבוהים שלנו בחינוך."
פסח, הוא לא רק חג חירות, הוא גם חג החינוך. בפאראפרזה על דברי השל שכל ביקורת מתחילה בביקורת עצמית יש לומר כי כל חינוך מתחיל בחינוך עצמי. והחינוך הזה, כפי שלימדונו רבותיו החסידיים של השל, הוא תהליך ללא סוף. כשם שהחסידים מלמדים שמתן תורה הוא מאורע חד פעמי , אך קבלת התורה היא משימה, מתמשכת, מתחדשת ויום יומית, כך במידה מסוימת המאבק כנגד המיצרים המאיימים לשעבד אותנו. רס"פ גבעתי וחבריו נכשלו. נקווה שייצאו מהפרשה הזו אנשים חזקים יותר וטובים יותר; שצה"ל יפיק לקחים וכן כל אחד מאתנו במעגלי חייו השונים.
פסח כשר ושמח
ג'ף
פסח כשר ושמח
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה