לצלילי שירה ומוסיקה בחג הסוכות, אני חושב על השנה שעברה והשנה החדשה הבעל"ט שמתחילה עכשיו.
"פעמים רבות טעיתי- הבית הראשון בשיר של פול סימון "ניגון אמריקאי"
ופעמים רבות שאני מבולבל
לעיתים קרובות אני מרגיש נטוש
וודאי גם מנוצל לרעה
אך הכל בסדר, הכל בסדר
אני רק עייף עד לשד עצמותי
אל לכם לצפות להיות
שמחים וחינניים
כל כך רחוק מהבית
כל כך רחוק מהבית"
על אף הטון הפסימי במקצת, הדברים משתפרים בהמשך ובסך הכל מדובר בשיר אופטימי. מאד, לטעמי...
אפשר לשאול מנין נובעת אופטימיות ? מה מקור האפטימיות ? האם היא בכלל מוצדקת בעולם שלנו ? השל אישר בראיון האחרון עימו, שהוא "אופטימיסט בניגוד למיטב הכרתו".
מה בין אופטימיות לשמחה ? יש מצווה לשמוח בחג הסוכות, והרי שאלו כבר רבים : כיצד אפשר לצוות על כך ? תשובת הרב אבן ישראל שטיינזלץ לשאלה הזו בכללותה מופיעה להלן :
"המקור ליכולת זו לשמוח, להתבונן או להתאבל על פי לוח השנה, הוא חלק מהותי מעולם ההוויה הדתי והוא כוח המשמעת הפנימית. משמעת פנימית זו היא במובנים רבים, אחד היסודות המכריעים שבעצם היותו של אדם דתי. עם כל הסייגים שבדבר, הרי אפילו שמירת מצוות במובנה החיצוני ביותר דורשת מידה רבה מאוד של הפנמה, של הערכת וקבלת הדברים. היכולת הנפשית הפנימית לקיים מצוות בכלל, ולקיימן בקביעות, בתוך מצבים שונים והלכי רוח משתנים, היא הכרחית עבור קיום מצוות. כל אדם המקיים מצוות מקבל על עצמו תחילה, באופן כלשהו, קבלת ערכים פנימית ('עול מלכות שמים', 'עול מצוות'), ורק מכוחה מסוגל הוא לפעול כדרך שהוא פועל.(הרב ע. אבן ישראל שטיינזלץ, חיי שנה, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, עמ' 99-98)
ברור, כי מידת ההעמקה שבהתייחסות ערכית זו איננה שווה אצל הכל, ואולם גם אנשים שהדבר אצלם הוא רק בבחינת "מצוות אנשים מלומדה"<ישעיהו כט,יג>, חייבים להיות בעלי מידה של יכולת לחיות לפי הכרה פנימית, קלושה ככל שתהא. יתכן שאנשים כאלה הינם פרי של חינוך נוקשה, פרי של בערות, או של פחדנות רוחנית; יתכן שאין הם מבינים בשום אופן את הדברים שבהם הם דוגלים ואותם הם עושים, לעומקם או לאשורם. אולם עם כל זאת, העובדה שהם מעצם מהותם אנשים 'דתיים' - אנשים שמקיימים בפועל את המצוות, מצביעה על כך שיש להם חיים פנימיים, חיים שערכים קובעים את מהלכם.
בהדגשת דברים אלה, שלכאורה הם מובנים מאליהם, יש חשיבות, בייחוד בתוך העולם בו אנו חיים היום. בעולם בו מסתכלים על האיש הדתי, בשל גורמים היסטוריים ותרבותיים מרובים, לא בכל מלוא המשמעות של המושג, אלא בבחינות רבות כיציר של הרגלי חיים, או כשייכות ל'מחנה' ידוע. דווקא משום כך חשוב להזכיר, שמוכרח להיות מרכיב רוחני-פנימי מסוים, המאפשר את קיומה של הווית חיים שכזו."
וראו המשך המאמר, ("זמן שמחתנו"), שם.
עד כאן הקפה ראשונה.
שבת שלום ומועדים לשמחה
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה