אני קורא סיפורים חסידיים.
אתה קורא על ההשתאות של החסידים מהרבי שלהם.
ציין כבר אלי ויזל ב"הנשמה החסידית" ש"מעשייה חסידית מספרת על החסידים יותר מאשר על אדמו"ריהם. היא על אלה המספרים אותה שוב ושוב לא פחות מאשר על אלה שחוו אותו לפני זמן רב, בתקופה של רעב ובדידות פיזיים ורוחניים ( עמ' 479)".
וכך אני רוצה לספר לעצמי, שוב ושוב, כיצד יום אחד דפקתי על הדלת של פרופ' ישיעהו לייבוביץ, ואיך שהוא פתח את הדלת , שמע אותי מגמגם והכניס אותי פנימה לתוך הבית בהנפת ידיים "בוא תכנס", וכיצד גרטה הכינה תה, ועל השלחן היה מונח ספרו של אורבך הכחול והגדול על ההלכה. דברנו ודברנו והבנתי, בין השאר, שאין בפיו תשובה לשאלה שהביאה אותי אליו: הכין ללמוד תורה ? שכן הישיבות לחוזרים בתשובה אמריקאים שבירושלים מצד אחד ומכון מאיר מהצד השני לא התאימו לי.
וכשיצאתי והיה כבר לעת ערב או חושך ירושלמי קר, אינני זוכר בדיוק, מצאתי פתרון יצירתי, קצת דומה לפתרון של ימים אלה בהנהגת ש"ס: בבוקר למדתי ב"אור שמח" ובערב בישיבה של הרב שטיינזלץ במקור חיים במסגרת אינטימית עד שהתחתנו ועברנו לגוש שזהו כבר סיפור אחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה