אלו דברים לשבת פרשת ,תולדות תשע"ג

רסיסי לילה

לזכרו של צבי אנקורי ז"ל

השבוע הלך לעולמו חבר טוב של משפחתי, של אבי ז"ל ושל אימי שתבדל לחיים ארוכים. דמות ססגונית, פרופסור להיסטוריה שהורי הכירו באוניברסיטה בה עבד אבי ז"ל בארצות הברית. רעמת שיער לבנה "בן גוריונית" לראשו, עיניים כחולות יוקדות, חיוך תמידי על פניו בזיכרון שלי אותו. אדם חכם באופן יוצא דופן. כל אלו זיכרונות ילדות של ילד שמביט על הוריו ומביט על חברי הוריו.
מביט על העולם בעיני ילד.

בין הוואלץ האחרון של הבנד*  לבין סרט אחר ביו טוב על ר' שלמה קרליבך**  אני יושב מול הצג והמקלדת האלו. בלילה.
בין לבין אני מדפיס את הציטוט היומי של השל למחר. מחפש כמה מילים.

הבנים מתרוצצים בקרבה של רבקה אימנו. היא  שואלת : למה זה אנוכי ?
שאלה אמיתית. שאלה שכל אחד ואחת מאתנו, כל בן ובת אנוש שאל לפחות פעם אחת - ובדרך כלל אני מניח יותר מפעם אחת - את עצמו. את עצמה.

השפה העברית אינה נותנת לנו להתעלם ממגדר.

ברקע מתנגן שיר של הבנד על מלחמת האזרחים שפרצה בארצות הברית באמצע המאה ה19^. שרים את שירת הדרום המובס. ואני נזכר, פתאום באמירה חסידית שנראתה לי בזמנו תמוהה מאד. תמוהה מאד.

"אמר רבי מטשורטקוב:
לפרקים מתלקחת מלחמה בין שתי ממלכות, והמלחמה נמשכת שלושים שנה. והנה מקול היללות והאנחות של הנופלים בקרב ומקול התרועה של המנצחים יוולד ניגון, כדי שיזמרוהו לפני הצדיק."^^

בנים מתרוצצים בקרב אימא צעירה והיא נבוכה, ותלך לדרוש את ה'. על פי תשובת הכתוב אנחנו מבינים, מייד, שאין מדובר כאן בסיפור אישי של אם צעירה בלבד. "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו". מה קרה לחלומה של כל אמא יהודיה שבניה יהיו מהנדסים רופאים או  עורכי דין ? שני לאומים ? מוגזם לא ?

הסיפור מהר מאד עובר מן הלאומי חזרה לפרטי, עבור דרך "הנה תאומים בבטנה" - "תומים" כתוב - לילד ראשון שהוא ג'ינג'י ואחרי כן לאחיו שיוצא וידו אוחזת בעקב עשיו.

אז הנה לנו ספור על האבות והאמהות של האומה. וככל שיש בספור נרטיבים לאומיים הסטוריים, מדובר גם כן בספור על אנשים חיים, בשר ודם. אנשים עם תכונות, תכונות אופי וגוף, אנשים עם שמות, אהבות, רצונות, אכזבות, ניצחונות וכישלונות.

"אני לא הייתי אחד מששת המיליונים, כותב יהודה עמיחי
שמתו בשואה ולא הייתי אפילו בין הניצולים
ולא הייתי אחד מן הששים רבוא שיצאו ממצרים
אבל הגעתי לארץ המובטחת מן הים,
אני לא הייתי בין כל אלה אבל האש והעשן
נשארו בי, ועמודי אש ועמודי עשן מראים לי
את הדרך בלילה וביום, ונשאר בי החיפוש המטורף
אחר יציאות החירום ואחר המקומות הרכים,

ייתכן וכל אחד מאתנו נושא בתוכו מרכיבים משני הספורים, הספור האישי והספור הלאומי.

נראה לי שהדברים וודאי נכונים לגבי פרופסור צבי אנקורי ז"ל שנולד בטרנוב שבגליציה המערבית פולין כהישק ורובל לחזן
אייזיק ורובול, עלה לארץ ב1937 והצטרף לקיבוץ חניתה, שם נקבר השבוע. צבי רשם את קורות חייו בשני ספרים שראו אור בהוצאת כרמל: "ערמוני אשתקד" ו"כדקל במדבר".

מצאתי ברשת^^^ מובאה מתוך פרולוג שהוא משותף לשני הספרים הנ"ל, פרולוג שכותרתו "ניחוח ספרים (שיח המחבר)".

"ארון הספרים! בליל ניחוחות משכר, ששני ריחות יסוד נמזגו בתשתיתו: ריח הנייר העבה של דפוסים עתיקים, ניחוח מעופש קמעא ומצהיב מרוב שנים; וריחם של גיליונות נייר חדשים – חיוורים ונעדרי כיוון ומבע – שאינם חדלים ללטוש עיניים לבנות-בוהות מול מסתרי ספר, עד שיורעפו עליהם טללי אותיות קדושות ותעוצב אישיותם הסִפרית תחת מכבש הדפוס - -

ועם ריח הניירות לסוגיהם נכרכו ונשתלבו ריחותיהם של צבעי ההדפסה, ולהם סגולה לשמר ייחודם אפילו כעבור דורות. הודות לסגולתם זו למדתי ברבות הימים להבחין, בעיניים עצומות ובעזרת הריח בלבד, מה מכורתו ותקופת הדפסתו של כל ספר עברי: אם בסדנת ונציה הפיקוהו מדפיסיו לפני ארבע-מאות שנה או בבית היוצר של האלמנה והאחים ראם בווילנה של ראשית המאה העשרים? ואם בדפוסו של מנשה בן-ישראל היתה לידתו, באמשטרדם של המאה השבע-עשרה, או בפיוטרקוב של פולין ובפיורדא של אשכנז, כמאתיים שנה לאחר מכן? ושמא לא, כי ניחוח ארץ-ישראל כלוא בין הדפים ובלי משים הוא מסגיר את מוצאו המיוחס של הספר וקושר הילת קדושה לראש יוצריו?

ולתוך הילולת הניחוחות הזאת זרם גם ריח העור של כריכות נושנות עם ריח הדבק הטרי מכריכייתו של אנגלברג ומכריכיות אחרות באשר הן. כך אכן הולידו אבות-הריח הראשונים דורות דורות של בני-ריח ובני-בניהם של ריחות למיניהם ולתקופותיהם - - אך ניחוח האבק עלה על כולם. וראה, שבעתיים פלא! אהבה הספר – והיא תמצית תמציתה של רוח ביתנו – לא נרתעה מלאמץ אל לבה גם את האבק, העוטף בגלימתו הגרגירית-האפורה כל מדף וכל ספר העומד עליו...

ואמנם, מאז גיליתי את ספונות הארון, אין אני נוהג, בשולפי ספר חדש מן המדף, לשבת אל השולחן ולקרוא בו בניחותא, במקובל, אלא אני נשאר עומד שעון אל המדף הפתוח, חצי שעה, שעה, ואף יותר, ומעיין בספר תוך כדי עומדי, מבקש לחוש את מגעו, לחדור מעבר לאותיות הדפוס ולחבק את רוחן הכלואה בין הכריכות; בעת ובעונה אחת אני שואף מלוא ריאותי מריחו של ספר זה, ומריחם של הספרים שמסביבו, וגומע ניחוחות לשוכרה...

כיחס הזה לספר, שרכשתי בבית הורי – היום אני מתארו, בלא בושה של סרק ובלא להניד עפעף, כ"יחס ארוטי" – נשאר יחסי לספרים כל ימי חיי, באשר אתגורר ובאשר אלמד בעצמי ואלמד אחרים. ובכל הספריות שבעולם, בהן אעמוד, כמנהגי, שעון על מדפיהן – אם ב"בודליאנה" של אוכספורד או ב"בריטית" של לונדון וב"מרצ'יאנה" של ונציה, ואם באוצרות הספרים של ניו-יורק, אתונה ותל-אביב, או בחדר הקריאה של בית הספרים הלאומי שבגבעת רם בירושלים – לעולם תשוב ותעלה בזכרוני החוויה הקסומה ההיא, כאילו חוויתיה רק אתמול: חוויית הילדות הבלתי נשכחת, מסע הפתעות מרגש לנבכי ארון הספרים הפלאי שבאפלולית החדר האחורי של בית הורי...

ובערוב ימי, ואני קשיש עתה משהיו הורי באותם הימים, ואני שבע עיון ושבע מחקר, אך לעולם לעולם לא אשבע ספרים... כל ביתי מדף גדול אחד – מדף ספרים פתוח, העוטף את קירות הבית מחדר לחדר ומקומה לקומה, בלא שיידע דלת מהי ובלא שתעכבנו מחיצה. ואין בבית חדר שאין ספרים ספרים מרפדים את קירותיו, ואין בחדרים קיר אחד שלא ישגר ממדפיו גל חריף של ניחוח ספרים. אך הסך הכל של כל הניחוחות כולם, ממאות ואלפי הספרים הנוספים שרכשתי במשך השנים – ואף ממה שזכיתי בעצמי לחבר – כן, הסך הכל של כל אלה לא ידמה ולא ישווה לניחוח האחד ההוא, הניחוח המשכר של ספרי אבא וספרי אמא, שמלווה אותי משחר חיי והביאני עד הלום.

ועם הניחוח הניחוח הזה באפי אני רוצה לחיות וליצור כל עוד הנשמה בקרבי. ועם הניחוח הניחוח הזה אני מבקש למות בבוא שעתי..."

צבי אנקורי, "כדקל במדבר", מתוך הפרולוג. ירושלים, הוצאת כרמל, 2007.

יהיה זכרו ברוך.

                                          שבת שלום
                                                ג'ף


*http://www.youtube.com/watch?v=8i-m_yaFh2k

** https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=7np6jL8dHUU#!

^ The night they drove ole dixie down

^^ אור הגנוז, מ בובר, הוצאת שוקן, עמ' 291

^^^http://cafe.mouse.co.il/topic/1046341/