וואסלס סטיבנס אמר פעם בהקשר לשירה שמדובר ב"אלימות מבפנים שמסייעת לנו בהתמודדות עם אלימות מבחוץ. מדובר בדימיון ש'משיב מלחמה שערה' נגד מצוקות המציאות. בסופו של דבר העניין קשור בהגנה עצמית שלנו ועל כן, ללא ספק, הביטוי [של אותו הכח], קולן של המילים, מסייע לנו לחיות את חיינו"
בעקבות דברים אלה, ובבחינת "הספקת 'קצת' תחמושת" בפני ימי החול, בפני מציאות ימינו; לכבוד השבת, שבת שירה ולכבוד ט"ו בשבט - הנה כמה מילים של יהודה עמיחי, מתוך "מְלון הורַי"' בקובץ "פתוח סגור פתוח", הוצאת שוקן, עמ' 58
It is a violence from within that protects us from a violence without. It is the imagination pressing back against the pressure of reality. It seems, in the last analysis, to have something to do with our self-preservation; and that, no doubt, is why the expression of it, the sound of its words, helps us to live our lives.
"אָבִי הָיָה אֱלהִים וְלא יָדַע. הוּא
נָתַן לִי
אֶת עֲשֶׁרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם
וְלא בְּזַעַם, לא בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן
אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף
לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,
וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף
"בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר
בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה
בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר,
לא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא,
לא תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא,
אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד
שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי,
לא תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, לא
תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת
עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר.
כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי
לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ.
אַחַר-כָּך הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי
בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת
בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף
שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:
הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא
תִּשְׁתַּנֶּה"
וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר,
"הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"
כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי
וְהָלַךְ
וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים."
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה