היה זה, נדמה לי, וואלס סטיבנס שאמר ש"שירה עוזרת לנו לחיות את חיינו". שמדובר ב"אלימות מבפנים שמגינה עלינו מפני האלימות שמופעלת עלינו מבחוץ". המילים והדמיון פועלים כמגן במפני המציאות הקשה והראלית.
יהא הדבר כאשר יהא, עסקתי בימים האחרונים בהכנה של דבר תורה לשבת של מחר. לא אפרט כאן יותר מדיי בנושא, למען לא לגלות מבעוד מאד בפני "שלושת קוראיי" הירוחמיים מ"אפיקים בנגב" את תוכן השיחה של מחר. אומר רק שההכנה - התרכזה בהתמודדות עם גישתו של אברהם יהושע השל לתורה, כשעל הדרך, ובאופן ממש לא מתוכנן, "התערבה" אביבה גוטליב זורנברג תבדל"א בסיפור והזה ותרמה משלה. כל אלה שינו את התובנות שלי בנושא, וייתכן והדבר יבוא לידי ביטוי ברשימות עתידיות של "אלו דברים". קרי ייתכן ובעתיד יהיה יותר עיסוק ויותר קשר בין הרשימות הללו שמכונות "אלו דברים לשבת כזו וכזו" לבין פרשת השבוע עצמה. ייתכן ופה ושם, תהיה רשימה שכותרתה תהיה "אלו דברים לפרשת כך וכך", חלף "לשבת כך וכך", כפי שאמרנו.
על כל פנים, הפעם עודני"אוחז בישן" ואני מביא כאן קטע טקסט שאינו קשור ישירות או במודע לפרשת השבוע.
מדובר בדברים של הרב שג"ר זצ"ל שמופיעים בכרך א ל"שיעורים על ליקוטי מוהר"ן" ( להלן : הספר*). הדברים לקוחים משיעור על תורה כ' שמכונה "חידוש התורה", כותרת המשנה היא:"דעת שלום ואמונה". מפאת אורך הקטע שאני מבקש לצטט - להלן תובא מחציתו הראשונה ובהזדמנות קרובה אציב, בלי נדר, בבלוג את החלק המשלים.
"לפי תיאורים קבליים מסויימים, הדעת מקושרת עם ספירת תפארת המזוהה עם יעקב אבינו, והמשכה של ספירת דעת הוא ספירת יסוד המזוהה עם השלום המחבר בין שמים לארץ, בין הממדים הגבוהים לנמוכים. ההגעה לשלום המתוארת על ידי רבי נחמן אין פירושה אחידות והרמוניה, כפי שמתאר לא פעם הרב קוק. אין הכוונה שהכל נכנס לסל אחד, אלא ליצירה של מנגינה אחת המשלבת יחד מגוון של צלילים שונים , אולי אפילו סותרים < יש כאן הערת שוליים מס' 42 שמדברת על 'שביל הזהב' " של הרמב"ם - ראו בספר בעמ' 268- 269 >. ניתן להשוות זאת לתפיסת השלום של המהר"ל מפראג, המבהיר מדוע שמו של הקב"ה הוא 'שלום': לדבריו, כאשר מכניסים את אלוקים למציאות, הוא איננו עוד גורם בעל ערך לצד ערכים נוספים שכביכול מוצגים בהשוואה אליו, כדוגמת 'סוציאליזם' או כיוצא בזה, גורם שבסופו של חשבון מכניס עוד נופך לקונפליקטים הקיימים ואולי אף עלול להחמיר אותם; הופעת אור אינסוף האלוקי במציאות, כותב המהר"ל, היא סוג של פתיחות, שמתוכה תופס האדם את העולם כולו בכללותו. זהו מבט המאפשר לכל הגורמים להמשיך ולהתקיים בלי שהאחד יתחכך בשני או יאיים על קיומו. מבחינה זאת דיוקנו של הקב"ה הוא שלום, שכן האמונה נתפסת כפתיחות, המסוגלת להכיל את כל המגוון באינסופיותו של הבורא <להפנייה לנתיבות עולם של המהר"ל ועוד בהערת שוליים מס' 43 ראו נא בספר>.
דומה אפוא שזהו כוח האמונה. אמונה אינה תוכן נוסף, אלא גישה המאפשרת לנו להיפתח לזולת, גם אם הוא שונה מאתנו. ספירת הדעת מזוהה , בנוסף למה שתיארנו, עם יכולת ההתמקדות, הריכוז וההכרעה. עם זאת, ההכרעה מביאה שלום, ומבחינה זו היא איננה הכרעה נוקשה אלא בעלת תפקיד דומה לזה של המנצח שבתזמורת: הוא אמנם 'מכריע', אך באמצעות הכרעתו הוא יוצר את ההרמוניה בין כל כלי הנגינה שבתזמורת. גם בחיים האישים, אדם אינו יכול להכריע אם הוא לוקח אלמנט אחד מאישיותו ומשליט אותו על האחרים. ההכרעה היא הגעה לנקודה גבוהה יותר, להקשר חדש שמתוכו תיווצר הרמוניה, שתביא לכך שהקונפליקט יזכה להכלה. אמונה כזו המסוגלת להביא שלום מתממשת רק בבחינה הגבוהה של האור המקיף; כלומר, ההבנה שביחס לאלוקי הכל הופך לאפס, מביאה לכך שכל הנמצא מקבל את משמעותו ומקומו האמתיים."
שבת שלום
ג'ף
*"שיעורים על ליקוטי מוהר"ן (חלק א) הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר" בעמ' 268 -269.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה