אחד הספרים החביבים עלי - ואני לא ממש בטוח למה - נקרא "אין שאננים בציון". מדובר בקובץ ראיונות שערך אהוד בן עזר במהלך השליש האחרון של המאה הקודמת עם אנשי הגות שונים בנושא שהוא הגדיר כ"מחיר הציונות". ייתכן והספר חביב עלי בגלל שמו באנגלית. אגב, הספר יצא במהדורה אנגלית כמה שנים טובות לפני שהופיע המהדורה בעברית. המהדורה שבאנגלית הוא אחד המקורות הנדירים שבו ניתן לקרוא את ישעיהו ליבוביץ באנגלית והספר כולו נקרא בשם השובה לב: Unease in Zion
על כל פנים אני רוצה להביא כאן פסקה אחת מתוך ראיון שערך בן עזר עם המשורר א. עלי ( עלי אלון ). אך לפני זה - קטע משיחה עם י. לייבוביץ ( מאוגוסט 1970).
שואל בן עזר: כיצד נראים בעיניך מחיר הציונות ועתיד היחסים בין ישראל לערבים לאחר מלחמת יוני 1967? תמצית תשובתו של ליבוביץ היא: "אנחנו נידונים להתקיים תקופה שאורכה אי־אפשר לדעת מראש ללא שלום וממילא גם ללא ביטחון."
ואז שואל אותו בן עזר: האם איננו חייבים משום כך לשקול בדעתנו למען מה אנו מוכנים לקבל עלינו את העתיד הזה ?
ומשיב ליבוביץ :
"התשובה היחידה המאפשרת לנו את ההשלמה עם העתיד הזה היא שאנו עושים את זה למען מדינתנו היהודית אשר בה ובמסגרתה יוכרעו בעיות ההמשך ההיסטורי של העם היהודי ושל היהדות. אם לא תשמש המדינה מסגרת למשימה זו - זאת אומרת אם המדינה לא תהיה מדינה יהודית, אז אין כל טעם לקיים אותה. מדינה אינה ערך אלא אינסטרומנט. אינסטרומנט הנחוץ להגשמתם ולקיומם של דברים שיש להם ערך, ולגבינו הערך הוא העם היהודי והיהדות.
מדינה הכוללת ארבעים או חמישים אחוז אוכלוסייה לא יהודית, ואשר כל בעיותיה לא יהיו אלא כיצד לקיים את שלטונה על אוכלוסייה זאת - לא תהיה מדינה יהודית , אלא סתם מנגנון ריבוני שלטוני הנמצא בידי יהודים. העלאת המדינה כמנגנון שלטוני ריבוני, ללא קשר לתוכנה ולצביונה, לדרגת ערך - זוהי תמצית הרעיון הפאשיסטי. לקיומה של מדינת ישראל אין טעם אלא אם היא ממשיכה את ההיסטוריה של העם היהודי. ואם אין היא ממשיכה אותה - אין טעם לקיומה, ואף אין לה זכות קיום.
בן עזר: אך אין כל סימנים לכך שהסיטואציה בה אנו מצויים עשוייה להשתנות בעתיד הנראה לעין.
ליבוביץ: אם המצב הזה, זאת אומרת החזקת מיליון וחצי ערבים בשלטוננו, ייוצב, התוצאה תהא: ראשית - חורבן מדינת ישראל; שנית - הרס העם היהודי כולו בגלל ניתוקה של המדינה מן העם היהודי והתרכזותה כולה בבעיות קיום השלטון; שלישית - ערעור כל המבנה הדימוקראטי והסוציאלי של חברתנו, הן מבחינת הפיכת המדינה למדינת משטרה, ליתר דיוק מדינת ש.ב, והן על־ידי יצירת עם עובד ערבי, הנשלט על־ידי מנהלי עבודה, מפקחים, פקידים, שוטרים וחיילים יהודים."*
וכעת לפסקה מתוך השיחה עם א. עלי.
אומר עלי :
"החיים אינם משחק של אידיאות. אדם צודק הוא הדבר הנורא ביותר שאני מכיר. הנורא באמונה הוא היותה סוגרת את האדם בפני אמתות אחרות. זה נורא שאנשים נסגרים בתוך הצדק הנשכני שלהם. הם אינם מכירים בצדקו של האחר, והולכים לטרוף אותו. מה הוא בסך הכול, הצדק הצודק והמוחלט שלנו - חתיכת אמת קטנה שבשמה אנו שופטים וטורפים את חתיכות האמת האחרות. וזה העולם שלנו, עולם של שיניים, ואין לך ברירה אלא להשחיז את שלך.
ובעיניי, כל אידיאה היא חלקית ועל כן גם יש בה מן השקר. היחס האמיתי אל העולם איננו זה של ההסבר הראציונאלי. המשורר, זה שעליו נוהגים לומר ש'אינו יודע איפה הוא חי', דווקא לו יש נגיעה ישירה בחומרי העולם. תחושת ־העולם שלי באה דרך ההרגשה ולא דרך השיטה הפילוסופית. ובעצם, אין כל סתירה. האמנות וגם הפילוסופיה, שתיהן תפיסות חלקיות, וגם לרגשות 'ערטילאיים' יש תשתית פילוסופית."^
שבת שלום
ג'ף
*אהוד בו עזר, אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות, ספרית אפיקים , הוצאת עם עובד, 1986, עמ' 130 -131
^שם עמ' 206
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה