שאלה :
הייתכן ששכחנו שיש לנו - לכל אחד ואחת מאתנו "עולם פנימי" ?
על פניו זו שאלה קצת מוזרה, אני למשל, "מבלבל לעצמי את המוח" 24/7*
ויש לי יסוד להניח שאני לא לבד בזה. הבלבול מוח הזה - איננו עולם פנימי ?
אז מסתבר שיש עולם פנימי ויש עולם פנימי.
ניצני הרעיון הזה - הרעיון שייתכן ויש בנו איזה עולם פנימי
שיושב לו בצד חבוי ומבוייש, מבקש טיפה של השקיה, טיפוח
ועידור ...הגיעו אלי בעקבות עיון בספרו של השל על התפילה.
בספר הזה יש פרק שכותרתו " העולם הפנימי".
הפרק נפתח כך:
"האנחה
לפני כמאה שנה הרהר רבי יצחק מאיר אלתר מגור בשאלה מה סנדלר אחד שגר בשכונתו אמור לעשות בנוגע לתפילת השחרית שלו. לקוחותיו של הסנדלר היו עניים ולא היה להם אלא זוג נעליים אחד. הוא נהג לאסוף את נעליהם בשעת ערב מאוחרת, לעמול עליהן כל הלילה ואף חלק מהבוקר, כדי למסרן לבעליהם טרם יחפזו ללכת לעבודתם. מתי עליו להתפלל שחרית ? האם עליו להתפלל במהירות עם שחר, ורק אז לשוב לעבודתו ? או שעליו להניח למועד התפילה לחלוף, אך מדי פעם בפעם, בעודו מרים את הפטיש מן הנעליים, לשאת אנחה:'אבוי לי עוד לא התפללתי'? אולי ערכה של אנחה זו רב יותר מן התפילה עצמה.
גם אנו ניצבים בפני דילמה זו של חרטה מכל הלב מול מצוות אנשים מלומדה. רבים מאיתנו נמנעים בצער מתפילת קבע, מצפים לדחף פנימי שיהא שלם, פתאומי ומיוחד במינו. אך המיוחד במינו הוא יקר המציאות, והימנעות מתמדת עלולה בנקל להתפתח בעצמה להרגל. אנו עלולים אפילו להגיע לידי שכחה על מה להצטער ואל מה להתגעגע."
א.י. השל, התפילה תשוקת האדם לאלוהים, תרגום דרור בונדי , הוצאת משכל הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד עמ' 59
שבת שלום
ג'ף
* וזאת בלי קשר לבלבולי מוח שמגיעים אלינו מבחוץ, בין באמצעות המכשיר הארור ובין בדרכים אחרות
הייתכן ששכחנו שיש לנו - לכל אחד ואחת מאתנו "עולם פנימי" ?
על פניו זו שאלה קצת מוזרה, אני למשל, "מבלבל לעצמי את המוח" 24/7*
ויש לי יסוד להניח שאני לא לבד בזה. הבלבול מוח הזה - איננו עולם פנימי ?
אז מסתבר שיש עולם פנימי ויש עולם פנימי.
ניצני הרעיון הזה - הרעיון שייתכן ויש בנו איזה עולם פנימי
שיושב לו בצד חבוי ומבוייש, מבקש טיפה של השקיה, טיפוח
ועידור ...הגיעו אלי בעקבות עיון בספרו של השל על התפילה.
בספר הזה יש פרק שכותרתו " העולם הפנימי".
הפרק נפתח כך:
"האנחה
לפני כמאה שנה הרהר רבי יצחק מאיר אלתר מגור בשאלה מה סנדלר אחד שגר בשכונתו אמור לעשות בנוגע לתפילת השחרית שלו. לקוחותיו של הסנדלר היו עניים ולא היה להם אלא זוג נעליים אחד. הוא נהג לאסוף את נעליהם בשעת ערב מאוחרת, לעמול עליהן כל הלילה ואף חלק מהבוקר, כדי למסרן לבעליהם טרם יחפזו ללכת לעבודתם. מתי עליו להתפלל שחרית ? האם עליו להתפלל במהירות עם שחר, ורק אז לשוב לעבודתו ? או שעליו להניח למועד התפילה לחלוף, אך מדי פעם בפעם, בעודו מרים את הפטיש מן הנעליים, לשאת אנחה:'אבוי לי עוד לא התפללתי'? אולי ערכה של אנחה זו רב יותר מן התפילה עצמה.
גם אנו ניצבים בפני דילמה זו של חרטה מכל הלב מול מצוות אנשים מלומדה. רבים מאיתנו נמנעים בצער מתפילת קבע, מצפים לדחף פנימי שיהא שלם, פתאומי ומיוחד במינו. אך המיוחד במינו הוא יקר המציאות, והימנעות מתמדת עלולה בנקל להתפתח בעצמה להרגל. אנו עלולים אפילו להגיע לידי שכחה על מה להצטער ואל מה להתגעגע."
א.י. השל, התפילה תשוקת האדם לאלוהים, תרגום דרור בונדי , הוצאת משכל הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד עמ' 59
שבת שלום
ג'ף
* וזאת בלי קשר לבלבולי מוח שמגיעים אלינו מבחוץ, בין באמצעות המכשיר הארור ובין בדרכים אחרות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה