לאפלפלד יש סיפור על יום כיפור.
אני רושם את הדברים ועוברות בראשי כמה מחשבות. האחת - בראש השנה ובשבת שובה הבאתי מדבריו. אולי כדאי "להוריד קצת את הרגל מהדוושה" ?
"אפלפלד" הוא מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית ( בכוונה איני כותב "של הספרות הישראלית". זה מעלה שאלה שאשאיר לעת עתה ב"צריך עיון", על היחס בין ספרות לתרבות, בין סופרים ודברי סופרים לבין הגות ). "סביר להניח שרבים מהקוראים מכירים את הסיפור - ואינך מחדש כלום, אתה מתפרץ לדלת פתוחה", אני אומר לעצמי.
על כל פנים, לי הסיפור הוא חדש, מאיר עיניים ומעורר.
הסיפור נקרא "היום"; מצאתי אותו בקובץ שנקרא "כמאה עדים", והוא התפרסם לראשונה בקובץ שנקרא "אדני הנהר".
עוד קטע דברים לפי המובאה מהסיפור על יום כיפור. כותב אפלפלד ב"סיפור חיים" כך:
"הכלל הישן כי אדם נבחן על־פי מעשיו, קיבל משנה תוקף בזמן המלחמה. בימי הגטו ובמחנות ראיתי בני אדם משכילים, ביניהם רופאים ועורכי דין נודעים, שבשביל פרוסת לחם נכונים היו להרוג, אך בה בעת ראיתי אנשים שידעו לוותר, לתת, להתבטל ולמות בלא צער איש. המלחמה חשפה לא רק את האופי אלא יסוד קדמון שבאדם, והיסוד הזה מסתבר, אינו רק אפלה. האנוכיים והרעים הותירו בי פחד ותיעוב. הנדיבים הורישו לי את חום נדיבותם, וכשאני נזכר בהם, בושה עוטפת אותי על אין לי שמץ ממידתם."*
מתוך "היום" :
"אותה שעה עצמה נפוג רוגזו של זייציק קרוכמל והיגון צרר את נפשו. איזו אילמות, כמותה אך ידע בנעוריו, נטלה ממנו את לשונו. אימתה של השעה ירדה עליו והוא היה בתוך שנותיו הרחוקות, בתוך הרבה ימי כיפורים. מוזר, כאילו לא חש אשמה, רק יגון. כאילו היתה אשמתו בלא כפרה ודינו גזרה. כאילו בטלו הרשויות בנפשו ורק היגון. לפני שנים היה עוד מתדיין. לפני שנים היתה איזו חרטה עתיקה מתגנבת בחשאי אל נפשו ונוברת; יום כיפורים. כאילו היו אבותיו לוחשים לו, והקול הזה שהיה לפנים קורע את נפשו, נשתתק בו כמו נאסף גם הוא אל היגון."^
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה