אלו דברים לשבת פרשת וארא תשפ"ב

 עוד שבוע לא קל עובר על כוחותינו.

מי זה בדיוק "כוחותינו" ?!

אלו - אנחנו. "הקולקטיב".

הישראלים, אנחנו שחיים כאן, בצפיפות של גוש דן; מול אזלת היד של שלטונות אכיפת החוק, בעיקר בפרפריה - 

אנחנו שניצבים מול האומיקרון, בעברית, בנמל התעופה בן גוריון.

נמל

נמל התעופה

בן גוריון.

לא דה־גול, לא קנדי, בן־גוריון.

אנחנו צריכים להתמודד עם אלימות קשה בזירות שונות, בבתי הספר, בשכונות - אלימות מילולית בכנסת - בעברית וגם בערבית.

בענין האלימות, האמריקאים "מקדימים" אותנו. הם לא צועקים, כמונו, אחד על השני, מגדפים ומקללים. הם ישר שולפים נשק אוטומטי שקנו לפני יומיים בוולמרט ומתחילים לרסס כל מה שזז.

"העולם נתון במבוכה, ומשברו אינו פוליטי אלא רוחני ביסודו...במשבר זה פונים בני אדם אל הפסיכולוגיה או הסוציולוגיה לבקש בה פתרון ולא ימצאוהו. כבודם של מדעים אלה במקומו מונח, אבל אין בהם כדי ליתן פתרון לבעיות המוחלטות....אין זה בכוחן של הפסיכולוגיה וסוציולוגיה להשיב לבעיות המוחלטות שלנו: כיצד יקיים אדם שלמות נפשו בעולם מלא מזימה וחנף וכחש ? אדם הנדון למגע תמיד בזדון וקנאה ותחרות, כיצד ישמור נפשו מחללה ? מה ערך בהיותך מוסרי נוכח כישלונותיו של האדם המוסרי באווירת הציניות שבה אנו חיים ? מה פשר היותנו וחיותנו בעת הזאת דווקא ? הרבה יכולה הפילוסופיה ללמוד מן התנ"ך, כי בו, ולא בשיטותיה הפורמליות, נוכל למצוא את התשובות לשאלות אלו."*

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'.

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ.

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה' .

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

שבת שלום 

      ג'ף

*א.י.השל, "הרוח של חינוך יהודי",  מתוך "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי, עמ' 251 - 252, ההדגשה אינה במקור והיא שלי -ג'ף

מתוך סעיף 18 לחקירות

 "את השפה שלנו  ניתן לראות כעיר עתיקה; מבוך של סמטאות  וכיכרות, בתים שינים וחדשים, ובתים עם תוספות מתקופות שונות; וכל זה מוקף בהמון פרברים חדשים עם רחובות ישרים וסדורים ועם בתים אחידים."

לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, עמ' 42

allen ginsburg reading supermarket

 https://www.youtube.com/watch?v=AhTh01CO60Y

אלו דברים לשבת פרשת שמות תשפ"ב

 אומר הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ בפתח דבריו על פרשת שמות בספרו "חיי עולם" :

"בספר בראשית אנו עוסקים בקורות חייהם של אבות האומה: החל מאברהם, לאחר מכן ביצחק ולבסוף ביעקב ובניו, ובעצם - אלו סיפורים על אנשים פרטיים. ספר שמות פותח לראשונה את העיסוק בבני ישראל, לא כרשימה של כך וכך אנשים, אלא כהתייחסות לעם שלם. בנקודה זו מתחיל סיפור חדש בתוך התורה - סיפורו של עם ישראל. אמנם, גם בספר שמות ישנו עיסוק רב בחייו של משה רבנו, אבל הסיפור שלו הוא סיפור צמיחתו של עם ישראל, וסיפורו  של משה האיש תופס בו מקום צדדי בלבד.

סיפורי בראשית הם בוודאי סיפורים חשובים, וגם להם משמעות כללית, כמו שאמרו ( ראה תנחומא לך לך ט; רמב"ן בראשית יב, ו ) : 'מעשה אבות סימן לבנים', אבל עדיין, כשלעצמם, הם סיפורים בהיקף קטן. ואילו מספר שמות ואילך התורה עוסקת בסיפור בעל היקף גדול הרבה יותר, והמאורעות המסופרים בו הם מאורעות הכלל. משום כך גם הסיפורים הקטנים בספר מכילים משמעות רבה עבורנו יותר מאשר סיפורי בראשית."

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוך המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 119

השבוע, הגיע אלי באמצעות יהודה מרקט כאן אצלנו בירוחם, ובאמצעות ג'ף בזוס שם מעבר לים , ספרון קטן של שירי פרוזה פרי עיטו של ציארלס סימיק שנקרא: "העולם אינו נגמר". The World Doesn't End.

עולם שלם, בלתי נגמר. הרב עדין קובע בדברים לעיל שהסיפורים הקטנים בספר שמות מכילים משמעות רבה יותר עבורנו מאשר סיפורי בראשית. אפשר להסכים לכך ואפשר לחלוק על כך.

צ'ארלס סימיק נולד ב1938 בבלגרד. ילדותו המוקדמת עברה עליו בימי מלחמת העולם השניה ומאורעות הימים ההם הותירו את רישומם עליו...

בשירתו ובפרוזה שלו, עוסק סימיק, בקשר בין ה"סיפור הגדול" של ההסטוריה לבין ה"סיפורים הקטנים" של המשוררים. באחד המקומות הוא כותב על הדימוי של חתולה מתה בתוך הריסות בתי עיר שנהרסו בהפצצות לעומת "תכנית הלחימה האווירית הכוללת של המצביאים" (ראו בנספח להלן).

במסה על שירה והסטוריה כותב  סימיק  : "כוונתי להסטוריה של רצח"

I have in mind the history of murder

 אגב אורחא אציין שתאור ההסטוריה ספוגת שפיכות הדמים שלהלן של סימיק עומד בניגוד חריף לתאור ימי שלטונו השלווים של המלך שלמה כמתואר בתחילת חלק ב לספר דברי הימים;  שלטון נטולת שפיכות דמים אשר על כן ביכר הקב"ה  את הקמת בית המקדש דווקא בימיו ולא בימי אביו, דוד המלך.

"טבח של החפים מפשע היא תופעה היסטורית אוניברסלית כמעט, בייחוד, כפי הנראה, במאה השנים האחרונות. לנוכח, מנהיגים מטורפים עם צבאות ענק ומשטרות חשאיות אכזריות שמטרתן להרוג, לשלוח לתאי גזים ולאסור כל אחד מאתנו לטובת גרסה כלשהי של עתיד מזהיר; כשתומכיהם מאלילים אותם ומריעים להם - עם כל אלה היה עלינו לחיות. ההיסטוריון מרטין מליה, כותב: 'כדי ליצור פשע גדול צריך אידיאל גדול'. הצרה של כל אותם אנשים שבונים 'שמים על הארץ'  היא שתמיד ישנו אדם אחד, מעמד אחד של אנשים או קבוצה אתנית, דתית או לאומית, שניצבים על אם הדרך ומפריעים. הקומוניזם לבדה הרגה בין 80 ל100 מיליון אנשים. ראוי להזכיר גם  את מיליוני העקורים, כל אלה שרוששו לכל החיים  כתוצאה ממרחצי דם אידאולוגיים. האם השירה היא אתנחתא מן המציאויות הללו ? ", שואל סימיק ומשיב: "אכן היא עלולה להיות כזאת. ישנם, למצער,  מקרים רבים  של משוררים, שאם לשפוט על פי יצירתם, נדמה שמעולם לא קראו עיתון בחייהם. אולם משורר או משוררת  שמתעלמים באופן עקבי מן העוולות ומן הרעות שהם חלק מן העידן בו הם חיים, חיים בגן עדן של שוטים."

צ'ארלס סימיק, במסה שנקראת "שירה והיסטוריה", בקובץ "החיים של  דימויים" ( The Life of Images ), בהוצאת  Harper Collins , כל הזכויות שמורות לצ'ארלס סימיק,  עמ' 163,התרגום שלי - ג'ף

שבת שלום

     ג'ף

                                                                       נספח

"History written by historians, as we know, speculates about the cause and meanings of cataclysmic events and the motives of statesmen involved in them. Foucault says: 'We want historians to confirm our belief that the present rests upon profound intentions and immutable necessities. But the true historical sense confirms our existence among countless lost events without a landmark or a point of reference'. This is where the poets come in. In place of the historian's broad sweep, the poet gives us  a kind of reverse history  of what in the great scheme of things are often regarded as ' unimportant' events, the image of a dead cat, say. lying in the rubble of a bombed city, rather than the rationale for that air campaign."

שם בעמ' 164-163

"העולם אינו נגמר"

 סימיק טוען, כנראה, 

שהעולם אינו נגמר.

זהו, הרי שער ספרו של שירי פרוזה

שזכה בפרס הפוליצר ב1990

והגיע אתמול ליהודה מרקט

בירוחם הודות לג'ף בזוס.

האמנם ?

במאה העשרים ואחד

לצד הקריאה בספרים שונים

אפשר לצפות במשוררים

מדברים, בהרצאות, ראיונות

ערבי שירה ו/או מכירה

לצפות ולהאזין למוסיקה

דילן באולפן עם קנופלר

שרים את רשיון להרוג

ואנא אל תעזבי אותי הלילה

מלכתחילה העולם הזה, העולם שאינו נגמר הוא עולם מוזר, מבטיח אבטיח אבל מוזר שהרי האפיגרף של הספר הוא מפי פטס ולר שמציע לנו לרקוד ולץ לצלילי הרומבה מה עוד אפשר לבקש ??? 

עד כאן הקפה ראשונה

אבל אי אפשר בלי להזכיר

את סיפורי הלילה המאיים

המארב שאינו נגמר

עד שזה נגמר במארב נגדי

לילות קרים בגבול לבנון 

וצפונה, חורשת טל, הר דוב,

אפסנאים ואלופי משנה

שלא לדבר על משאית המים

זמנים אחרים, נכון אבל הרי כבר

אמרנו: העולם אינו נגמר

סעיף 243 חקירות

 "אדם יכול לעורר את עצמו, לצווֹת על עצמו, לציית לעצמו, לגעור בעצמו, להעניש את עצמו, להציב שאלה ולהשיב עליה. ניתן אפוא גם לדמות בני־אדם המדברים רק במונולוגים; המלווים את פעילויותיהם בדיבור לעצמם. - חוקר הצופה בהם ומאזין לדיברום עשוי להצליח לתרגם את שפתם לשפתנו. (הוא יהא מסוגל בשל כך לנבא נכונה פעולות של אנשים אלה, שכן הוא שומע אותם אף מתכננים תוכניות ומקבלים החלטות.)

ואולם הניתן לדמות שפה שהאדם יוכל לרשום או להשמיע בה את התנסויותיו הפנימיות  - רגשותיו, מצבי רוחו, וכו' - לשימוש־שלו ? - וכי אין אנו מסוגלים לעשות זאת בשפתנו הרגילה ? - אבל לא זו כוונתי. המלים בשפה הזאת אמורות להורות על מה שרק הדובר לבדו יכול לדעת; על תחושותיו הפרטיות, הבלתי־אמצעיות. הזולת לא יוכל אפוא להבין שפה זו."

לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, עמ' 123

לגורל - צ' סימיק

 לגורל / צ'ארלס  סימיק

תמיד היית יותר ממשי עבורי מאשר אלוהים

מציב את אביזרי התפאורה לטרגדיה הבאה

מכה בפטיש במסמרים

עם קומץ חברים קרובים בלבד מוזמנים לצפות

אך למען שכנות טובה, עשית נערה יפה נכה

דרסת ילד עם אופנוע,

אוכל להעלות בדעתי מילוני דוגמאות דומות

כנ"ל: כיצד שנינו ממשיכים להיפגש.

מכונת מסטיק מגדת עתידות בצ'יינה-טאון

מכילה אולי את התשובה,

דלת חורקת ישנה נפתחת בסרט אימה

חבילת קלפים שהשארתי על החוף

חש  אני אותך מתכרבל קרוב אלי בחושך

נשימתך החמה, ידיך הקרות --

ואני כבר כמו פסנתר ישן

משתלשל מבעד לחלון, בקצה של חבל

בנוגע לשכניי, החיתים - צ'ארלס סימיק ( א וורק אין פרוגרס )

 אדירים הם החיתים

לאוזניהם עכברים ולעכברים חורים

כלביהם קוברים את עצמם ומותירים את עצמותיהם 

לשמור על בית.

עוד סימיק על שירה והסטוריה

 "History written by historians, as we know, speculates about the cause and meanings of cataclysmic events and the motives of statesmen involved in them. Foucault says: 'We want historians to confirm our belief that the present rests upon profound intentions and immutable necessities. But the true historical sense confirms our existence among countless lost events without a landmark or a point of reference'. This is where the poets come in. In place of the historian's broad sweep, the poet gives us  a kind of reverse history  of what in the great scheme of things are often regarded as ' unimportant' events, the image of a dead cat, say. lying in the rubble of a bombed city, rather than the rationale for that air campaign."

אלו דברים לשבת פרשת ויחי תשפ"ב

 לכבוד יום הזכרון של הרב פרופ' אברהם יהושע השל זצ"ל שנפטר לפני 49 שנה בשבת פרשת ויחי, להלן דברים מתוך פרק ג' לכרך השלישי של ספרו המונומנטלי "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות", שזכה לאחרונה למהדורה חדשה ומתוקנת על ידי דר' דרור בונדי. "פרק זה" כותב בונדי, "הוא אבן הפינה של כל היצירה ועליה נשענים מגוון יסודותיה".

"כמה מעלות לישרות המחשבה, לפשטות התפיסה. ברם אין אדם תופס את עניין תורה מן השמים אלא כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וסולם המוצב ישר ופשוט מי יעלה בו ? הקפדן נוטה להאמין שמחשבתו מתאימה למציאות, ושוכח שמחשבה לגבי המציאות כננס לגבי ענק. החוזה יודע שאין האמת מתבטאת אלא שברים שברים באספקלריה של דימויים ומשלים. כלום אפשר לראות את הנסתר בלי צעיף ? או להציץ מעבר לתחומים בלי דימויים ?

שניהם האמינו במציאות עליונה. אלא שהלה רואה את התחתונים באספקלריה של העליונים, וחודר מבעד לכסותי הביטוי; והלה משתאה, מחריש ואומר : אתה מקיש מחזונך על העליונים ?! והלה טוען: אתה חפץ להגדיל תורה ולהאדירה, הזהר שלא תעבור את גבולי הפשט. והלה אומר: הנראה בעיניך כהפלגה אינו אלא מיעוט, תת־ביטוי. מאידך גיסא, סבור אתה שהנך מרומם ואינך אלא משפיל. אדם הולך ונחנק בפכחון. כלום הפשט הולם את הכבוד ?! 'הפשט הוא בעוכרנו!'*. הפשטן מעז להניח שתפיסתו היא היא כוונת נותן התורה. כאילו אין בתורה אלא צד אחד, צד שווה שבין דעת התורה ודעת בשר ודם. זה ועוד, המפרש את התורה כלשון בני אדם עליו הראיה: כאיזה לשון ? כאיזה בן אדם ? כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין לשונותיהם שוות. אדם אדם ודרכו. פעמים מרוב הרצון לשבר את האוזן, אתה משבר את הלב.

הפשטן טוען: אין לי עסק בנסתרות. 'הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת' ( דברים כט, כח ) . לכאורה הקו המבדיל בין הנגלה לנסתר קבוע ועומד, כאילו גבולות חלק הקדוש ברוך הוא בעולמו: לזה תחומו בשמים ולזה תחומו בארץ. ואין מסיגים גבול שגבל שומר עולמים; מצוות הגבלה ניתנה לדורות. ברם ' היש תחומים במעיים?'* אפילו תחומים שנתנו חכמים מובלעים זה בזה, וכל הכופר בהבלעת הנסתר בנגלה, סימן שלא ראה מאורות מימיו והוא כסומא בארובה. נרגן מפריד אלוף, נגלה ונסתר משמשים בערבוביה, ואין הנגלה אלה מסוה, שנתן הקדוש ברוך הוא על פני הנסתר.

....

זהות ההויה והמסתורין חופפת את כל היקום. דוגמתיות היא רציונליזציה של המסתורין, תיאור של הבלתי־מתואר, מבע של הבלתי־מובע. אין לטבוע את המסתורין במטבע שכלתני, כשם שאין לטבוע את הפשט במטבע של רזים. ברם רב ערכם של עיקרי אמונה כרמזים. רמז הוא זיווג הפשט והסוד, זיווג הנגלה והנסתר. כל התופס את עיקרי האמונה כפשטם מסרס את משמעותם.

הדוגמתיות אינה הולמת את דו–פרצופיות של המאורעות הדתיים. המחשבה הדתית דורשת  מן המחשבה הרציונלית שתסגל לעצמה צורה אחרת לגמרי של התפיסה המושגית, ודורשת מן המחשבה הדוגמתית שתסגל לעצמה צורה אחרת לגמרי של התפיסה הסמלית.

ההתנגשות שבין שתי ההשקפות או שהיא דורשת מוצא של פיוס או שזכות קיום לה משום שהיא נובעת מתוך דו־פרצופיות של המציאות עצמה. היא מתאימה אל העובדה שקיימים בעומק המציאות כוחות הפועלים פעולות מנוגדות.

....

מקום יש בראש לשתי דעות. תאמר ששני חלקי הסותר מביאים אנדרלמוסיה לעולם המחשבה ? ולא היא. יחס של גומלין שורה ביניהם כיחס שבין לשון ותוכן, ביטוי והשגה. בכל המציאות הניתנת לחושי בני אדם , המציאות עצמה היא צירוף של ניגודים..., של הן ולאו. אם אין טומאב אין טהרה, אם אין חול אין קודש. אם אין זכות אין חובה. 'אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני , כל מה שבראתי, בראתי זוגות, שמים וארץ...חמה ולבנה...אדם וחוה...העולם הזה והעולם הבא...אבל כבודי אחד ומיוחד*.

מכאן שחייבים להחליף את זוית הראיה פעם בפעם כדי להשקיף על המציאות כולה, לעבור מתחום לתחום, לא מתוך כוונה להתנכר לזה ולזה חליפות, אלא להפך לשם שלימות ההשקפה. לא חד־צדדיות, ולא שניות אפוא אלא כפילות ראייה היא תכונת רוחה של האגדה. אין כאן הפכפכות או פסיחה על שתי הסעיפים. מתוך טבעה הדו-ערכי של המציאות מתברר שהכמה עניינים  גם הפכו של דבר זכות קיום לו. כל דבר שאינו זוכה לתקן את עצמו על ידי ניגודו, סופו להיות פגום וקלוש. כי בחיובו של רעיון כרוך ניגודו, הופכו וסותרו."

א. י . השל , תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, בעריכת דרור בונדי, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן, כרך ב, עמ' 972 - 978 ( בדילוגים. * הערות השוליים הושמטו.

שבת שלום

    ג'ף

אימפריות - צ'ארלס סימיק

 אימפריות

סבתי ניבאה את הקץ

של האימפריות שלכם, יא טמבלים !

היא גיהצה. קולו של הרדיו ברקע.

האדמה רעדה תחת רגלינו.

אחד ממנהיגיהם היה בעיצומו של נאום.

'מפלצת', היא קראה לו.

הריעו ודיגלו את נשקם למען המפלצת.

'הייתי הורגת אותו עם ידי החשופות'

הכריזה לעברי.

לא היה בכך צורך. כולם

ממילא ילכו לעזאזל או טו טו.

'אל תקשקש על זה עם איש'

הזהירה אותי

ומשכה באזני כדי לוודא שהבנתי.

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשפ"ב

 כותב הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל בספרו "חיי עולם":

"תמציתה של פרשת ויגש היא לכאורה הירידה למצרים, אבל ההפטרה ( ביחזקאל לז ) , על עץ יהודה ועץ אפרים, מעתיקה את מרכז הכובד מן הנושא הזה אל המפגש, או שמא ההתנגשות, של יוסף ויהודה. זה, לפי ההפטרה, השורש של הפרשה, וכל השאר שייך בעצם לסיפור אחר.

.....

רבות דובר ונכתב בנגלה, ברמז ובנסתר - על היחס בין יוסף ויהודה, בצורות ובמובנים שונים ומרובים. העניין הזה נמשך עד לעת קץ; גם בנאמר על העתיד לבוא, מצויה החלוקה בין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

....

ליוסף, ולשבטי יוסף, יש במהותם סוג של שלמות, אבל השלמות הזו היא מאוד שבירה - לאחר שנוצר שבר הם אינם מסוגלים לתקן אותו; זהו מצב של או־או, של הכל או לא כלום, ואילו יהודה הוא המהות שיודעת להתרומם מחדש.

....

בכל מקום שרואים את יהודה ויוסף נפגשים, רואים את הפגישה בין דבר שיש לו שלמות לבין דבר משתנה ללא הפסקה. גם כאן וגם במקומות אחרים יוסף נראה כמשהו השייך לזוהר, כמעט להרואיות - ושבט יהודה הולך תמיד עם איזו רגל שבורה, תמיד עם איזה עניין; ואחרי כל זה יהודה תמיד מתגבר.

....יש פה שני עולמות. עולם אחד של יוסף, שהוא לא רק איש פרטי, אלא מהות שלמה, ומהצד השני עולם של יהודה, שהנקודה הבסיסית שלו היא שהוא מתחיל מלמטה - הוא זה שמתחיל ממשבר, הוא זה שמתחיל מהצרות, ומהפרטים הקטנים של החיים.

....כשאומרים ששני צדדים אלה צריכים ללכת ביחד, אין הכוונה שהם יתחברו כפי שמחברים שני קרשים חלקים. כאשר עץ יהודה ועץ יוסף מתחברים, הם צריכים להתחבר כמו שמחברים כינור: ישנו לוח כזה ולוח אחר והם צריכים להתחבר כמו שני דברים שונים, ועדיין להישאר כל אחד בפני עצמו - זה מה שעושה את הקושי, וזה גם מה שעושה את היופי.

....כפי שזה נראה, הרי שעד נצח נצחים שני הדברים הללו יישארו: אחד העומד על מכלול ועל שלמות, ואחד העומד על פגם ועל בנייה; אחד היונק את כוחו מכך שהוא מושלם, והאחר - מן היכולת להתחדש. שני אלו לא יתחברו להיות דבר אחד לגמרי, אבל ביחד הם בונים - כמו הישר והמעגל, הקשת והמיתר - את מתח החיים שלנו. אנו נמצאים בין שניהם, ומשניהם יחד נוצר כלי חדש."*

שבת שלום

    ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוך המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 97 - 108

סימיק על שירה והסטוריה

 "כוונתי להסטוריה של רצח"

I have in mind the history of murder

 כך פותח  צ'ארלס סימיק מסה שלו שכותרתה " שירה והסטוריה". "טבח של החפים מפשע היא תופעה היסטורית אוניברסלית כמעט, בייחוד, כפי הנראה, במאה השנים האחרונות. לנוכח, מנהיגים מטורפים עם צבאות ענקיים ומשטרות חשאיות אכזריות שמטרתן להרוג, לשלוח לתאי גזים ולאסור כל אחד מאתנו לטובת גרסה כלשהי של עתיד מזהיר; כשתומכיהם מאלילים אותם ומריעים להם - עם כל אלה היה עלינו לחיות. ההיסטוריון מרטין מליה, כותב: 'כדי ליצור פשע גדול צריך אידיאל גדול'. הצרה של כל אותם אנשים שבונים 'שמים על הארץ'  היא שתמיד ישנו אדם אחד, מעמד אחד של אנשים או קבוצה אתנית, דתית או לאומית, שניצבים על אם הדרך ומפריעים. הקומוניזם לבדה הרגה בין 80 ל100 מיליון אנשים. ראוי להזכיר גם  את מיליוני העקורים, כל אלה שרוששו לכל החיים  כתוצאה ממרחצי דם אידאולוגיים. האם השירה היא אתנחתא מן המציאויות הללו ? ", שואל סימיק ומשיב: "אכן היא עלולה להיות כזאת. ישנם, למצער,  מקרים רבים  של משוררים, שאם לשפוט על פי יצירתם, נדמה שמעולם לא קראו עיתון בחייהם. אולם משורר או משוררת  שמתעלמים באופן עקבי מן העוולות ומן הרעות שהם חלק מן העידן בו הם חיים, חיים בגן עדן של שוטים."

צ'ארלס סימיק, במסה שנקראת "שירה והיסטוריה", בקובץ "החיים של  דימויים" ( The Life of Images ), בהוצאת  Harper Collins , כל הזכויות שמורות לצ'ארלס סימיק,  עמ' 163,התרגום שלי - ג'ף

אלו דברים לשבת חנוכה - פרשת מקץ תשפ"ב

 הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל, בדבריו על פרשת השבוע בספר "חיי עולם" מדבר על אחד הנושאים "החביבים" עלי: "התזמון".

וכך אומר הרב עדין:

"הפרשה הקודמת נגמרת בדבר תמוה: 'ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו'. הייתכן ? אדם יכול להיות עם זיכרון טוב יותר או פחות - אבל אדם כמו יוסף וסוג כזה של סיפור לא אמורים לשכוח כל כך מהר. מה קרה לשר המשקים ? מדוע הוא היה צריך לחכות עד ל'מקץ שנתיים ימים' ?

הרבה מהעניין", אומר הרב עדין, "  ברמה הפשוטה ביותר, הוא שאפילו אם שר המשקים רוצה לעשות מעשה לטובתו של יוסף - הוא צריך למצוא ההזדמנות הראויה לכך, וזה לא דבר כל כך פשוט. לוקח זמן עד שיש הזדמנות כאשר המלך מבקש עצה, ובינתיים הדבר נשכח מהלב. בספר נחמיה (פרק ב) ישנו סיפור על שר משקים אחר, נחמיה בעצמו, שנמצא במצב דומה. הוא שמע את הסיפור על ירושלים החריבה כבר לפני זמן, והוא רוצה לבוא ולעזור, אבל הדבר איננו ביכולתו. נחמיה לא פונה למלך ומבקש ממנו:' אדוני המלך שלח אותי', משום שגם אצלו יש בעיה של תזמון, וגם שם מגיע הרגע, שבו 'ולא הייתי רע לפניו'; המלך במצב רוח טוב, אפשר להגיע איתו לשיחה - ואז הוא יכול להציע את ההצעה מתוך סיכוי שהיא באמת תתקבל. 

בסיסם של שני הסיפורים הללו עומד על כך שדברים מחכים להבשלה, מחכים לזמן המתאים עבורם להתרחש - ואז הם יכולים לקרות. פנימיות העניין היא, שלכל דבר ולכל התרחשות, יש איזשהו זמן בו הם אמורים לקרות - ותפיסה זו נמצאת גם ברש"י וגם במדרשים. הבנת העניין חשובה להבין השתלשלות של דברים לא רק בתנ"ך, אלא גם במקומות אחרים."*

שבת שלום וחנוכה שמח

ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 90-89

אלו דברים לשבת חנוכה - פרשת מקץ - תשפ"ב

התכוונתי השבוע לשוב ולעסוק כאן בעקבות הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץזצ"ל בנושא חשיבותו של התזמון. 

ראו https://eludevarim.blogspot.com/2020/12/blog-post_16.html

חלף זאת, בעקבות ידיעות שונות שראיתי בבוקרו של יום חמישי השבוע בynet, החלטתי לעסוק, לשם שינוי ב"אקטואליה".

אקדים ואומר שלפני כשנה, בעיצומו של הגל הראשון או השני של הקורונה, הוגדשה השאה בבחינתי ולא יכולתי יותר לשמוע חדשות. "חדשות" שחזרו על עצמן או בענייני קורונה או בענייני פוליטיקה. רציתי לשקוע ב, שלא לומר לברוח  ל, תוך עולם נגדי לעולם של דיווחי הקורונה וכו'. הגעתי לספרות קלאסית. ל"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס.

למדתי לדעת שכפי שאמרו לפניי, אין יותר רלוונטי מאשר הקלאסיקה.

הקריאה בג'יוס העמיקה את הפרספקטיבה שלי לגבי אירועי  היום יום הכביכול בנאליים שסובבים אותנו תדיר.

אולי ארחיב על כך באחד התורים בעתיד.

לעניינו - לידיעות שהביאו אותו לרשום את הדברים הללו -

ראשית, כתבה של טובה צימוקי שכותרתה : "ניר חפץ הוא אחד מרבים: חייבים שינוי ביחס לנחקרים | פרשנות". ראו בhttps://www.ynet.co.il/news/article/bjmfiwhtf

שנית, הכותרת הראשית בynet : "ישראל רוכשת נשק במיליארדי שקלים - לאפשרות של תקיפה באיראן". ראו בhttps://www.ynet.co.il/news/article/synoephfy#autoplay

הנקודה השלישית היא כללית: ההכרה בעולם המחקר המדעי שמונח, כפי שאמור להיות ברור לעיני כל בימים אלה, בתשתית קיומנו. אלמלא אותו עולם, היתה הקורונה מכה בנו שבעתיים. אלמלא עולם המדע, ניצבים היינו היום  מול הקורונה, חסרי אונים כבימי הביניים.

רבות נכתב ונאמר על הטיפשות של המין האנושי. אולי יותר מדויק לומר: על הטיפשות של חלק ממנהיגיו של המין האנושי. לא מזמן קראתי שמלחמת העולם הראשונה, מלחמה איומה, נוראה, ומכוננת עולם שבור אחריה, "הקדמה" למלחמה לא פחות איומה ונוראה , "אחותה הבכירה" מלחה"ע השנייה, הייתה פועל יוצא של משגים טיפשים, קריאת מציאות לוקה בחסר, של מנהיגי אירופה השונים באותה עת.

אין חיסון בפני הטיפשות האנושית, בפני יהירותם של בעלי העוצמה (לשעה).

חבל. חבל מאד.

שבת שלום 

חנוכה שמחה

ג'ף 

אלו דברים לשבת פרשת וישב תשפ"ב

 באנגלית יש מושג שנקרא : National Treasure

אוצר לאומי. הכוונה בדרך כלל לתופעת טבע דוגמת הקניון הגדול The Grand Canyon או נכס המצוי במוזיאון כמו העותק המקורי של החוקה האמריקאית.

הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל הוא אוצר לאומי.

הנה חלק מדבריו על פרשת השבוע בספרו "חיי עולם":

"התפיסה היא שבעל השאלות הוא דווקא התלמיד חכם; אם אני עם־הארץ - אין לי שאלות. התפיסה היא, בעצם, שכשהקב"ה נותן לנו את התורה, הוא לא מוכר לנו שלוות נפש. זהו לא חלק מן התגמול. בתפיסה זו, אדם שהגיע למצב בו אין לו יותר שאלות, אין לו יותר קשיים, אין לו יותר ספיקות ובעיות - הוא איננו האדם השלם, אלא להיפך, הוא איש שיצא מן העולם לגמרי.

משמו של ר' שמחה בונים מפשיסחה אמרו: כל אדם צריך לדמות לנפשו כאילו הוא עומד וראשו על סדן, והיצר הרע עומד מעליו עם גרזן גדול, והנה עוד רגע הוא עורף את ראשו. שאל אותו אחד מתלמידיו: ומה קורה אם אדם לא מדמה לעצמו כך ? ענה לו ר' שמחה בונים: זה סימן מובהק לכך שהיצר הרע כבר כרת את ראשו. אדם שכבר אין לו יותר ייסורים, אדם שהגיע  אל השלווה והמנוחה - זה סימן שהוא כבר מת, ראשו כבר קצוץ וערוף, וזו הסיבה שיש לו חיים טובים, שקט ושלווה.

זו מסקנה לא מנחמת , ובוודאי לא מרגיעה: חיים של שלווה הם בוודאי יותר נעימים, אבל הם לא יותר טובים. הבחירה בטוב היא לא בחירה בחיים של שקט ולא בחיים של מניעת בעיות, אלא בחיים שכוללים בתוכם כמות מסויימת של ייסורים."*

השיר שבחרתי להצמיד לדברים הללו הוא שירו של בוב דילן - "מגפיים מעור ספרדי" בביצוע ננסי גריפית' עליה השלום.

שבת שלום

   ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוך המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 86-85

 

בדבריו על פרשת השבוע, בספרו "חיי עולם" אומר הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , בין השאר, את הדברים הבאים:

"הווייתנו בתוך כל מציאות אפשרית - גם אצל אנשים גדולים -עומדת בפני העניין הזה של חוסר שלמות, של פגם המציאות. בתוך העולם הזה אנחנו לא יכולים להגיע לא לשלמות מוחלטת, לא לאמת מוחלטת, ולא לטוב מוחלט. למעשה, מה שנדרש מאתנו, הוא צורה נוראה של חיים; אנחנו צריכים לחיות תמיד על אמת חלקית, הנובעת מפשרה. בתוך העולם הזה, אמת של מאה אחוז קיימת רק כהפשטה תיאורטית, אך לא במציאות המעשית. להבדיל, אין שום חומר בעולם שיכול להיות נקי במאה אחוז; מעולם לא הצליחו, וכנראה שגם לא יצליחו לעשות חומר כזה, שכן העולם הזה איננו מסוגל לדברים הללו, וזו חלק מהגדרתו. משום כך העבודה שלנו פעמים רבות היא לא לדון בשאלה של אמת מול שקר, אלא: כמה אמת אנו יכולים להצליח להכניס בתוך הדברים, וזה המאבק שלנו על האמת.
בתוך מציאות העולם, הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות אינה תמיד הקו הישר. אם אני רוצה לצאת מן החדר בדרך הכי קצרה, מה שעלי לעשות, תיאורטית, הוא לבקוע דרך שני הקירות הקרובים; אולם בתוך המציאות הזו מוטב שאעשה סיבוב דרך הדלת, שכן הדרך החלקה, הישרה והתיאורטית, איננה יכולה להתקיים."

הסבר חלקי למצב האנושי המתואר לעיל, רוצה אני להציע, אפשר למצוא בשירה; בשירה באופן כללי ובשיר הספציפי להלן, של המשורר אמריקאי בשם צ'ארלס סימיק. סימיק אגב ,נולד בבלגרד והיגר לארה"ב אחר מלחמת העולם השניה עם אימו בגיל 16 ( אביו הגיע לשם קודם ). השיר נקרא "ההסבר החלקי". 

ההסבר החלקי / צ'ארלס סימיק

נראה שזמן רב עבר 

מאז שהמלצר לקח את ההזמנה שלי

מזנון קטנטן ומצ'וקמק

השלג יורד בחוץ

נראה שכבר החשיך

מאז ששמעתי לאחרונה את דלת המטבח

מאחורי גבי

מאז ששמתי לב

לעובר אורח כלשהו ברחוב

כוס מים קרים

מנחם אותי

בשלחן הזה שבחרתי בעצמי

בכניסתי

וגעגוע

געגוע עצום ורב

להאזין בהחבא

לשיחתם

של טבחים

התרגום לעיל הוא של הח"מ. את השיר במקורו באנגלית אפשר לראות ב 

https://www.loc.gov/programs/poetry-and-literature/poet-laureate/poet-laureate-projects/poetry-180/all-poems/item/poetry-180-019/the-partial-explanation/

שבת שלום

   ג'ף

הרב עדין אבן ישראל ( שטיינזלץ ) "חיי עולם שיחות על פרשת השבוע" , הוצאת מגיד והוצאת קורן ירושלים,  עמ' 79-78.

אלו דברים לשבת פרשת ויצא תשפ"ב

 על פרשת השבוע אומר הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל, בין השאר,  את הדברים הבאים :

"הפרשה הזו היא לא רק פרשת השבוע, והבעיות שעולות בתוכה הן לא רק הבעיות של יעקב - זו פרשת התקופה ופרשת הדורות שלנו. זה לא שבשבוע הבא נעבור לסיפור אחר - זו פרשה בו אנו חיים במשך הדורות האחרונים, בצד הזה שאדם עומד ופתאום מבין איך נראה העולם שסביבו. והשאלה היא מה עושה יעקב של עכשיו כשהוא עומד אל מול הדברים האלו.

בדורות הקודמים לדורנו, העולם היה עבורנו בבחינות רבות כמו בית אבא עבור יעקב, או כבית המדרש של שם ועבר - עולם שהוא ביסודו של דבר עולם אחדותי, שלם פחות או יותר, וחי מתוך ובתוך עצמו. כיום אנו עומדים בפני עולם שכבר לא מאפשר לנו להישאר בתוך התחום הקטן שלנו, בחברת אנשים שהם פחות או  יותר  כמונו. יצאנו כבר מבית אבא ואנו מתחילים לראות שהעולם הוא לא רק עולם גדול, אלא גם עולם מלא שנאה, פילוג, ניכור והרס עצמי. גם יעקב עצמו כבר מזמן אינו יעקב בשלמות - גם הוא מפוצל לכמה חלקים, וכל פלג הולך ומתפלג בתוך עצמו הלוך ושוב."

ובהמשך :

"יש צורך לקנות ולסגל את ההבנה, את התחושה, שכל רגע שהולך ונמוג הוא דבר שאיננו חוזר. לא מדובר כאן על מוסר עבודה, אלא על הבנה פנימית שכל מה שעושים הוא בכלל לא מספיק.  איך אדם יכול להרשות לעצמו לנוח ? עצם המחשבה על כך  צריכה להקפיץ אותו: כיצד אפשר לישון כשיש עולם כזה ? הדבר הוא בערך כמו מצב בו אדם נמצא תלוי על קצה מגדל, והוא אומר לעצמו: ' אני הולך לנוח קצת'."*

שבת שלום

    ג'ף

הדברים הם מתוך ספרו של הרב עדין "חיי עולם- שיחות על פרשת השבוע", הוצאת קורן ירושלים,  שפע - מגיד, עמ' 66, 68. וראו שאר הדברים  באותו הפרק .

הפתיחה למאמר של ברוך קורצוויל על בובר

 "מן הנמנע הוא למצות במסגרת מאמר אחד את המפעל החינוכי  של דמות רוחנית גדולה ורב־גונית מסוגו של מ. בובר. הרי בובר הוא מורה הדור ומורה האנושות במובן המקיף ביותר של המושג - במידה שהוראה היא עוד אפשרית היום. דבר אחד צריך לעמוד נגד עינינו שעה שאנו מתייצבים לחשבון נפש מול דיוקנו של אחד ממורי האנושות הגדולים של תקופתנו - הכרת צמצום סמכותה של ההוראה בזמננו. מי שמשלה את עצמו וסבור, שניתן למישהו היום, הן מתוך עמנו הן בקרב אומות העולם, להורות בתוקף סמכות שאינה נתונה לערעור, לא ירד לסוף משמעות בעיית הזמן ומשברו. חיים אנו בתקופה של אובדן אמונות ופריחת תחליפיהן הניאו־מיתיים ואפילו המאגיים. הסמכות ההוראתית - במובנה העליון הדתי - בתקופה, שלפי מהותה נבצרה כל אמונה תמימה ממנה, אינה יכולה להיות מוחלטת, אלא יחסית בלבד. משבר כה מקיף וכולל של האמונה כמו זה של האדם המודרני הוא גם ממילא משבר ההוראה."

ברוך קורצוויל, "לנוכח המבוכה הרוחנית של דורנו", הוצאת "יד קורצוויל" אוניברסיטת בר־אילן, מאמר בשם "המורה הגדול מ. בובר", עמ' 63, נדפס לראשונה ב"הארץ" י"ז שבט תשי"ח, 7.2.1958

אלו דברים לשבת פרשת תולדות תשפ"ב

 מתוך דברי הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ על הפרשה:

"במדרש ( קהלת רבה א, יג ) נאמר שצריך להודות לקב"ה שברא בנו את מידת השכחה, מפני שמכח זה אנחנו יכולים ללמוד דבר יותר מפעם אחת. אילו לא הייתה לנו שכחה, כשהיינו לומדים עוד פעם איזה עניין - היינו מגלים שזה בדיוק אותו דבר כמו שלמדנו קודם. עכשיו, כשאנו שוכחים  - תמיד יש בלימוד איזה צד של התחדשות. ועם כל זה, כפי שכל אחד יודע, לפעמים קל יותר ללמוד שלושה דפים חדשים מאשר לחזור על דף אחד שכבר נלמד, מפני שבדברים החדשים יש כוח  והתחיות, ואילו בדבר ישן, גם אם הוא ערב לי, יש איזה צד של חסרון מעצם זה שהוא אינו חדש."

בהמשך , מתייחס  הרב עדין לכך ש"יצחק חופר את הבארות של אביו אחקי ש'סתמום פלשתים וימלאום עפר'". "סתמום", אומר הרב עדין, "פירושו עשו אותם 'סתם'".

"איך התהליך של ה'סתם' קורה בנפש ?", שואל הרב עדין. 

"יכול לקרות שעולה למישהו בתפילת שחרית רעיון שהוא אוהב את הקב"ה - דבר כזה, נניח, יכול לקרות פעם בשנה - האם הוא יקפוץ על השולחן ויאמר 'אני אוהב את הקב"ה' ? בדרך כלל לא, מדוע ? מפני שיש איזו נקודה של 'סתם' שאומרת לאדם - אפילו כאשר מגיעה לו נקודת התעוררות - שזה לא יפה, שצריך לנהוג מנהג ארץ פלשתים. במושבה הגרמנית בירושלים ישנו חוק שאסור לבנות יותר משלוש קומות. נראה שיש אנשים שיש להם חוק פנימי כזה, לא לבנות מעבר לשלוש קומות ולא להעמיק מעבר לעומק מסויים: זה נגד תקנות העירייה. זהו מנהג ארץ פלשתים."*

בוב דילן יבדל"א אינו בקטגוריה אחרונה זו.

הוא שר :

"אשה מהשכונה שלי

יושבת ותוהה

מי יקח ממנו את הרשיון שלו 

להרוג ?"

זהו תרגום שלי לחלק מהפזמון של דילן בשיר  "רישיון להרוג". בשבוע של הכנס  בגלסגו על משבר האקלים ובשבוע בו דילן חוזר לבמה אחר פסק זמן כפוי של כשנתיים,  אין זה שיר  בלתי רלוונטי.

"אדם חושב שכיוון שהוא 'אדון העולם', 

הוא יכול לעשות עם העולם ככל העולה על רוחו

ואם דברים לא ישתנו, זה מה שיעשה.

אה, האדם הוא שהמציא את סופו

הצעד הראשון היה נגיעה בירח"

בהגיגים אלה דילן פותח את השיר.

כנגד האדם המערבי שהוא כביכול כל יכול, שהוא דוהר לעבר הרס עצמי והרס כללי

Now he's hell-bent for destruction, he's afraid and confused

And his brain has been mismanaged with great skill

And all he believes are his eyes

And his eyes, they just tell him lies

מעמיד דילן את "האשה מהשכונה" שיושבת בוהה ותוהה.

But there's a woman on my block

Sitting there in a cold chill

She say who gonna take away his license to kill?

האשה הזאת מהשכונה, שייתכן ואינה רואה ( יושבת שם ב"קור מקפיא" ) ובעצם רואה יותר מכולנו, היא שואלת:

מי יקח ממנו - מאתנו - את הרשיון להרוג ?

חודש טוב ושבת שלום

      ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת תולדות תשפ"ב

 "אשה מהשכונה שלי

יושבת ותוהה

מי יקח ממנו את הרשיון שלו 

להרוג ?"

זהו תרגום שלי לחלק מהפזמון של דילן בשיר  "רישיון להרוג". בשבוע של הכנס  בגלסגו על משבר האקלים , אין זה שיר  בלתי רלוונטי.

"אדם חושב שכיוון שהוא 'אדון העולם', 

הוא יכול לעשות עם העולם ככל העולה על רוחו

ואם דברים לא ישתנו, זה מה שיעשה.

אה, האדם הוא שהמציא את סופו

הצעד הראשון היתה נגיעה בירח"

בהגיגים אלה דילן פותח את השיר.

כנגד הגיגים שברומו של עולם על גורלו של האדם, אזלת ידו ורשעותו, 

הוא מעמיד את "האשה מהשכונה" שיושבת ותוהה.

ביום רביעי השבוע החל דילן בסיבוב הופעות חדש במילאווקי שבארה"ב.

אחד המגיבים על הסרטון שלהלן כתב:

"אני אסיר תודה לחלוטין שאני חי בעידן שבו דילן

חי ופועל וממשיך ליצור חומרים חדשים שלא נשמעו ולא נראו"

אמן.

שבת שלום

   ג'ף

https://www.youtube.com/watch?v=HRrlFYg2QkI&list=RDHRrlFYg2QkI&start_radio=1

אלו דברים לשבת פרשת חיי שרה תשפ"ב

 

מתוך דברי ישעיהו ליבוביץ על הפרשה:

"יש סיפורים נפלאים , שקצר הזמן לספר אותם, שאברהם אבינו, שלא מדעת שרה אשתו אשר רצתה להרחיק את צרתה הגר, הלך פעמיים לאותו מדבר לבקר את ישמעאל בנו המודח, לראות מה שלומו ומה אירע לו....

המדרש אומר, שלאחר מות אמו שרה הלך יצחק להחזיר את אמו-חורגתו הגר לאביו. הוא הלך לבאר לחי-רואי כדי להביא משם את הגר, אשר בגלל אמו הורחקה ולהחזיר אותה לאביו ולתקן את העוול. והסיפור האגדי מספר הרבה מאד בשבחה של  הגר, שאותה הוא מזהה עם קטורה, ואומר : 'למה נקרא שמה קטורה ? שנאים מעשיה כקטורת.' פירוש מליצי זה מעיד עד כמה בעלי האמונה הגדולים בעולמנו הגו במעשיהם של האבות, ועמדו על כל פגם וכל ליקוי שהיה בהם, וחשבו על תיקונם. מזה יש ללמוד הרבה לדורות: שאין לעשות אידיאליזציה של כל מה שהיה, אלא יש לראות את הדברים כשהם לעצמם, ולהבין אותם, לשפוט אותם ולחשוב על תיקונם." ( ההדגשה לא במקור אלא של הח"מ)

*י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 23

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת וירא תשפ"ב

אין בידנו צילום של שלמה המלך.

עם זאת, יש בידנו "תצלום" של רוחו של שלמה המלך ( קהלת ).

גם אם הזיהוי של מחבר ספר קהלת עם המלך שלמה, אין בו "אמת הסטורית", "אמת רוחנית" יש בו.

קהלת מעמיד אותנו מול העולם במערומיו, על הסתירות שבו, על האבסורד שבו, על העדר הפשר הלכאורי שבו. "הבל הבלים אמר קהלת. הכל הבל. מה יתרון  לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת...כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות לא תמלא אוזן משמוע....אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה."

חשבתי על דברי קהלת השבוע בעקבות הסתלקותה מן העולם של חברה קרובה, נילי אברהמי ז"ל. נילי היתה שותפה מרכזית להקמה של שותפות ירוחם מיאמי כרכזת השותפות מטעם הסוכנות היהודית.

נילי היתה אשה חיננית, חכמה, ומצחיקה.

לא מצחיקה במובן שהיה בה משהו מצחיק, אלא במובן שהיה בה הכישור הנדיר הזה לגרום לך לצחוק, לראות את האפשר החיובי וכן גם את המצחיק, בכל סיטואציה משברית. חייה לא היו קלים. אף על פי כן שידרה  נילי אור וקלילות  ( "שמחה" קוראים לזה, נדמה לי, "החסידים" ) לכל הסובבים אותה.

יהי זכרה ברוך

שבת שלום

ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת לך לך תשפ"ב

פרופ' י. ליבוביץ, ב"הערות לפרשיות השבוע" שוטח בקצרה את תפיסתו לגבי טיבה של האמונה, כפי שהוא לומד מסיפורי אברהם אבינו בספר בראשית.

הרב שג"ר, בהערת שוליים למאמר שלו בנושא אמונה שמופיע בספרו "לוחות ושברי לוחות" אומר את הדברים הבאים:

"לעתים כשאני קורא ולומד הוגי דעות מודרנים כדוגמת ליבוביץ', אני נפעם משגב האמונה המתגלית בהם. זאת אמונה כל כך בלתי קבילה וחסרת היגיון, כל כך רחוקה מהשכל הישר והטבעי, שאני שואל את עצמי מדוע הם מאמינים. הרי אנשים משכילים, מפוכחים ורציונליים אלו, אנשי מדע ופילוסופים חריפי שכל, מגיעים לא פעם למסקנות הנראות אבסורדיות בעיניי. הם מצדיקים את מסקנותיהם הדתיות בלוליינות שכלית נפלאה, בפילוסופיה מורכבת ומתוחכמת, אבל בעצם לשם מה ? מסקנתי פשוטה: אמונתם עמוקה ורבה. אינני יודע אם הם רוצים בכלל להאמין, אבל כפי הנראה האמונה רוצה אותם - ובכל אופן אין הם מסוגלים להשתחרר ממנה. מבחינה חיצונית אובייקטיבית, אין לדעתי הצדקה לאמונה אבסורדית כזו.

על פי רוב, התשובות שההוגים האלו נותנים הן חלשות מהשאלות. המסקנה שאני מסיק מכל זה היא שכוחה של האמונה גדול מהם. האם אתן לכך פרשנות פסיכולוגית, סוציולוגית וכדומה, פרשנות של עין רעה; או שמא אומר רק שהכלים שלהם אינם מספיקים בשביל לשקף את האמת העמוקה המצויה בהם ? כאמור, אמונה היא קבלה עצמית, וכיוון שאני מקבל את עצמי, אני מבקש להאמין באמונה שלהם. ובכל אופן, יחסי שלי אל האמונה אינו רציונלי."*

וכך לסיומה של הגרסה השלישית והאחרונה של אלו דברים לשבוע זה מבקש אני לסיים בהגיג נוסף של הרב שג"ר שמופיע גם הוא בהערות השוליים למאמר הנ"ל. מדובר הערה ה שהיא צמודה למילה "הרגילה" שמופיעה בטקסט להלן סמוך לסוף:

בגוף המאמר אומר הרב שג"ר:

"האמונה נמצאת במקום של הפנטסטי, ומקום זה הוא ממשי לא פחות ( ובעצם יותר ) מהעולם המדעי.

הפילוסוף ויטגנשטיין קבע: 'לא איך העולם , הוא המיסטי, אלא זה שהוא ישנו'.^ אני מבין את דבריו כמתייחסים לא לעולם הפיזי־מדעי אלא לעולם שונה. המיסטי הוא תפיסת הממשות שמעבר למציאות, וזו אמונה. אמונה זו מזוהה הרבה פעמים בחסידות עם ההשתאות המעידה על כך שאנו רואים את העולם הנסי, הפנטסתי מציץ מבעד למציאות הרגילה^*, מעבר לטבע."

^* בהערה "ה" הצמודה לכאן רושם הרב שג"ר:

"חיוך הילד הנו התגלות של מציאות אלוקים."

שבת שלום

     ג'ף

*הרב שג"ר "לוחות ושברי לוחות  - הגות יהודית נוכח הפוסטמודרניזם" ,הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד ומכון כתבי הרב שג"ר  בעמ' 425

^  ההפניה בהערת שוליים מס' 26 היא ל : ל' ויטגנשטיין, מאמר לוגי פילוסופי ( תרגם ע' צמח) תל אביב, תשנ"ד סעיף 6.44

אלו דברים לשבת פרשת לך לך תשפ"ב

 להתייצב מול הסיפור.

להתייצב מול הטקסט.

להתייצב מול ולהתמודד עם הסיפור.

זהו עיקר תלמוד תורה.

כך למדתי מחבר יקר וחכם לפני שנים.

הבוקר הבנתי שישנן שתי מערכות של סיפורים.

מעל שתיהן מרחף ענן של מיסתורין.

המערכת האחת היא הקורות אותנו. 

אנחנו יושבי כדור הארץ הזאת, 

איש ואשה כל אחד ואחת במקומה על פני הגלובוס.

ליד אגם בנורבגיה.

בין מכתש לאגם בנגב.

הסיפורים אצלנו מתחילים לרבו באחת ממחלקות היולדות 

בסורוקה.

הסיפורים בעבר הרחוק, בימי המקרא התחילו באיזה אוהל

במדבר או בהר.

אביבה גוטלייב זורנברג, בספרה על ספר בראשית, 

שטרם תורגם לעברית, מביא מדבריו של רוברט אלטר

על "הרגעים האופייניים של הסיפור המקראי": "העולם נחזה כמציע לבני אדם גישה לכל מיני תובנות. 

עם זאת אין תאימות מלאה ומוחלטת בין טבע המציאות לבין התבונה האנושית. הסיפור המקראי בנוי בדרכים למזכירות לנו 

שוב ושוב אודות האי תאימות האונטולוגית הזאת."

במילים פשוטות יותר: "החיים מוזרים ואנו צריכים לגביהם מצפן, הנחייה מקראית". התורה מורה לנו דרך כיצד להתמודד עם נבכי החיים. לפעמים, אומרת זורנברג "העסק עובד" גם הפוך ונבכי החיים יכולים ללמד אותנו כיצד להבין את מה שכתוב בתורה.

על כל פנים, מתח יש כאן.

מתח בחיים.

מתח סיפורים.

ואנחנו בתוככי הקלחת הזאת. 

מחפשים לנו דרך, לפעמים.

פוסעים כסומים באפלה, לפעמים.

תרים אחר פשר, כלשהו.

לפעמים.

מאלטר, עוברת זורנברג לעמוס, בדרך לסיפור של איטלו קלבינו.

המשך יבוא

 - 

( עוד ) עגנון באקראי

 

"מעשה היה בימי דוד באדם אחד עני בדעת, שראה שהכל קורין  והוגין בספרו של דוד ומחבבים כל דיבור ודיבור שבו ואומרים, בצדק כל אמרי פיו, ולא עוד אלא שמזכירים אותו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדברים של תורה. אמר אותו עני, כל הכבוד הזה הוא בשביל ספרו, אעשה אף אני ספר כדוד בשביל שיכבדוני ויקראו לי גבר הוקם על נעים זמירות ישראל ואגור בשני עולמים כדוד, כמו שהוא אומר אגור באהלך עולמים"

ש"י עגנון, "כדויד חשבו להם כלי שיר", דורות עולמים, אלו אלו, הוצאת שוקן, 1968, עמ' שיד

אלו דברים לשבת פרשת מטות- מסעי תשע"ז

תענוג צרוף לקרוא בעגנון.
יש בירוחם לא מעט "עגנוניסטים". אני לא ביניהם; לא אומר שאני מקנא בהם. אני מציין זאת כעובדה. לא צריך להיות מומחה לעגנון כדי להנות ממנו. עגנון פתוח לכל, כל דיכפין ייתי וייכל. אני קורא בעגנון - הפרוזה שלו כשירה  בעיני. בעידן שלנו - עידן ההתפוצצות של מידע מיותר בכל אתר ואתר, השפה העגנונית-  הנצנוץ בעיניים, האירוניה, החכמה הארצית שבדבריו-  מרגיעה אותי למול הטירוף שפוקד אותנו על כל צעד ושעל.
לא יהא זה נכון לומר לגבי הקטעים שלהלן שהם הקטעים הראשונים שהגעתי עליהם כשעלעלתי  באקראי בספרי עגנון שאצלנו בבית. מצד שני השליטה שלי בעגנון הוא לא כזה שידעתי מראש מה אני מחפש. הבחירות הן אמנם אקראיות, אך אחר תהליך מסוים של בחירה מודעת.

"חג הפסח עבר וימי האביב באו. החמה מאירה כל הימים והלילות חמים ונאים. הארץ מוציאה דשאים והגנים מתקשטים בפרחים. העולם פשט צורה ולבש צורה. אף בני אדם פשטו את בלואותיהם הכבדות וריח טוב כריח הדוחן החם שבישלוהו בדבש התחיל נודף בעיר".

"מה אשאל ומה אבקש עוד ? דברים הרבה יש בעולם ואיני יודע מה אבקש תחילה ומה אבקש אחר כך. עמדתי ומסרתי את הדבר לסידור ופתחתיו במקום שפתחתי ומצאתי הלכות עירובין. אותה שעה התחילו דרכים שאין להן סוף מתגלגלות ובאות כשכלונסאות קבועים בהן וחוטים מתוחים ביניהם וציפור שוכנת על חוט. לא הספקתי להסתכל בה, עד שנטלה הציפור שתי כנפיה ופרחה למקום שאין בו תחומין. רבונו של עולם, בריה קטנה זו להיכן שהיא רוצה לילך היא הולכת, ואני יצאתי חוץ לביתי מיד שואלין אותי להיכן אתה רץ. כמה מבקש אני לשוטט בעולם, כאליהו הנביא זכור לטוב וכרבי ליב בן שרה זכרונו לברכה. אילו נתנו לי רשות הייתי נוטל מקל ותרמיל ומחזר ממקום למקום והולך. עד לעבר מנהר סמבטיון או לארץ ישראל."

אבא קובנר גם כן נמצא כאן:

"אבן גיר וחול

בוא.
באנו בַּחול. עדיין הירח מעלינו תלוי, כשגם הוא יעלם
יהיה העולם עלינו שלם לא מוכר. כבר
אין לחזור. מאחור
הדרכים הסלולות. הרחק מאחור נשאר
עולם בדוי. מה שצפוי
לא נדע ורק ששקט
עכשיו ואין איש בינינו
לא עֵד. אתה סביבי והוא

בתוכי
זורם"



שבת שלום

 ג'ף

יום שני, 31 באוגוסט 2020

 הספר נפתח "באקראי" כאן:

"למחר הלך למקום שהלך ולן במקום שלו ואכל במקום שאכל, ובכל יום ויום הוסיף וראה פנים חדשות. יש אדם שעיקר אצלו הנפש ומדות הגוף טפלות לו ויש אדם שעיקר אצלו הגוף ומדות הנפש טפלות לו. פעמים נתגלגל אצל אדם שמאריך בסעודה ומקצר בברכות ופעמים אצל מי שמשתדל בעסקי הנפש ואין לו אפילו כדי קיום הגוף. היום נתארח אצל אדם שמחזר אחרי אורחים ומחר אצל אדם שאינו משייר אפילו פרוסה לעני. ארץ ארץ ארץ כמה קלקלת שנעשית דירה לצרי עין."

בקיצור, רבי יודיל קיפל ברגליו מקומות הרבה וראה כל מיני בני אדם והכיר כמה דרכיהם מופרשים זה מזה. עד שלא יצא מבראד היו כל הבריות שוים בעיניו, משיצא מבראד נדמה לו כל אדם כאילו כמה בני אדם שרויים בתוכו. והואיל והיה הולך כמין גמא הגיע למקומות שהכירם ולמקומות שלא הכירם ואין לך מקום שלא מצא בו חידוש.

אחר במקומו של רבי יודיל היה משתקע בהוויות העולם. אבל רבי יודיל לא הסיח דעתו מן התכלית, היינו לחזור לביתו ולחזור לעבודתו היינו תורה ותפילה.

ש"י עגנון, "הכנסת כלה" , הוצאת שוקן, עמ' רסט- רע

אלו דברים לשבת פרשת נח תשפ"ב

 להלן דברים של ישעיהו ליבוביץ על  פרשת נח שראוי לחזור ולעיין בהם,  שנה בשנה :

"עיקר משמעותה של פרשת מגדל בבל אינה כלל בנסיון להקים את המגדל, אלא היא מתייחסת למה שנאמר לפני זה: שהיתה 'כל הארץ' - האנושות המחודשת שלאחר המבול - 'שפה אחת ודברים אחדים'. לאחר כשלון הבניה קמו לשונות שונות וממילא גם דברים שונים. דומני, שיסוד המשגה, או החטא, של דור הפלגה איננו בבניית העיר והמגדל אלא במגמה לקיים באמצעים מלאכותיים אלה את המצב של 'שפה אחת ודברים אחדים'- של ריכוזיות, שבסגנון המודרני אנו קוראים לו טוטליטאריות. שפה אחת ודברים אחדים - בתודעתם של תמימים רבים בימינו מציאות כזאת מצטיירת בצורה אידאלית: האנושות כולה גוש אחד, בלי דיפרנציאציה וממילא בלי קונפליקטים. אבל המבין יבין שאין דבר איום יותר מאשר הקונפורמיזם המלאכותי הזה: עיר ומגדל כסמל לריכוז האנושות כולה מסביב לדבר אחד - שלא יהיו חילוקי-דעות ולא יהיה מאבק על תפיסות שונות ועל ערכים שונים. אין להעלות על הדעת עריצות גדולה מזה, אין להעלות על הדעת עקרוּת רעיונית וערכית יותר מזה - שלא תהיינה חריגות ולא תהיינה סטיות מן המקובל והמוסכם, המקויים באמצעים מלאכותיים של עיר ומגדל.

הקב"ה ברחמיו ובחסדיו על האנושות מנע את הדבר הזה ויצר אותה אנושות אשר בה לא תיתכן טוטליטריות של אחידות כוללת, אלא שקיימים בה הבדלים וניגודים, דיפרנציאציה רעיונית ודיפרנציאציה ערכית, ושבה מוטל על בני האדם להיאבק על ערכיהם, על מגמותיהם ושאיפותיהם השונות זו מזו."*


 שבת שלום 
      ג'ף

* י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 15-14

אלו דברים לשבת פרשת נח תשפ"ב

הרצח של ליטל יעל מלניק ז"ל.

הכתובת היתה על הקיר.

ואולי צריך לומר שהעדר הכתובת היה על הקיר. ראו https://www.ynet.co.il/news/article/hygcodtvk#autoplay.

להלן קטעים נבחרים מהכתבה הנ"ל של הדר גיל-עד.

"על רקע פרשת הרצח של ליטל יעל מלניק בת ה-17, ששהתה בבית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל, ושלל הכשלים המערכתיים שעולים עד כה מחקירת המקרה, התכנסה הבוקר (יום שלישי) ועדת העבודה והרווחה בכנסת לדיון מיוחד בנושא. ynet העביר את הדיון בשידור ישיר.

הדיון התקיים לבקשת יו"ר הוועדה ח"כ אפרת רייטן, בשיתוף גורמים רלוונטיים בנושא טיפול גורמי הרווחה בנוער בסיכון במסגרות חוץ ביתיות ובקהילה, כדי לשמוע מהגורמים השונים על הצעדים שננקטים בכדי למנוע את האסון הבא. נציבת תלונות ילדים במשרד הרווחה, סימונה שטיימניץ, אמרה בדיון: 'יעל מעולם לא פנתה אלינו. בשנה שעברה פנו אלינו כ-600 ילדים בנושא של יחס של מדריכים. יש הרבה נושאים שחוזרים על עצמם - נושאי זכויות כמו דמי כיס, היו תלונות על אוכל, על מחסור באוכל, טיב האוכל. חסרה במדינה כתובת לפניות של כלל הילדים עם סמכות לכלל המשרדים. אני רוצה לבחון מה עושים לאחר שהנציבות סיימה את הבירור ומצאה שהפנייה מוצדקת. עד כמה הדברים משתנים?'

יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, ענבל חרמוני: "מקומות האשפוז פועלים בתת-תקינה ולפעמים תת-תנאים, גם פיזיים. אנחנו מתריעים שנים על ייבוש מערכת בריאות הנפש". לשאלה מה הסיבה שמלניק לא הייתה במערכת עד גיל 17 ענתה: "עומסים, מעט מדי פתרונות, גם בתוך הקהילה וגם במסגרות חוץ ביתית שצריכה להיות מותאמות לכל מיני סוגי ילדים".

מנהלת תחום ייצוג קטינים בסיוע המשפטי במשרד המשפטים, עו"ד לידיה רבינוביץ', סיפרה: 'היא הסכימה לאשפוז ולא הייתה לנו סמכות לייצג אותה. דברים היו יכולים להתגלגל אחרת. לאחרונה נפתח בעניינה תיק משפטי נוסף ולא הספקנו לפגוש אותה כי היא הייתה כבר בעצם בבריחה. אני אומר משפט קצת דרמטי: הפיקוח שיש במעונות במשרד הרווחה הוא גן עדן לעומת מה שיש במחלקות לבריאות הנפש. אנחנו זועקים על ליקויים בשמירה על ביטחונם של ילדים כבר הרבה מאוד זמן. באופן כללי אין פיקוח על מה שקורה, אין נהלים. נסו לראות אם יש חוזר מנכ"ל אחד שמתייחס למחלקות נוער וילדים במשרד הבריאות. גם כשילד זוכה לייצוג - רק מעל גיל 15 - לא מאפשרים לו להיפגש עם עורך הדין. המחלקה מונעת. יש קשיי יצירת קשר עם קטינים שמאושפזים במעלה הכרמל. ילדים לא מובאים לדיונים, אנחנו לא מקבלים פגישה'.

'הרצח המזעזע הוא מקרה נורא שאסור לעבור עליו בשתיקה ועלינו לעשות הכל בכדי למנוע את המקרה הבא', אמרה ח"כ רייטן בפתח הוועדה. הדיון עוסק בין היתר בנתונים מטרידים של קרן ברל כצנלסון בנושא כוח האדם במסגרות חוץ ביתיות, ובהם - 85% מהעובדים בפנימיות לא עברו הכשרה, 55% מהעובדים מרוויחים 30 שקל לשעה ומטה, רוב העובדים לא עוברים שלוש שנים של עבודה. בנוסף, מנתון של דוח מבקר המדינה בשנת 2019 עולה כי ישנם 195 נערים ונערות בסיכון שמחכים להיכנס למסגרת חוץ ביתית ואין להם מקום." ( ההדגשות למעט בפסקה הראשונה אינם במקור והם של הח"מ )

למחרת ראיתי עוד כתבות בנושא. ביום שלמחרת המחרת כבר לא ראיתי...

קיבלתי רשות מפרשת נח להביא כאן את פרשת עגלה ערופה מפ' שופטים בספר דברים: 

כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה:  לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ.  ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל.  ג וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל--וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה, בְּעֹל.  ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה, אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל.  ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי--כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ, וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה'; וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה, כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע.  ו וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל-הֶחָלָל--יִרְחֲצוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל.  ז וְעָנוּ, וְאָמְרוּ:  יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ.

שבת שלום

    ג'ף

שונות ויט

"464. מה שברצוני ללמד הוא: לעבור מחוסר־שחר סמוי לגלוי."

 לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, עמ' 169

הערה לאל"ד שבת פ' בראשית תשפ"ב

 בפייס - פורסמה גרסה אחת ( ע"ב שנים קודמות ) ובמייל גרסה אחרת ( גם היא ע"ב שנים קודמות ) 

אלו דברים לשבת פרשת בראשית תשפ"ב

כדרכו של עולם, אדם מחפש דבר אחד, מוצא  דבר אחר...

וכך הגעתי לדברים שלהלן מ"אלו דברים" מלפני כמה שנים. אמנם מדובר באחת הפרשות שעוד "לפנינו", אבל לכבוד ה"סבב החדש" של שנת תשפ"ב ולכבוד אחד החברים החדשים שלי בפייס שלהערכתי הדברים יעניינו אותו, אני מביא הדברים כבר כעת

"חופש פנימי הוא בעיניי תנאי לעבודה רוחנית"
 - אביבה גוטלייב זורנברג

חכמינו אמרו: " בקש שלום במקומך". אל תבקשו את השלום בשום מקום אלא כל אחד בקרב עצמו. כתוב: "אין שלום בעצמי מפני חטאתי". כשהקים אדם שלום בתוך עצמו, מסוגל הוא להקימו בכל העולם."

- ר' שמחה בונם

נזכרתי השבוע  וזימרתי שיר שלא קיים. הלכתי ברחוב ושרתי לעצמי  - there are changes in my past.
" ישנם שינויים בעֲָָָבָרִי..."

"שברתי את הראש", סרקתי שירים בזיכרון, החל משיר של פול סיימון, עבור דרך שיר אחר של דון מקלין עד שהגעתי לשיר הפותח  את הרשימה הזו של ג'יימס טיילור והבנתי שהחלפתי את המילים places מקומות  ו faces פנים בchanges שינויים.

אכן אני עסוק בשינויים שקורים בזמן האחרון, שינויים אצלי ושינויים אצל בני משפחה הקרובים אלי מאד. ועל אף שהתכוונתי להביא כאן דברים מתוך הראיון עם אביבה גוטלייב זורנברג שהתפרסם ב"מקור ראשון"  - כבשבוע שעבר - לא ממש תכננתי לעשות את זה כך.

זורנברג מדגישה, במיוחד בספרה השלישי - הראשון שיוצא בעברית - "תהום אל תהום"  - את המקום המרכזי של התת מודע בחיי גיבורי התנ"ך ובחיים של כל אחד מאתנו.

אגב "ללכת ברחוב ולזמר שירים שלא קיימים" - זורנברג מפנה את הזרקור בראיון לארועים מרכזיים בחיי אברהם אבינו - ארועים ש"לא התקיימו" ועל כל פנים אין להם זכר במקרא - בבחינת "העיקר חסר מן הספר".

נשתדל להדגים את הדברים הנ"ל תוך עיון בקטעים מתוך הראיון:

צור ארליך - המראיין - כותב : " זורנברג טוענת ....שאברהם לקח את יצחק לעקדה כעיבוד לטראומה שחווה מידי אביו תרח בכבשן האש; שהעקדה היתה טיפול פסיכואנליטי על ספתו של הקב"ה "

לסיפור אברהם בכבשן האש - אין כזכור זכר בטקסט המקראי. זה מופיע במדרש.

אומרת זורנברג בראיון:

"לענייננו, אני לא רואה ניגוד רב בין פסיכואנליזה ליהדות. להפך. הפסיכואנליזה שואפת להשגת חופש פנימי. חופש פנימי הוא בעיניי תנאי לעבודה רוחנית. במובן זה, הפסיכואנליזה הוא מעין אימון לקראת מימוש הערכים היהודיים של אחריות ובחירה חופשית. אבל מטבע הדברים, דווקא אנשים דתיים לפעמים חוששים מפני חופש".

שואל המראיין: "יש לך דוגמה לדמות מקראית שהשתחררה על ידי ההכרה העצמית הזו ?"

זורנברג: " אני משערת שאברהם אחרי העקדה. אנחנו לא פוגשים  אותו באופן משמעותי אחרי העקדה; אבל זה הנסיון העשירי האחרון שלו- מה שמראה שכל החיים הוא היה בחיפוש, או השם היה בחיפוש אחריו. סוף הניסיונות הוא ההכרה העצמית האולטימטיבית. התורה לא מראה לנו את השלב הזה. מציגה בפנינו אנשים עם קונפליקטים ועם יחסים שאינם מתוקנים. אנשים עם חיוניות רבה. ושחרור וחיוניות הוא אולי הסוד הגדול של מה שאני מוצאת בפסיכואנליזה. זה מה שמאפשר את ההכרה העצמית. והקונפליקטים , המורכבות החיוניות - כל זה לא מוריד מגדולתם של גיבורי התנ"ך".

שואל צור ארליך: "את מוצאת אצל חז"ל את המורכבות וחוסר השלמות של גיבורי המקרא - אבל יש שמוצאים אצל אותם חז"ל דווקא את המסר שגיבורי המקרא מושלמים כמלאכים. איך את מסבירה את זה ?"

זורנברג: "תשאל אותם. הם למדו מדרש ? זה לא מה שכתוב במדרש. וחוץ מזה, לפי הגישה הזאת, מה התורה בעצם אומרת לנו ? הרי לכאורה אין קשר בין האנשים שהיא מספרת עליהם לבינינו ! איך זה נוגע בנו ?".


שבת שלום
    ג'ף

"The paradox of the arts..."

 

"The paradox of the arts is that they are all made up and yet they allow us to get at truths about who and what we are or might be."

Seamus Heaney. On Poetry and Professing, in Finders Keepers, FS&G, p 73

מעדותו של אפלפד ועוד

 

"בפרוץ מלחמת העולם השניה היינו כבני שבע שמונה, הורינו כבני שלושים. מה אגרנו בשנים המעטות, השלוות באופן יחסי, שלפני המלחמה. לכאורה, לא כלום; ואף על פי כן - כבר הכל נאגר. ראש לכל המשפחה. באמצעותה היינו בעיר ובכפר, בחנויות דלוֹת ובבתי עסק מפוארים. המשפחה הרי היא ההיסטוריה היהודית בזעיר אנפין; בה נמצא: שרידי מאמינים, מאמינים שבשיגרה, מתנכרים שבהסח הדעת, מתנכרים שמדעת, משומדים להנאה ומשומדים להכעיס. כל שנפוץ במרוצת מאה השנים האחרונות - היה מיוצג בה. אנרכיסטים  וקומוניסטים, ציונים ובונדיסטים. וככל שהמשפחה עניפה יותר הפיצול רב יותר."

אהרן אפלפלד במסה שנקראת  "עדוּת" בספרו "מסות בגוף ראשון", הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, עמ' 9

"הסבים עוד קיימו מצוות אך לא היה בכוחם להשרות אמונה. לכל היותר דרך ארץ שבנימוס. הם ראו במו עיניהם את התמוטטותן של החומות ולא האמינו כי בידיהם לשנות דבר. עצבותם, אם חשתי אותה אל נכון, לא של קשישים היתה אלא של מובסים. לא עוד ויכוחים, טענות וטענות־שכנגד, אלא השלמה נוגה. היו גם סבים רוגזים אך הללו לא עוררו בנו אלא מה שמצוי בכל מתבולל למחצה - איבה למורשתו."

אהרן אפלפלד במסה שנקראת  "עדוּת" בספרו "מסות בגוף ראשון", הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, עמ' 10

"באותו ערב עמד לפני אדם זקן שזקנתו מילאה אותו, והוא יודע כי כל הכיבודים ואמרי השפר שהרעיפו עליו אינם אלא מוץ, ומה שיעמוד לאורך שנים הוא אותו קול שאין בו לא דו־משמעות ולא התחכמות ולא אירוניה, אלא הקול שהוא ירש מאבותיו, הקול של 'בדמי ימיה', של 'תהילה' ושל 'אורח נטה ללון'. הקול הזה הוא הקול האמיתי. ההתחפשויות, ההתחכמויות אינן, בסופו של דבר, אלא לבוש הנחוץ אולי לשביית האוזן, אבל הן אינן העיקר. באותו ערב דיבר אלי בנעימתם של אבותיו, ששמץ ממנה עוד קלטה אוזני אצל הסבים שלי בקרפטים. הוא דיבר אלי בפשטות וסיפר לי כי בצעירותו השתדל כל בוקר לעיין  באחד מספרי הקודש כדי למשוך מהם נגינה וקדוּשה. לא תמיד עלה בידו. לפרקים היו הספרים מבלבלים אותו. לי יעץ ללמוד את ספרי רבי נחמן, ולא רק את הסיפורים שהם באופנה, אלא את ליקוטי מוהר"ן, ספר מלא סודות שמים וסודות אדם. כל הזמן שדיבר עמי האיר מצחו וראיתי שאין זה עגנון של תמול שלשום, אלא עגנון שמחובר אל הקרפטים ששם התהלכו הבעש"ט ותלמידיו, ארצו שלו וארצו שלי, וחשוב היה לו באותו ערב כי אדע מאין אני בא ולאן עלי ללכת."

 אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 150 ( הכתב הנטוי אינו במקור והוא שלי - ג'ף )

אלו דברים לשמחת תורה תשפ"ב

 א.

מלאכי אינו שם נפוץ בימינו במקומותינו .

מלאכי הוא אחד משמותיו של הדמות הראשונה שאנו פוגשים, בספרו הגדול של ג'יימס ג'יוס, "יוליסס": באק מאלכי מאליגן.

אחר שנפגשתי, לפני כשבוע עם ה"מלאכי" של ג'ויס, נפגשתי איתו שוב בשבת בפרק החתימה של ספרו של ישראל קנוהל "איך נולד התנ"ך". הספר בנוי כמסכת של שיחות  - "שאלות ותשובות" - בין שמואל שיר לבין ישראל קנוהל. ראשיתם של המפגשים מתואר כך על ידי קנוהל בהקדמה לספר :

"ביום האחרון של שנת 2016 מצאתי בתיבת הדואר האלקטרוני שלי הודעה מטרידה:

פרופ' קנוהל, שלום רב

קורא את הספרים שלך בשקיקה, אולם הדבר מביא אותי לשבר אמוני גדול. אני מרגיש שכל מה שגדלתי עליו מתנפץ לרסיסים. האם תיאות להיפגש עמי כדי לאחות את השברים ?"

השניים נפגשים, ומן המפגשים יוצא הספר.

פרק החתימה של הספר, מסתיים בדברים הבאים של שיר  ושל קנוהל :

שיר: "אנקדוטה קטנה לסיום : אחד הבנים שלי, בצעירותו, שאל אותי פעם, אני ממש זוכר את השאלה, אבא, אם המשיח בא מחר, עם מי הוא שותה את הקפה הראשון שלו ? עם החרדים? עם הקיבוצניקים בגן שמואל ? עם התנועה ליהדות מתקדמת ? עם הבית היהודי ? ואמרתי לו, אני לא יודע, אין לי תשובה."

קנוהל: "אני חושב שהוא יזמין את כולם יחד לשתות איתו קפה. דיברנו על התנ"ך ועל הולדת התנ"ך, והתנ"ך הוא תורה נביאים וכתובים, שלושה חלקים. החלק של הנביאים, החלק השני, מסתיים בספר מלאכי שיש בו שלושה פרקים, והפסוקים האחרונים שלו הם, הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.  וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אבוֹתָם."* כלומר, אליהו הנביא והמשיח , תפקידם בעצם ליצור קירוב בין הדורות ובין ההשקפות השונות. אז אני רוצה לקוות שמשיח יזמין את כולם, את כולנו, ויקרב אותם, אותנו אלה לאלה."^

ב.

בהמשך לדברים של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל שהובאו באלו דברים לסוכות שואל הרב עדין באותו המאמר :

"מה טיבה של אותה הכנה פנימית הנצרכת לקראת הרגשה אמיתית של שמחה ומדוע עניינה וזמנה של השמחה הוא דווקא חג הסוכות ?

.......

כדי להבין זאת", אומר הרב עדין, "יש להקדים ולהתבונן מעט בטיבו של הרגש המנוגד לשמחה, העצבות. הבסיס הפנימי של העצבות הוא הגאווה, והיא המקיימת ומזינה את העצבות. שכן , בשורש הדברים אין העצבות אלא ביטוי ממושך לשאלה אחת 'למה זה מגיע לי ?', אשר ביסודה עומדת ההנחה ש'מגיע לי'. אין כל חשיבות לשאלה אם יש בסיס ממשי אובייקטיבי כלשהו להנחה זו, שכן עיקרה של התחושה היא תמיד פנימית־סובייקטיבית. כיון ש'מגיע לי' מפני מה נשלל ממני ? אם הדבר הוא שלי והוא ראוי להיות שלי אני מוכרח שהוא יהיה שלי !

ככל שאמונתו של אדם בצדקתו ובזכותו רבה יותר ומורגשת יותר, כך מתחזקת יותר הרגשת העלבון, הקיפוח והעוול שנעשה לו  כאשר הדבר 'נגזל' ממנו. ככל שהרגשה זו מתעצמת והולכת , כך גדל ומעמיק העיסוק ב'אני', הכעס כלפי הקב"ה, העולם, החברה או המקרה, וכלפי מי שאינו 'אני'.

לעצבות זו יש רק פתרון אחד, כאשר נלחם אדם (או חברה שלמה ) בהרגשה זו, כאשר אדם מנמיך את רמת מה ש'מגיע לו' למינימום, הרי כל מה שיש בידו יראה תמיד כמתנה שיש לשמוח עליה. אין זה אומר שאדם אינו צריך להילחם על מנת להשיג את הדברים שחשובים בעיניו, אלא שמאמצים אלו לא יביאו אותו לעולם לידי עצבות ושקיעה, אלא לרגש חיובי של פעילות ויצירה."

ובסיום המאמר:

"החזרה שבחג הסוכות אל נקודת הבראשית, אל המקום ממנו הדברים מתחילים, היא היא המאפשרת להגיע לידי שמחה. ימי חג הסוכות הם אפוא כעין מרשם של שמחה. על ידי הענווה של העמדת עצמו במקום הראוי לו, האדם לומד להעריך את מתנות החיים, את היש והברכה. ככל שהוא מאמין פחות ב'מגיע לי', ככל שהוא מרגיש יותר את מצב הראשית, המחסור והגלות, יכול הוא להעריך יותר את הטובה ולהגיע ממנה לשמחה. שמחה זו כשלעצמה אולי איננה פורצת גבולות בהתלהבותה, אבל היא שמחה אמיתית, אשר תלך ותגדל מיום ליום, משמחת החג לשמחת בית השואבה ועד לשמחת תורה."^^

חג שמח

ג'ף

* כך בטקסט של "איך נולד...". במקור הפסוקים אינם מסתיימים ב"על אבותם" וענין זה מעורר, לכל הפחות, קושיה אחת 

^ישראל קנוהל, "איך נולד התנ"ך מפגשי שיחה עם שמואל שיר", כנרת זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ , עמ' 9, 331 - 332

^הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , "'חיי שנה' מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית",מתוך המאמר "זמן שמחתנו",  המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ומשכ"ל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 103-102