להתייצב מול הסיפור.
להתייצב מול הטקסט.
להתייצב מול ולהתמודד עם הסיפור.
זהו עיקר תלמוד תורה.
כך למדתי מחבר יקר וחכם לפני שנים.
הבוקר הבנתי שישנן שתי מערכות של סיפורים.
מעל שתיהן מרחף ענן של מיסתורין.
המערכת האחת היא הקורות אותנו.
אנחנו יושבי כדור הארץ הזאת,
איש ואשה כל אחד ואחת במקומה על פני הגלובוס.
ליד אגם בנורבגיה.
בין מכתש לאגם בנגב.
הסיפורים אצלנו מתחילים לרבו באחת ממחלקות היולדות
בסורוקה.
הסיפורים בעבר הרחוק, בימי המקרא התחילו באיזה אוהל
במדבר או בהר.
אביבה גוטלייב זורנברג, בספרה על ספר בראשית,
שטרם תורגם לעברית, מביא מדבריו של רוברט אלטר
על "הרגעים האופייניים של הסיפור המקראי": "העולם נחזה כמציע לבני אדם גישה לכל מיני תובנות.
עם זאת אין תאימות מלאה ומוחלטת בין טבע המציאות לבין התבונה האנושית. הסיפור המקראי בנוי בדרכים למזכירות לנו
שוב ושוב אודות האי תאימות האונטולוגית הזאת."
במילים פשוטות יותר: "החיים מוזרים ואנו צריכים לגביהם מצפן, הנחייה מקראית". התורה מורה לנו דרך כיצד להתמודד עם נבכי החיים. לפעמים, אומרת זורנברג "העסק עובד" גם הפוך ונבכי החיים יכולים ללמד אותנו כיצד להבין את מה שכתוב בתורה.
על כל פנים, מתח יש כאן.
מתח בחיים.
מתח סיפורים.
ואנחנו בתוככי הקלחת הזאת.
מחפשים לנו דרך, לפעמים.
פוסעים כסומים באפלה, לפעמים.
תרים אחר פשר, כלשהו.
לפעמים.
מאלטר, עוברת זורנברג לעמוס, בדרך לסיפור של איטלו קלבינו.
המשך יבוא
-
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה