הערה לאל"ד שבת פ' בראשית תשפ"ב

 בפייס - פורסמה גרסה אחת ( ע"ב שנים קודמות ) ובמייל גרסה אחרת ( גם היא ע"ב שנים קודמות ) 

אלו דברים לשבת פרשת בראשית תשפ"ב

כדרכו של עולם, אדם מחפש דבר אחד, מוצא  דבר אחר...

וכך הגעתי לדברים שלהלן מ"אלו דברים" מלפני כמה שנים. אמנם מדובר באחת הפרשות שעוד "לפנינו", אבל לכבוד ה"סבב החדש" של שנת תשפ"ב ולכבוד אחד החברים החדשים שלי בפייס שלהערכתי הדברים יעניינו אותו, אני מביא הדברים כבר כעת

"חופש פנימי הוא בעיניי תנאי לעבודה רוחנית"
 - אביבה גוטלייב זורנברג

חכמינו אמרו: " בקש שלום במקומך". אל תבקשו את השלום בשום מקום אלא כל אחד בקרב עצמו. כתוב: "אין שלום בעצמי מפני חטאתי". כשהקים אדם שלום בתוך עצמו, מסוגל הוא להקימו בכל העולם."

- ר' שמחה בונם

נזכרתי השבוע  וזימרתי שיר שלא קיים. הלכתי ברחוב ושרתי לעצמי  - there are changes in my past.
" ישנם שינויים בעֲָָָבָרִי..."

"שברתי את הראש", סרקתי שירים בזיכרון, החל משיר של פול סיימון, עבור דרך שיר אחר של דון מקלין עד שהגעתי לשיר הפותח  את הרשימה הזו של ג'יימס טיילור והבנתי שהחלפתי את המילים places מקומות  ו faces פנים בchanges שינויים.

אכן אני עסוק בשינויים שקורים בזמן האחרון, שינויים אצלי ושינויים אצל בני משפחה הקרובים אלי מאד. ועל אף שהתכוונתי להביא כאן דברים מתוך הראיון עם אביבה גוטלייב זורנברג שהתפרסם ב"מקור ראשון"  - כבשבוע שעבר - לא ממש תכננתי לעשות את זה כך.

זורנברג מדגישה, במיוחד בספרה השלישי - הראשון שיוצא בעברית - "תהום אל תהום"  - את המקום המרכזי של התת מודע בחיי גיבורי התנ"ך ובחיים של כל אחד מאתנו.

אגב "ללכת ברחוב ולזמר שירים שלא קיימים" - זורנברג מפנה את הזרקור בראיון לארועים מרכזיים בחיי אברהם אבינו - ארועים ש"לא התקיימו" ועל כל פנים אין להם זכר במקרא - בבחינת "העיקר חסר מן הספר".

נשתדל להדגים את הדברים הנ"ל תוך עיון בקטעים מתוך הראיון:

צור ארליך - המראיין - כותב : " זורנברג טוענת ....שאברהם לקח את יצחק לעקדה כעיבוד לטראומה שחווה מידי אביו תרח בכבשן האש; שהעקדה היתה טיפול פסיכואנליטי על ספתו של הקב"ה "

לסיפור אברהם בכבשן האש - אין כזכור זכר בטקסט המקראי. זה מופיע במדרש.

אומרת זורנברג בראיון:

"לענייננו, אני לא רואה ניגוד רב בין פסיכואנליזה ליהדות. להפך. הפסיכואנליזה שואפת להשגת חופש פנימי. חופש פנימי הוא בעיניי תנאי לעבודה רוחנית. במובן זה, הפסיכואנליזה הוא מעין אימון לקראת מימוש הערכים היהודיים של אחריות ובחירה חופשית. אבל מטבע הדברים, דווקא אנשים דתיים לפעמים חוששים מפני חופש".

שואל המראיין: "יש לך דוגמה לדמות מקראית שהשתחררה על ידי ההכרה העצמית הזו ?"

זורנברג: " אני משערת שאברהם אחרי העקדה. אנחנו לא פוגשים  אותו באופן משמעותי אחרי העקדה; אבל זה הנסיון העשירי האחרון שלו- מה שמראה שכל החיים הוא היה בחיפוש, או השם היה בחיפוש אחריו. סוף הניסיונות הוא ההכרה העצמית האולטימטיבית. התורה לא מראה לנו את השלב הזה. מציגה בפנינו אנשים עם קונפליקטים ועם יחסים שאינם מתוקנים. אנשים עם חיוניות רבה. ושחרור וחיוניות הוא אולי הסוד הגדול של מה שאני מוצאת בפסיכואנליזה. זה מה שמאפשר את ההכרה העצמית. והקונפליקטים , המורכבות החיוניות - כל זה לא מוריד מגדולתם של גיבורי התנ"ך".

שואל צור ארליך: "את מוצאת אצל חז"ל את המורכבות וחוסר השלמות של גיבורי המקרא - אבל יש שמוצאים אצל אותם חז"ל דווקא את המסר שגיבורי המקרא מושלמים כמלאכים. איך את מסבירה את זה ?"

זורנברג: "תשאל אותם. הם למדו מדרש ? זה לא מה שכתוב במדרש. וחוץ מזה, לפי הגישה הזאת, מה התורה בעצם אומרת לנו ? הרי לכאורה אין קשר בין האנשים שהיא מספרת עליהם לבינינו ! איך זה נוגע בנו ?".


שבת שלום
    ג'ף

"The paradox of the arts..."

 

"The paradox of the arts is that they are all made up and yet they allow us to get at truths about who and what we are or might be."

Seamus Heaney. On Poetry and Professing, in Finders Keepers, FS&G, p 73

מעדותו של אפלפד ועוד

 

"בפרוץ מלחמת העולם השניה היינו כבני שבע שמונה, הורינו כבני שלושים. מה אגרנו בשנים המעטות, השלוות באופן יחסי, שלפני המלחמה. לכאורה, לא כלום; ואף על פי כן - כבר הכל נאגר. ראש לכל המשפחה. באמצעותה היינו בעיר ובכפר, בחנויות דלוֹת ובבתי עסק מפוארים. המשפחה הרי היא ההיסטוריה היהודית בזעיר אנפין; בה נמצא: שרידי מאמינים, מאמינים שבשיגרה, מתנכרים שבהסח הדעת, מתנכרים שמדעת, משומדים להנאה ומשומדים להכעיס. כל שנפוץ במרוצת מאה השנים האחרונות - היה מיוצג בה. אנרכיסטים  וקומוניסטים, ציונים ובונדיסטים. וככל שהמשפחה עניפה יותר הפיצול רב יותר."

אהרן אפלפלד במסה שנקראת  "עדוּת" בספרו "מסות בגוף ראשון", הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, עמ' 9

"הסבים עוד קיימו מצוות אך לא היה בכוחם להשרות אמונה. לכל היותר דרך ארץ שבנימוס. הם ראו במו עיניהם את התמוטטותן של החומות ולא האמינו כי בידיהם לשנות דבר. עצבותם, אם חשתי אותה אל נכון, לא של קשישים היתה אלא של מובסים. לא עוד ויכוחים, טענות וטענות־שכנגד, אלא השלמה נוגה. היו גם סבים רוגזים אך הללו לא עוררו בנו אלא מה שמצוי בכל מתבולל למחצה - איבה למורשתו."

אהרן אפלפלד במסה שנקראת  "עדוּת" בספרו "מסות בגוף ראשון", הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, עמ' 10

"באותו ערב עמד לפני אדם זקן שזקנתו מילאה אותו, והוא יודע כי כל הכיבודים ואמרי השפר שהרעיפו עליו אינם אלא מוץ, ומה שיעמוד לאורך שנים הוא אותו קול שאין בו לא דו־משמעות ולא התחכמות ולא אירוניה, אלא הקול שהוא ירש מאבותיו, הקול של 'בדמי ימיה', של 'תהילה' ושל 'אורח נטה ללון'. הקול הזה הוא הקול האמיתי. ההתחפשויות, ההתחכמויות אינן, בסופו של דבר, אלא לבוש הנחוץ אולי לשביית האוזן, אבל הן אינן העיקר. באותו ערב דיבר אלי בנעימתם של אבותיו, ששמץ ממנה עוד קלטה אוזני אצל הסבים שלי בקרפטים. הוא דיבר אלי בפשטות וסיפר לי כי בצעירותו השתדל כל בוקר לעיין  באחד מספרי הקודש כדי למשוך מהם נגינה וקדוּשה. לא תמיד עלה בידו. לפרקים היו הספרים מבלבלים אותו. לי יעץ ללמוד את ספרי רבי נחמן, ולא רק את הסיפורים שהם באופנה, אלא את ליקוטי מוהר"ן, ספר מלא סודות שמים וסודות אדם. כל הזמן שדיבר עמי האיר מצחו וראיתי שאין זה עגנון של תמול שלשום, אלא עגנון שמחובר אל הקרפטים ששם התהלכו הבעש"ט ותלמידיו, ארצו שלו וארצו שלי, וחשוב היה לו באותו ערב כי אדע מאין אני בא ולאן עלי ללכת."

 אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 150 ( הכתב הנטוי אינו במקור והוא שלי - ג'ף )

אלו דברים לשמחת תורה תשפ"ב

 א.

מלאכי אינו שם נפוץ בימינו במקומותינו .

מלאכי הוא אחד משמותיו של הדמות הראשונה שאנו פוגשים, בספרו הגדול של ג'יימס ג'יוס, "יוליסס": באק מאלכי מאליגן.

אחר שנפגשתי, לפני כשבוע עם ה"מלאכי" של ג'ויס, נפגשתי איתו שוב בשבת בפרק החתימה של ספרו של ישראל קנוהל "איך נולד התנ"ך". הספר בנוי כמסכת של שיחות  - "שאלות ותשובות" - בין שמואל שיר לבין ישראל קנוהל. ראשיתם של המפגשים מתואר כך על ידי קנוהל בהקדמה לספר :

"ביום האחרון של שנת 2016 מצאתי בתיבת הדואר האלקטרוני שלי הודעה מטרידה:

פרופ' קנוהל, שלום רב

קורא את הספרים שלך בשקיקה, אולם הדבר מביא אותי לשבר אמוני גדול. אני מרגיש שכל מה שגדלתי עליו מתנפץ לרסיסים. האם תיאות להיפגש עמי כדי לאחות את השברים ?"

השניים נפגשים, ומן המפגשים יוצא הספר.

פרק החתימה של הספר, מסתיים בדברים הבאים של שיר  ושל קנוהל :

שיר: "אנקדוטה קטנה לסיום : אחד הבנים שלי, בצעירותו, שאל אותי פעם, אני ממש זוכר את השאלה, אבא, אם המשיח בא מחר, עם מי הוא שותה את הקפה הראשון שלו ? עם החרדים? עם הקיבוצניקים בגן שמואל ? עם התנועה ליהדות מתקדמת ? עם הבית היהודי ? ואמרתי לו, אני לא יודע, אין לי תשובה."

קנוהל: "אני חושב שהוא יזמין את כולם יחד לשתות איתו קפה. דיברנו על התנ"ך ועל הולדת התנ"ך, והתנ"ך הוא תורה נביאים וכתובים, שלושה חלקים. החלק של הנביאים, החלק השני, מסתיים בספר מלאכי שיש בו שלושה פרקים, והפסוקים האחרונים שלו הם, הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.  וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אבוֹתָם."* כלומר, אליהו הנביא והמשיח , תפקידם בעצם ליצור קירוב בין הדורות ובין ההשקפות השונות. אז אני רוצה לקוות שמשיח יזמין את כולם, את כולנו, ויקרב אותם, אותנו אלה לאלה."^

ב.

בהמשך לדברים של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל שהובאו באלו דברים לסוכות שואל הרב עדין באותו המאמר :

"מה טיבה של אותה הכנה פנימית הנצרכת לקראת הרגשה אמיתית של שמחה ומדוע עניינה וזמנה של השמחה הוא דווקא חג הסוכות ?

.......

כדי להבין זאת", אומר הרב עדין, "יש להקדים ולהתבונן מעט בטיבו של הרגש המנוגד לשמחה, העצבות. הבסיס הפנימי של העצבות הוא הגאווה, והיא המקיימת ומזינה את העצבות. שכן , בשורש הדברים אין העצבות אלא ביטוי ממושך לשאלה אחת 'למה זה מגיע לי ?', אשר ביסודה עומדת ההנחה ש'מגיע לי'. אין כל חשיבות לשאלה אם יש בסיס ממשי אובייקטיבי כלשהו להנחה זו, שכן עיקרה של התחושה היא תמיד פנימית־סובייקטיבית. כיון ש'מגיע לי' מפני מה נשלל ממני ? אם הדבר הוא שלי והוא ראוי להיות שלי אני מוכרח שהוא יהיה שלי !

ככל שאמונתו של אדם בצדקתו ובזכותו רבה יותר ומורגשת יותר, כך מתחזקת יותר הרגשת העלבון, הקיפוח והעוול שנעשה לו  כאשר הדבר 'נגזל' ממנו. ככל שהרגשה זו מתעצמת והולכת , כך גדל ומעמיק העיסוק ב'אני', הכעס כלפי הקב"ה, העולם, החברה או המקרה, וכלפי מי שאינו 'אני'.

לעצבות זו יש רק פתרון אחד, כאשר נלחם אדם (או חברה שלמה ) בהרגשה זו, כאשר אדם מנמיך את רמת מה ש'מגיע לו' למינימום, הרי כל מה שיש בידו יראה תמיד כמתנה שיש לשמוח עליה. אין זה אומר שאדם אינו צריך להילחם על מנת להשיג את הדברים שחשובים בעיניו, אלא שמאמצים אלו לא יביאו אותו לעולם לידי עצבות ושקיעה, אלא לרגש חיובי של פעילות ויצירה."

ובסיום המאמר:

"החזרה שבחג הסוכות אל נקודת הבראשית, אל המקום ממנו הדברים מתחילים, היא היא המאפשרת להגיע לידי שמחה. ימי חג הסוכות הם אפוא כעין מרשם של שמחה. על ידי הענווה של העמדת עצמו במקום הראוי לו, האדם לומד להעריך את מתנות החיים, את היש והברכה. ככל שהוא מאמין פחות ב'מגיע לי', ככל שהוא מרגיש יותר את מצב הראשית, המחסור והגלות, יכול הוא להעריך יותר את הטובה ולהגיע ממנה לשמחה. שמחה זו כשלעצמה אולי איננה פורצת גבולות בהתלהבותה, אבל היא שמחה אמיתית, אשר תלך ותגדל מיום ליום, משמחת החג לשמחת בית השואבה ועד לשמחת תורה."^^

חג שמח

ג'ף

* כך בטקסט של "איך נולד...". במקור הפסוקים אינם מסתיימים ב"על אבותם" וענין זה מעורר, לכל הפחות, קושיה אחת 

^ישראל קנוהל, "איך נולד התנ"ך מפגשי שיחה עם שמואל שיר", כנרת זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ , עמ' 9, 331 - 332

^הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , "'חיי שנה' מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית",מתוך המאמר "זמן שמחתנו",  המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ומשכ"ל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 103-102

אלו דברים לשבת חול המועד סוכות תשב"פ

 בספר "חיי שנה" כותב הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ בפרק על סוכות כהאי לישנא:

" ככל שיצור חי נמצא בדרגה נמוכה יותר, כך נתון הוא ביתר שאת ללחץ של האינסטינקט, לאותו לחץ של ספונטניות טבעית. כל דרגה גבוהה יותר של התפתחות, תובעת שחרור מן הלחצים הללו, ובמקומם בניית מערך של תרגול, למידה ואימון. אצל האדם, אפילו פעולה תורשתית כמו הליכה על שתי רגליים, תובעת מן הילד זמן ארוך מאוד של תרגול ולימוד, עד שהוא יכול לקנות אותה בשלמות. אם הדבר הוא כך בפעילות גופנית פשוטה, הרי הוא מורכב הרבה יותר ביחס לפעולות רוחניות, שהן מורכבות ומסובכות יותר.

כבר העירו כמה מחכמי ישראל על כך שהמושגים 'אמונה' ו'אימון' שייכים לאותו השורש*, ועל הצורך באימון ובתרגול נפשי כדי לפתח את עצם האמונה, וכדי להיות מסוגל להגיע לחוויות בעלות משמעות בתחום זה. אין זאת אומרת כי חוויות ספונטניות אינן קיימות עוד, אלא שאין אדם משתית את קיומו עליהן."^

המקור, היכן שמופיע הסימן * מפנה הרב עדין בהערת שוליים לתניא פרק מב.

ניגשתי והורדתי מהמדף את "ביאור תניא" של הרב עדין, ומצאתי בביאור לפרק מב את הדברים הבאים:

"פעם באה קבוצה של אנשים צעירים אל הרבי שליט"א מליובאויטש, ושאלו אותו : מהו עניינו של 'רבי' ? והוא השיב להם כך: נאמר על ישראל: 'כי תהיו אתם ארץ חפץ' ( מלאכי, ג, יב ). ארץ חפץ היא ארץ שיש דברים יקרים בתוכה, כסף וזהב ואבנים טובות. אבל גם ב'ארץ חפץ', אפשר לחפור ולחפור ולהוציא רק אבנים, ואפר לחפור ולחפור ולהוציא רק רפש. משום כך הולכים למומחה, שואלים את האיש הנכון, שמבין בדבר, היכן מוצאים זהב, היכן מוצאים כסף, והיכן מוצאים יהלומים. כך גם ב'ארץ חפץ', בנפשו של האדם מישראל, צריך לדעת היכן וכיצד לחפור. היה איש שחפר במעמקים - ומצא רק אבנים. אבל כאשר באים אל האיש הנכון הוא מוצא: היכן יש באדם כסף שהוא אהבה, והיכן יש זהב שהוא יראה והיכן יש אבנים טובות שהן אמונה. וזהו 'רבי' - האיש שיודע היכן לחפור בנפש האדם מישראל כדי להויא את יראת ה' את אהבת ה' ואת האמונה. 

אף כאן אין מדובר בחיפוש כללי, בניסיון להוציא ולפתח את כל הכושרים שאולי טמונים בתוכו של האדם. כאן מדובר בחיפוש אחר דבר מסויים מאד ( שאף אינו קשור בהכרח בדברים אחרים ), בכושר ליצור קשר ממשי בין האדם ובין הקב"ה. 'דעת אלקים' היא כפי שנאמר נקודת השורש והתמצית של מהות ישראל, דברים אחרים, אוצרות אחרים, כושרים אחרים אף הם קיימים, אף הם נסתרים בנפש, אף הם כוחות הפועלים ויכולים לפעול על הנפש, אבל אין הם נקודת המהות שלנו, אין הם אוצרו של הקב"ה - אשר אותה אנחנו מחפשים.

עומדת בפנינו מערכת גדולה של כוחות, של אפשרויות, של כיוונים, ואנו מחפשים את המקור הראשון. מהיכן כל זה מתחיל ? לאן כל זה הולך ? להיכן קשורים המסופים ? את מי הם אמורים לשרת ? הגוף הוא מסוף אחד לנפש, הנפש הפרטית אף היא רק מסוף אחד לנפש הכללית שהיא כנסת ישראל. הנפש הפרטית אמנם מפרנסת את הוויות האדם המודעת, אבל אנו יודעים גם שאין זה כל התהליך, יש הרבה חוטים, הרבה קשרים, ולפעמים  החוטים מסתבכים. תלוי באדם, תלוי כיצד גדל, תלוי איך הוא נוהג בחייו, ותלוי גם במזל. ואנו מנסים לחפש הלאה, להגיע הלאה עם קשר החיים, ללכת פנימה יותר אחר 'חבל הכסף'.

ועם כל זאת, מדובר ביגיעה. ולכן, גם אדם שאין לו נפש גבוהה, גם אדם שטימא את עצמו בחטאים, ואפילו אם אינו יודע איך מחפשים, אם הוא יחפש ביושר, באומץ ובחוזקה ובמשך זמן, אם הוא יעבוד בשיטתיות, יחפור חפירה אחת וחפירה שניה וחפירה שלישית, יחלק וימיין, ויחפור שוב - יגיע אף הוא לאחוז בקצה של חוט.

החיפוש הזה אינו קל, הוא מייגע, והמציאות היא שאנשים מתעייפים לאחר זמן. מעט אנשים יכולים להתמיד בחיפוש שנים אחר שנים. בדרך כלל יש זמן מסויים בחיי אדם שבו הוא עושה זאת. רוב האנשים עושים זאת כשהם צעירים או בעקבות אירוע משמעותי בחייהם, ולאחר זמן מסויים - יש 'יגעתי' מסויים ויש 'מצאתי' מסויים, ואדם נשאר שם. לא משום שאינו יכול יותר אלא משום שהתעייף. היה יהודי חסיד, מזקני החסידים ומחשובי החסידים, שלא נשא פנים לאיש, לבד מאיש אחד, שהיה קם בפניו בכל עת שהיה נכנס. פעם שאלו אותו מה ראה שהוא נוהג בו כבוד כזה והוא אמר: כולנו הגענו אל הרבי, וכולנו התחלנו לחרוש בתוך נפשנו, אחד חרש במשך חצי שנה, אחד במשך שנה, אחד המשיך שנתיים, אבל האיש הזה, מיום שהניח ידו על המחרשה - לא הסיר אותה."^^

שבת שלום

    ג'ף

^הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , "'חיי שנה' מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית",מתוך המאמר "זמן שמחתנו",  המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ומשכ"ל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 101

^^הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, "ביאור תניא לקוטי אמרים, חלק ראשון, לכ"ר אדמו"ר הזקן הרב רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא והשו"ע, פרקים לח-מד, ספרי מילתא בע"מ, עמ' 185-184

אלו דברים לסוכות תשפ"ב

 כותב הרב שג"ר בפתיחה לאחת מדרשותיו לימי הסוכות, שהתפרסמה תחת הכותרת "על האמונה" בקובץ בהוצאת רסלינג*, כך:

"באחת מדרשותיו מלמד הזוהר הקדוש על הסוכה כעל צל האמונה. הבאים לתוכה מקבלים ברכה עליונה, להם ולבני בניהם - 'כל מי שיושב תחת צל האמונה מנחיל חירות לו ולבניו לעולמים, ומתברך בברכה עליונה, ומי שמוציא עצמו מצל האמונה, מנחיל גלות לו ולבניו'. הסוכה היא המתחם שבו נוצרת לא רק האמונה - הברכה העליונה - אלא גם קהילת האמונה - הברכה המונחלת לבנים לעולם. תפקיד צל הסוכה הוא לפיכך סוציאלי: לחבר את הפרטים להיות קהילה של מאמינים, ובעצם לחברת את הפרט לקראת חיי האמונה.

הסוכה, אם כן, היא הבית של האמונה, המקום שבו מצד אחד אנו נכנסים 'ברזא דמהינותא' - רז האמונה - ומצד אחר אנו נעשים  'מגזעא ושרשא קדישא דישראל'.

אפשר להבין את דברי הזוהר לאור ההבחנה הנמצאת בספרי קבלה וחסידות בין 'אור פנימי' ל'אור מקיף': האור הפנימי הוא האור שאנו מוצאים בתוכנו, והמקיף - האור שאנו שוהים בתוכו. ולעניינו, האדם שרוי בתוך הסוכה, סוכת האמונה ולא היא בתוכו. מובנה של הקביעה הזאת היא שהאמונה אינה דבר שבתוך האדם - אור פנימי הנמצא כרגש, חוויה, מחשבה או כל דבר אחר שהאדם מוצא בעצמו; האדם נמצא בתוך האמונה, היא מקיפה אותו, גם אם הוא לא תמיד ער לכך. הסוכה היא ביטוי למרחב, לסביבה שחיים בה, סביבה היוצרת את האדם ועושה אותו מה שהוא".

וראו נא עוד בהמשך שם

חג שמח !

ג'ף

 *"שארית האמונה - דרשות פוסטמודרניות למועדי ישראל", הוצאת רסלינג, עמ' 52-51, הערות השוליים שבטקסט דלעיל הושמטו

ראשיתו של מסע על קו 58

 "ברצוני לתאר, ובמידה מסויימת לאפיין את הביטויים הראשונים , ההיוליים, שבקעו מיד אחרי המלחמה. המלחמה גילתה לנו כי גם חיים איומים ביותר הם חיים. בגיטאות ובמחנות אהבו, קיוו, נערכו בהם קורסי־ערב לצרפתית, גם שתו קפה אחר־הצהריים. על סף המוות עוד תפר לעצמו איש כפתור. אין צורך לומר ילדים - הם שיחקו. המוות, ככל שהוא קרוב אלינו, הסירוב להודות בקיומו גובר. הפחד מתקהה. כל אחד נאחז בתקוותו הקטנה. לרוב דברים של־מה־בכך. להתרחץ, למשל. כשלעצמי זכור לי איש צעיר, שבתוקף סירב להיפרד ממחברות המתימטיקה שלו וכל הזמן תירגל. הוא  לא רצה להפסיד את הקורס של שנה ב'. התירגול  המשונה הזה, בין גירוש לגירוש, עשה אותו אדם שליו."

אהרן אפלפלד במסה שנקראת  "אל מעבר לטראגי" בספרו "מסות בגוף ראשון", הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, עמ' 42

אלו דברים לשבת פרשת האזינו תשפ"ב

מצד אחד, יום כיפור גוזל כוחות, מן הצד השני הוא נותן כוחות.

אני תוהה אם זה פרדוקס. בכל מקרה, זה מעניין.

הכוחות שהיום גוזל - הם כוחות פיזיים.

הכוחות שהיום נותן הם כוחות רוחניים.

זה לא כ"כ מסובך.

האינרציה של החיים היא חזקה מאד.

נדמה לי שאנחנו זקוקים לחיזוקים, בדומה לחיזוקים שהפקמן הזכור לטוב ממשחק המחשב ההוא היה בולע תוך כדי המשחק.

יש אמנם אנשים שחושבים שהחיים אינם אלא בדיחה, כך דילן באחד משיריו, "לאורך מגדל השמירה":

No reason to get excited
The thief, he kindly spoke
There are many here among us
Who feel that life is but a joke
But you and I, we've been through that
And this is not our fate
So let us not talk falsely now
The hour is getting late*

"אין סיבה להתרגש

הגנב, בְרכות דיבר

יש רבים בתוכנו כאן הסבורים

שהחיים אינם אלא בדיחה

אך אתה ואני, היינו שם 

וזה אינו גורלנו

אז אל נדבר כעת דברי שקר

השעה מתאחרת"

אני מאמין  שדילן הוא סוג של נביא.

הנבואה היא ענין שנוי במחולקת היום, ואין בי כוחות הנפש, במוצאי כיפור, לפתח כאן וכעת את הנושא. לכן רק אניח את הדברים כאן, לעת עתה. 

בינתיים, ראיתי פוסט של חנוך בן פזי לכבוד יום הולדת המאה של הוצאת ספרו של לודוויג ויטגנשטיין הTractatus Logico Philosophicus. כותב בן פזי בפוסט בפייסבוק, בין השאר, כך :

"הצורך לדייק בין העובדות הלוגיות, לבין המחשבה, לבין דרכי הביטוי של המחשבה, משמשים את היצירה התמציתית – והמדויקת של הטרקטטוס. מבנהו של "המאמר לוגי פילוסופי" - כשל יהלום גיאומטרי, הבנוי ממשפטי יסוד, וממשפטים משניים. תפקידו לתאר מחד, ולאפשר מאידך, הבנייה של מערכת ההיגיון, על ידי הגדרות ישנות וחדשות של הלוגיקה: האמירה, ההצבעה, האימות, השיפוט, הנראות, התמונה, וכמובן המשמעות. אך, אולי לא פחות חשוב מכל מה שאפשר לדבר עליו ולהצביע אודותיו, להכיר את הגבול של מה שניתן לדבר עליו, ושעליו צריך לשתוק. "

אז מה עושים במוצאי כיפור ? מה עושים בבוקר שלמחרת  כיפור ?

ממשיכים הלאה לרבות להתחיל  בהכנות לחג הסוכות.

יש עוד נושא אחד, שהתעורר במוצאי החג, שמציק לי.  טרם קבלתי "אישור מהפיקוד" לדבר בו בפומבי וייתכן שהאישור לא יגיע. את הזהירות הזאת - לגבי מה מותר לומר ( בפומבי ? )  ומה לא, אפשר ללמוד ואולי צריך ללמוד  - לא רק מויטגנשטיין אלא גם מהרבי מקוצק. הקוצקר כזכור אמר :

לא כל מה שאדם חושב- עליו לאמרו,

לא כל מה שאומר - נכון לכותבו,

ולא כל מה שכותב - ראוי להדפיסו.

כשחיפשתי זה עתה את ה ציטוט הזה מצאתי עוד כמה דברים שהקוצקר "אמר" :

חסיד, הוא מי שעל כל דיבור או מעשה

שואל מעצמו דין-וחשבון,

מה רצוני בזה.

אם חייבים אנו להסתיר דבר ולשומרו בסוד, 

- נמצא שאין אנו נוהגים כשורה.

המאמין שצדיקים מסוגלים לחולל מופתים

- אינו אלא שוטה

ומי שאינו מאמין בך

- אינו אלא אפיקורס

רצוני שלא תחטאו,

לא מפני שאסור לחטוא,

אלא מפאת חוסר פנאי לחטוא.

חייב אדם לחדש עצמו, ועולמו עמו,

בכל יום ויום.

ומי שאינו עושה כן,

אלא עושה מעשיו כמצוות אנשים מלומדה,

אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא.

מה קוף זה, אין לו עצמיות משלו,

אלא מחקה מעשי עצמו ומחקה זולתו

-אף זה כן.

הציטוטים לעיל הם מתוך : רבי מנחם מנדל מקוצק, "כוכב השחר"  בעריכת שמחה רז, הוצאת יריד הספרים , מעמ' 72, 89, 33, 145, 104  ו80 בהתאמה.

שבת שלום

    ג'ף

*https://www.bobdylan.com/songs/all-along-watchtower/

*© 1968 by Dwarf Music; renewed 1996 by Dwarf Music

אלו דברים לכיפור תשפ"ב

 הדברים שלהלן הגיעו אלי מספר שהגיע אלי, כמו "רופא כפרי" לקפקא שהזכרתי באל"ד לרה"ש, מחנות הספרים של המפעל המבורך של "סיפור חוזר רשת חנויות ספרים חברתית." מדובר בספר של יעקב צ' מאיר: "דרישות"*. אמנם את הדברים להלן הבאתי אשתקד באל"ד לכיפור. לא תכננתי להביא אותם שוב השנה, אך משהגעתי אליהם, במסגרת ההכנות לרשימה הנוכחית, סוג של "דחף לאו בר כיבוש" אומר לי, שמקומם כאן, גם השנה.

"תשובת יונה

בכל שנה לקראת יום כיפור חוזרת ונשאלת השאלה בלוויית חיוך וקריצה - כיצד יכול להיות שיש בכל שנה יום כיפור ? כל השנה האדם חוטא, אחת בשנה הוא מתחרט על המעשים הרעים, חוזר בתשובה ולמחרת - שוב חוטא. האם הקב"ה עוד לא הבין שכל הסיפור איננו רציני ? שכל עניין התשובה הוא משחק המשוחק בחוסר כנות מופגן בכל שנה ושנה מאז האדם הראשון ועד עתה ? השאלה טובה ואלי התחלה של תשובה עליה טמונה בספר הנקרא בכל יום כיפור בשעת תפילת מנחה, רגע לפני תפילת הנעילה.

מקובל לחשוב שספר יונה נקרא בתפילת המנחה של יום הכיפורים מכיוון שהוא מבטא את רעיון התשובה באופן השלם ביותר, אך מבט קרוב על ארבעת פרקיו הדחוסים של ספר יונה מגלה סיפור רחוק מן הדידקטיות המשתמעת. סיפור בעל קומפוזיציה לא סימטרית, כמעט־מודרניסטית באופיה ורדיקלית ביותר בהשלכותיה התיאולוגיות.

בחציו הראשון של הספר שולח הקב"ה את יונה לקרוא לאנשי נינווה לחזור בתשובה. יונה בורח מן השליחות ועולה על אונייה הנוסעת לתרשיש. בריחתו של יונה נטולת הסבר אך ניכר שהוא נחוש בה מאוד. הוא מסרב ליצור כל דיאלוג עם אלוהיו, גם כאשר זה מטיל רוח בים והמלחים מבקשים מיונה שיתפלל להצלת האונייה. יונה מורה למלחים להטילו אל הים, הם מצייתים, הסערה שוככת והקב"ה ממנה דג גדול לבלעו. שלושה ימים מבלה יונה במעי הדג. שם הוא פונה אל הקב"ה ומתפלל ובסוף שלושת הימים מצווה הקב"ה על הדג להקיא את יונה על החוף.

יונה מגיע אל נינווה, מודיע לאנשיה על הגזירה שנגזרה עליה ואנשי נינווה מתחילים מיד לחזור בתשובה. הם מתכסים בשקים וחוזרים מדרכם הרעה. הקב"ה רואה את חרטתם של אנשי נינווה ומוותר על העונש שהועיד להם. העיר ניצלה, אך היחיד שאיננו שמח על ההצלה הוא יונה. יונה כועס וכעת הוא מגלה את המניע לבריחתו מלכתחילה.

וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'  וַיֹּאמַר, אָנָּה ה' הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי  לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי  כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי. 

                                                                                                                                      ( יונה ד, ב-ג )

יונה איננו מביע במילים את מחאתו נגד רחמיו של הקב"ה, אלא בורח בשתיקה, הוא יורד אל ירכתי האונייה ונרדם. רק כשהוא מגיע אל תחתית המציאות, אל בטן הדג שבלב הים, הוא פותח את פיו ומתפלל, אך גם תפילה זו איננה מעידה דווקא על קונברסיה. אחרי שהוא מוקא מבטן הדג על החוף נענה יונה לקריאתו של הקב"ה, אבל דומה שהמרירות שגרמה לו לברוח בראשונה נשתמרה בלבו.

בריחתו של יונה קשורה קשר הדוק לשתיקתו ולכעסו על הקב"ה. יונה איננו מאמין שאדם עשוי להשתנות ממש כפי שהוא איננו מאמין שהקב"ה  עשוי להשתנות. הוא איננו מוכן ללכת אל נינווה, להזהיר את אנשיה ולתת להם את הסיכוי לחזור בתשובה, משום שחזרה בתשובה איננה יכולה למחוק לדעתו את חטאי העבר. מפתיע לגלות שלמעשה גם הקב"ה שותף להנחתו של יונה. גם הוא איננו מאמין בכוחו של האדם להשתנות. דבר זה הוא מסביר ליונה בעזרת הקיקיון. יונה יוצא אל מחוץ לעיר לראות מה יעלה בגורלה, הקב"ה ממנה קיקיון שיגדל מעל ליונה ויצל עליו. יונה שמח בקיקיון אך אז שולח הקב"ה תולעת המכה את הקיקיון וזה יבש ומת. יונה כועס על מות הקיקיון ואז חושף הקב"ה את הנמשל של מעשה הקיקיון ואגב כך גם את הסיבה שבגללה חמל על אנשי נינווה:

וַיֹּאמֶר ה' אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ  שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּלֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה.

                                                                                                                                    ( יונה ד, י-יא )

הקיקיון הוא דימוי לאדם. יונה כועס על התייבשותו כפי שהקב"ה היה עשוי לכעוס על השמדת נינווה. הדימוי הבוטני של האדם חושף את הנחת העבודה של הקב"ה לגבי טבעו של האדם, האדם הוא נפעל, הוא איננו שולט במעשיו אלא מופעל בידי כוחות פנימיים גדולים ממנו העשויים להכריע אותו, במקרה זה זוהי תולעת.

לפי פסוק זה, האדם ' לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ ' ואולי בעצם הוא די דומה ל'בְהֵמָה רַבָּה', כאשר מפחידים אותו הוא חוזר בתשובה, אך למעשה אין השינוי עמוק כל כך ולמחרת ישוב ויחטא. הקיקיון הוא משל לאדם אך הוא בעיקר משל ליונה עצמו, גם יונה נפעל, כעסו נגרם מחמת התולעת ורוח הקדים החרישית וגם חזרתו בתשובה נגרמת על ידי 'רוח גדולה' ו'דג גדול'. כפי שיונה עצמו עבר שינוי חיצוני בלבד הוא הסכים ללכת לנינווה, אך סחב עמו את המרמור שליווה את בריחתו הראשונה - כך עברו גם אנשי נינווה שינוי חיצוני בלבד ואולי מחר ישובו לסורם.

הקב"ה מסכים עם הנחת העבודה של יונה ( ואולי משום כך בחר דווקא אותו לשליחות זו ) , אך מסקנותיהם הפוכות זו מזו. יונה חושב שמכיוון שהאדם איננו מסוגל באמת להשתנות יש לדון אותו בכל חומרת הדין, אך הקב"ה טוען שדווקא מכיוון שהוא איננו מבדיל בין ימינו ושמאלו והוא מופעל על ידי מניפולציות קלות יש לחמול עליו. החזרה בתשובה הופכת בספר יונה מאקט טוטאלי של שינוי ה'אני' לאקט סדרתי. הרמב"ם הגדיר תשובה מלאה כתשובה כזו שכאשר יגיע  האדם בפעם השנייה לאותה הסיטואציה שבה חטא יעצור בעצמו ולא יחטא. אך לפי ספר יונה, האדם הוא יצור חוטא ודי בכך שיחזור בתשובה פעם אחת ויימחל לו, עד הפעם הבאה. זהו אכן משחק והוא אכן חורג מגבולות הדין והמשפט ועובד על פי ציר אחר, מהפכני, כמעט אנרכיסטי, ציר הרחמים.

ראש השנה הוא יום הזיכרון, ' בו יעמיד במשפט כל יצורי עולמים'. יום שבו נקרא האדם להיזכר במעשיו ולהתחרט על הרעים שבהם. לעומתו מצטייר כאן יום הכיפורים כיום השכחה. קריאתו של ספר יונה בשעת מנחה שליום הכיפורים לא נועדה לעורר את האדם לתשובה, קריאת הספר כמו לא נועדה לאוזניו של האדם ש'לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ'. זהו ספר שנועד לאוזניו של הקב"ה, שנועד להזכיר לו שהאדם הוא רק אדם ובגלל זה יש לסלוח לו. אין זה ספר העוסק ביכולת להשתנות , אלא דווקא באי היכולת להשתנות. בעובדה הפשוטה, הכמעט מיותרת לציון, שבשנה הבאה נעמוד כאן שוב באותו המקום.

                                                                                                                                                תשע"א"*

* יעקב צ' מאיר, דרישות קריאה במדרשי חז"ל על סדר פרשת השבוע, משכל - הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 349-346

גמר חתימה טובה 

      ג'ף

אלו דברים לשבת שובה - פרשת וילך תשפ"ב

 אומר הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל על פרשת השבוע, בספרו "חיי עולם", בין השאר את הדברים הבאים:

" מי שגדל במקום בו הוא חסוי ומוגן אולי גדל ומתפתח מהר יותר, כיוון שהוא יותר סטרילי וחיידקים לא באים אליו, אך אם רק יעשו חור אחד בבועה הזו והוא יקבל את המחלה קלה ביותר - זה יגמור את החיים שלו. אזור הקוטב הצפוני, הוא אזור שחיידקים מסויימים לא הגיעו אליו, וכשהאדם הלבן הגיע עם נזלת ונפגש באסקימואים, קרו מקרים שהנזלת הרגה אותם כיוון שהם לא היו מחוסנים כנגדה. עולם סגור יכול להישאר עולם טוב כל עוד יש ביטחון ששום דבר לא ימוטט אותו.

התורה לא מנסה להציג או לבנות עולם שכזה, ואיננה מסתירה לא את עובדות־החיים ואל את עובדות־העולם. התורה מתחילה במסקנה ש'יצר לב האדם רע מנעוריו' ( בראשית ח, כא )  - זהו האדם, ומסיימת ב'ידעתי כי השחת תשחיתון'. לכל אורך החומש, מספר בראשית עד ספר דברים, נמצא התיאור הזה של העולם כקשה מבפנים ומבחוץ, וגם על הצדיקים התורה לא חסה בעניין הזה.

אפשר לראות את האמירה 'ידעתי כי השחת תשחיתון' כטרגדיה: משה עובד כמו סוס במדבר ארבעים שנה, ובסוף ימיו הוא נאלץ להודות: 'טוב, זה יחזיק רק עוד כמה שנים וזהו'. משה הנהיג את ישראל ואחריו יהושע, וגם בזמן מותו של יהושע עדיין היו אנשים שראו את יד ה' בכל צד ופינה, ואחרי כל זה 'ידעתי כי השחת תשחיתון'.

אפשר להסתכל על האמירה הזאת כפסימיות או כטענה שבאה מייאוש, אך לאמיתו של דבר משה מעניק בכך לעם ישראל את היכולת לשאת קשיים בעתיד. לולא שמענו את דבריו, היה נראה לנו שהכל מתמוטט. כשיש מצב טוב ואחריו ירידה, אני חושב שהיה כאן ניסיון שלא צלח ובטוח שזה הסוף. פעמים רבות קורה שמתחיל משהו גדול וחיובי ואחרי זמן מסוים ישנה הרגשה ש'זה כבר לא זה'.

כאן התורה מנסה לעשות את הבלתי אפשרי: להכין את העם מראש לקראת הירידה. כשמשה אומר : ' ידעתי כי השחת תשחיתון' הוא לא בא להפחיד אותם , אלא להכין  אותם למציאות של עליות וירידות. ברור שזה לא אדם שרואה ורוד, אבל בעצם - גם זה סוג של אופטימיזם. סך הכל התורה היא אופטימית בכך שהיא מראה אפשרות של תיקון, אולם היא מבהירה עד כמה זה לא פשוט ושהדברים לא עוברים חלק. כשמשה נפרד מהעם הוא אומר להם: 'תדעו לכם שעד עכשיו הכל הלך בקלות וההרגשה היא שנכנסים לארץ ישראל וזהו, אך העולם לא עשוי ככה, ואתם צריכים להתכונן גם לקשיים ולנפילות."*

וראו עוד שם בספר.

וכעת לאהוד בנאי - מתוך האלבום "ממשיך לנסוע", השיר "יוצא לאור":

https://www.youtube.com/watch?v=OjrScUqm5Ko&list=PL00E4F6317077FF6E&index=3

שבת שלום

    ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוך המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 447-446

סעיף 117 ט

 " אומרים לי: ' אתה מבין ביטוי זה, הלוא כן ? ובכן, - גם אני משתמש בו במשמעות שאתה מכיר.' - כאילו היתה המשמעות בבחינת הילת־אֵד האופפת את המלה, ואשר המלה נוטלת עִמה אל כל מיני שימושיה.

אם למשל, מישהו אומר שהמשפט 'זה כאן' ( תוך כדי שהוא מצביע על עצם כלשהו ) הוא בעל מובן לגביו, מן הדין שישאל את עצמו באלו נסיבות מיוחדות  משתמשים במשפט זה בפועל. בנסיבות הללו יהא לו אפוא מובן"

מלכיאל על חקירות ט

 "בחלקו הראשון של חקירות פילוסופיות, ויטגנשטיין מחולל מהפכה בתפיסת השפה - שלו עצמו, במאמר לוגי־פילוסופי, ושל קודמיו. השפה הוא מאפיין ייחודי של בני אדם, אם לא המאפיין הייחודי שלהם, ומהפכה בתפיסתה היא מהפכה בתפיסת המצב האנושי. היא מהפכה בתפיסת הפילוסופיה."

האסטרטגיה המוצהרת של  של חקירתו הפילוסופית של וו היא גיבושה של השקפה־מעל על שימוש במילותינו כבמשחק־הלשון (ס' 122 ) , והוצאתה  ( של האסטרטגיה ) אל הפועל כרוכה בטבורה ובאופן מהותי  במאבק מתמיד בפיתוי להוציא את השפה לחופשה ( ס' 38 ) .

אליעזר מלכיאל "ממשמעות לשימוש פירוש לסעיפים 315-1 בחקירות פילוסופיות של לודווג ויטגנשטיין" הוצאת מכללת הרצוג - תבונות - הוצאת כרמל, עמ' 13

אלו דברים לראש השנה תשפ"ב

את המבוכה לא אמגר. וודאי לא עד הערב.

אפילו למפות אותה לא אצליח.

מה, אם כן , עושים ?

"בגיליון ראש השנה של שבועון ההסתדרות הציונית בצ'כוסלובקיה, לפני שמונים ושתיים שנה, פירסם פרנץ קפקא את אחד מסיפוריו הקצרים ביותר (קפקא כתב כידוע גם קצרים ממנו), שבתרגומיו העבריים מצליח בקושי למלא שני עמודי ספר קטנים."

מרדכי שלו, מדבר לעיל על הסיפור "לפני החוק".

"הסיפור הזעיר שקפקא מצא לנכון להעניק לאותו שבועון, באותו גליון מורחב של ראש השנה היהודי, היה, לא פחות ולא יותר סיפורו המפורסם כל כך בזמננו, הן בארץ והן בעולם, שחובבי סופרלטיבים נלהבים עשויים בהחלט לראות בו את פסגת יצירותיו של קפקא ( 'וידויו המרוכז ביותר' על פי מרטין בובר) ואפילו במיוחד לקראת חלוף המאה, גם את פסגת יצירתה הספרותית של המאה העשרים כולה, עם כל הקושי שיש שבקביעה נחרצת מעין זו על כל יצירה שהיא."

ראו עוד בהמשך המאמר "מעשה התאבדות הוא לא ללכת לבית הכנסת" בספר "גונבים את הבשורה, מסותיו הספרותיות של מרדכי שלֵו", בעמ' 527.*

אילנה המרמן כותבת באחרית דבר לקובץ סיפורי קפקא "רופא כפרי"^:

"אין טוב מקריאה חוזרת ונשנית בכתבים הקטנים והצנועים לכאורה, המכונסים בהתבוננות וברופא כפרי כדי לשוב ולהפגיש את הקורא עם יצירתו של קפקא כמות שהיא באמת. להרחיקו - ולוּ לפרק זמן - מן המושגים המופשטים שנכרכו בה ( ניכור, אובדן דרך וכד' ), ושמרוב שדשו בהם כמעט ונתרוקנו מתוכֶן, ולקָרבוֹ אל החוויות האנושיות, שהיא מבטאה בחיונית רבה כל־כך."

ובהמשך, בהתייחסה לסיפור "לפני החוק", כותבת המרמן:

"אפילו הסיפור המפורסם הזה, שאי אפשר שלא לקוראו כמשל הנוגע בשאלות קיומיות מטאפיסיות , ואף תאולוגיות ...אפילו הוא רושמו החזק בא לו מפשטותו ומעממיותו. הכל גזור בו לפי מידותיהם של אנשים בשר ודם: שתי הדמויות, השיחה ביניהן, הלשון הפשוטה והבהירה, ההומור. ובעיקר, הפרטים הריאליסטיים כל־כך: אפו המחודד הגדול של השומר העומד בשער החוק, טרחנותו והזדקנותו העלובה של האיש מן הכפר המבקש להיכנס בשער הזה, הפרעושים שהוא מגלה עם הזמן בצווארון פרוותו של השומר. בגלל כל אלה ....איננו קוראים [את הסיפור ] ....כי אם מתוך תחושה בלתי־אמצעית שהסיפור הזה הוא גם סיפורנו שלנו, תחושה הפועלת את פעולתה עוד לפני שאנחנו מתאמצים לרדת לסוף מובנה וסמליותה של היצירה."

לסיפור עצמו ראו ב - https://benyehuda.org/read/14095/read

שנה טובה, שנת בריאות, שנה של "בית והא וחמישה שינים" :בריאות, שקט , שלווה , שגרה, שפע, שפיות והומור

ג'ף

*"גונבים את הבשורה, מסותיו הספרותיות של מרדכי שלֵו", הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ ומכון הקשרים, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב , באר שבע, בעמ' 527.*

^ פרנץ קפקא, רופא כפרי, בתרגום אילנה המרמן, הוצאת ספרים עם עובד בעם בע"מ, בעמ' 349-348; 351-350

אלו דברים לשבת פרשת ניצבים תשפ"א

 רבי נחמן לא צריך את החיזוק של קפקא.

הרב שג"ר, שהוא "מתווך" עבורי את רבי נחמן, גם הוא לא צריך את החיזוק של קפקא.

יכול להיות שאני הוא שצריך את החיזוק של קפקא.

בכל אופן  - 

לקראת השנה החדשה ובמסגרת עיון בפסקה מאת הרב שג"ר שנמצאת ברשימה שלי של "טקסטים מכוננים", להלן שתי אמירות של קפקא, ש"מתכתבות" עם רבי נחמן:

"כל טעויותיו של אדם הן קוצר־רוח, קיטוע בלא עת של השיטתי, גידור לכאורה של דבר שלכאורה."

"שני חטאים עיקריים חטא האדם, ומתוכם נגזרים כל השאר: קוצר־רוח ועצלות. מחמת קוצר־רוח גורש מגן־עדן, מחמת עצלות אינו חוזר. ואולי אין אלא חטא עיקרי אחד: קוצר־רוח. מחמת קוצר־רוח גורש, ומחמת קוצר־רוח אינו חוזר."^

להלן אותה פסקה:

"אל השתיקה מצרף רבי נחמן מאפיין נוסף: ההמתנה. הספירה הגבוהה, ספירת הכתר, מתוארת כאן כהמתנה, המוסברת כאן כתנאי לקיום עצמאי של האדם. מצב זה הוא האמצעי הנדרש לתשובה, כניסוחו של רבי נחמן: 'וְהַכָּ"ף הוּא כֶּתֶר, בְּחִינַת אֶהֱיֶה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה...וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר כִּי כֶּתֶר לְשׁוֹן הַמְתָּנָה'. במצב של 'כבוד מלכים' הווייתו של האדם היא הוויה שאינה שרויה בעצמה אלא עסוקה בתגובה לסביבתה, לכן היא אינה קיימת. לעומת זאת, באמצעות ההמתנה זוכה האדם להוויה עצמית ממשית. המתנה זו היא הפסקת הרדיפה של האדם אחר העולם החיצוני לו, רדיפה שהיא בסופו של דבר ביטוי לחוסר קיום. לכן,  מצב השתיקה שתיארנו אל מול הפגיעה של הזולת איננו מבטא שפלות וגם לא גאווה, אלא תודעה של סבלנות, של חיים במישור גבוה יותר. רצון האדם בשליטה על חייו הוא עצמו ביטוי לחוסר אמונה; לעומת זאת, היכולת לאפשר למציאות  להתרחש , לא להאיץ בה, היא עצמה לוז האמונה; הכושר להמתין, להאריך רוח, לתת לדברים לעשות את שלהם - מזוהה בתורה זו ובמקומות נוספים ( ראו תורה ז, כד,ז)  כשייכת לספירת הכתר, או בשמה האחר 'אריך אנפים', קרי אריכות אפיים, הסתכלות מפרספקטיבה רחבה של נצח, בנשימה ארוכה המביאה לשלווה ולהרמוניה. זו , כאמור, איננה פרשנות אלא הוויה ראשונית של הקיום. ללא שלווה זו, מסתבכים ברדיפה, בדאגה ובדיבור שלילי."*

שבת שלום

    ג'ף

^פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, תרגום שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד, עמ' 28-27

*הרב שג"ר, שיעורים על ליקוטי מוהר"ן (חלק א) הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר בעמ' 51