רבי נחמן לא צריך את החיזוק של קפקא.
הרב שג"ר, שהוא "מתווך" עבורי את רבי נחמן, גם הוא לא צריך את החיזוק של קפקא.
יכול להיות שאני הוא שצריך את החיזוק של קפקא.
בכל אופן -
לקראת השנה החדשה ובמסגרת עיון בפסקה מאת הרב שג"ר שנמצאת ברשימה שלי של "טקסטים מכוננים", להלן שתי אמירות של קפקא, ש"מתכתבות" עם רבי נחמן:
"כל טעויותיו של אדם הן קוצר־רוח, קיטוע בלא עת של השיטתי, גידור לכאורה של דבר שלכאורה."
"שני חטאים עיקריים חטא האדם, ומתוכם נגזרים כל השאר: קוצר־רוח ועצלות. מחמת קוצר־רוח גורש מגן־עדן, מחמת עצלות אינו חוזר. ואולי אין אלא חטא עיקרי אחד: קוצר־רוח. מחמת קוצר־רוח גורש, ומחמת קוצר־רוח אינו חוזר."^
להלן אותה פסקה:
"אל השתיקה מצרף רבי נחמן מאפיין נוסף: ההמתנה. הספירה הגבוהה, ספירת הכתר, מתוארת כאן כהמתנה, המוסברת כאן כתנאי לקיום עצמאי של האדם. מצב זה הוא האמצעי הנדרש לתשובה, כניסוחו של רבי נחמן: 'וְהַכָּ"ף הוּא כֶּתֶר, בְּחִינַת אֶהֱיֶה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה...וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר כִּי כֶּתֶר לְשׁוֹן הַמְתָּנָה'. במצב של 'כבוד מלכים' הווייתו של האדם היא הוויה שאינה שרויה בעצמה אלא עסוקה בתגובה לסביבתה, לכן היא אינה קיימת. לעומת זאת, באמצעות ההמתנה זוכה האדם להוויה עצמית ממשית. המתנה זו היא הפסקת הרדיפה של האדם אחר העולם החיצוני לו, רדיפה שהיא בסופו של דבר ביטוי לחוסר קיום. לכן, מצב השתיקה שתיארנו אל מול הפגיעה של הזולת איננו מבטא שפלות וגם לא גאווה, אלא תודעה של סבלנות, של חיים במישור גבוה יותר. רצון האדם בשליטה על חייו הוא עצמו ביטוי לחוסר אמונה; לעומת זאת, היכולת לאפשר למציאות להתרחש , לא להאיץ בה, היא עצמה לוז האמונה; הכושר להמתין, להאריך רוח, לתת לדברים לעשות את שלהם - מזוהה בתורה זו ובמקומות נוספים ( ראו תורה ז, כד,ז) כשייכת לספירת הכתר, או בשמה האחר 'אריך אנפים', קרי אריכות אפיים, הסתכלות מפרספקטיבה רחבה של נצח, בנשימה ארוכה המביאה לשלווה ולהרמוניה. זו , כאמור, איננה פרשנות אלא הוויה ראשונית של הקיום. ללא שלווה זו, מסתבכים ברדיפה, בדאגה ובדיבור שלילי."*
שבת שלום
ג'ף
^פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, תרגום שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד, עמ' 28-27
*הרב שג"ר, שיעורים על ליקוטי מוהר"ן (חלק א) הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר בעמ' 51
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה