ימי מלחמה הם ימים, בין השאר, של צנזורה. חברה דמוקרטית אינה חסידה - בצדק - של צנזורה אך במלחמה זו הכרח בל יגונה.
עוד בימים שהייתי נוסע לעבודה על קו 58, וכדי להפיג את שעמום הדרך, רשמתי רשימות מרשימות שונות ופרסמתי אותן בפייס תחת הכותרת "על קו 58", הפעלתי צנזורה עצמית. לא תמיד בהצלחה יתרה.
"אלו דברים" עובר בקרה, לא צנזורה. ישנם שלושה בקרים, חברים / חברות שלי שעוברים על הרשימות שאני מיעד "לפרסום" ומעירים לבקשתי הערותיהם. מטבע הדברים ב"טריבונל" של שלושה אתה מקבל בד"כ מגוון של דעות. ההחלטה לגבי תוכן הפרסום היא בסופו של דבר של הח"מ.
וכך קרה שמהרשימה המקורית שייעדתי לפרסום השבת נותר משפט אחד:
ימי מלחמה אינם ימים של הגות.
המשפט הזה מגביל כמובן את מרחב התמרון של המחבר של רשימה שכוללת בעיקר הגות.
וכך מגיע יום חמישי ואני שובר את הראש - "גודמן מה אתה עושה ?"
הימים ימים קשים מאוד.
הימים קשים מאד מאד לחטופות לחטופים ולמשפחותיהם, למשפחות השכולות למשפחות שפונו מבתיהם...
החלטתי להביא כאן שיר קצר של משורר אמריקאי בשם צ'ארלס סימיק. סימיק הגיע לארה"ב מיוגוסלביה בגיל 14 לערך אחר שעבר כילד בבלגרד המופצצת את מלחמת העולם השניה.
השיר נקרא מלחמה.
אקדים המקור לתרגום שלי
War
Charles Simic
The trembling finger of a woman
Goes down the list of casualties
On the evening of the first snow.
The house is cold and the list is long.
All our names are included.*
Charles Simic, Hotel Insomnia, Harcourt Inc. p,26
מלחמה
צ'ארלס סימיק
האצבע הרועדת של אשה
יורדת למטה ברשימת ההרוגים
בערב השלג הראשון.
הבית קר והרשימה ארוכה.
השמות של כולנו כלולים בה.
* השיר הופיע בקובץ של סימיק שנקרא "מלון אינסומניה" בהוצאת הרקקוט, התרגום לעיל הוא של הח"מ
שבת של שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה