את דברי ההקדמה שלה לספרה של אביה, לייב רוכמן, "בדמייך חיי", כנתה, המשוררת רבקה מרים - "רשימו".
כותבת שם רבקה מרים:
"אולי כדאי להתחיל ברְשׁימוּ, הוא השריד שהשאיר, על פי קבלת האר"י, האינסוף, כשהצטמצם ופינה מקומו כדי לאפשר למציאות המוכרת להתקיים. כולנו, אומר האר"י, חיים בחלל הפנוי שהותיר אחריו האינסוף עם הסתלקותו, כשבתוכנו, ובכל הרוחש סביבנו, ממשיך לנשום ולפעום הַרשימו, אותו חותם סמוי ובלתי מתכלה של האינסוף."
אחר כמה עמודים של רשימות של רשמים משפחתיים וכלליים מגיעה רבקה מרים לסוף דבריה ואומרת:
"אני תוהה איך לסיים את הדברים. אם קשה היה לי להתחיל, הרי שקשה לי, לא פחות לסיים.
אולי אסיים בירושלים. אני יושבת כאן , עכשיו, ליד השולחן בביתי שבירושלים, עיר החידה שאין לומר דבר שיבטא אותה אל נכון."
ומייד אחרי כן עוברת רבקה לספר על אחד המפגשים של אביה עם המוות, המוות החיים וירושלים.
אחרי כן היא עוברת לדבר על אִמה:
"ואמא. משך שש עשרה שנים לקתה בדימנסיה ונאספה לאט אל עצמה, בטרם תיאסף אל אבותיה או אל מה שמעבר גם להם. בשנות התכנסותה ההדרגתית של אמא , שהיו קשות מנשוא, לימדה אותנו לימוד הפכי מזה שלמדנו דרכה בראשית ילדותנו. אם בקטנותנו היא לימדה אותנו את הליכות העולם, לימדה אותנו לקרוא לשולחן שולחן , לחלון חלון ולאור אור, לימדה אותנו להתבונן בשעון ולהתנהל על פיו, הרי שבשנותיה האחרונות היא לימדה אותנו את מוגבלותם של כל אלה. בשנותיה האחרונות לקחה אותנו אמא למסע אל מעבר למוקדם ולמאוחר, אל מעבר לַשֵּׁמות, אל מעבר למוגדר, לנמדד וְלַנִּסְפָּר.
בתקופה הראשונה להצטנפותה פנימה, כשעדיין פנתה אל החוץ, הייתה פונה לכל הנכנס הביתה בדרך קבועה. מי אתה ? הייתה שואלת. אה. אתה יונתן, ענתה לאחר שנענתה, ואני, אני אסתר. נולדתי במינסק מזובייצק. היו בעיר שלנו ששת אלפים יהודים ונשארו רק עשרים וחמישה, ואני, אסתר הקטנה, ביניהם. וזכיתי לחיות בירושלים.
כך פנתה אמא שוב ושב לכל מי שבא הביתה....
עם הזמן נכוכנו יותר ויותר מתגובתה. רק בעבור זמן הבנתי שזוהי הצוואה שאמא מותירה אחריה.
וחשבתי שזאת הייתה גם, מן הסתם, גרכם של כל המוזכרים בפרקי אבות כ'הוא היה אומר'. כל אחד מהם לקה, בזמנו, בדימנסיה, והיה שב וחוזר על אמירה אחת ויחידה, אמירה שמתמצתת את חייו, עד שכל סובביו עייפו לשמעו.
אבל זאת הייתה צוואה שהותיר אחריו.
שמעון הצדיק היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. הלל היה אומר, אם אין אני לי מילי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי. שמעון בן גמליאל אומר, על שלושה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום. ואמא הייתה אומרת, אני אסתר. נולדתי במינסק מזובייצק. היו בעיר שלנו ששת אלפים יהודים ונשארו רק עשרים וחמישה, ואני, אסתר הקטנה, ביניהם. וזכיתי לחיות בירושלים."*
--------------*----------------
בהקדמה למסכת אבות במהדורת המשנה המבוארת על ידי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל כתוב:
"...כל אחד מהחכמים המשמיע את דברי חכמתו איננו מתייחס, כפי שמקובל, לדבריהם של אחרים, אלא רואה את הדברים מנקודת ראות חדשה לגמרי, ואף מנסח אותם באופן ייחודי, הן מבחינת התכנים והן מבחינת הצורה והביטוי.^
אופייה המיוחד של מסכת אבות, שאין בה הלכה למעשה, דינים מוגדרים ופסוקים, מצביע על מאפיין מיוחד שלה. היא אינה עוסקת בחובות הבסיסיות של כל אחד ואחת מישראל על פי ההלכה אלא בתחום המוגדר בדברי חכמים כ'חסידות' או מה שהוא 'לפנים משורת הדין'. מסכת זו אינה באה לומר לנו כיצד יש לנהוג הלכה למעשה בדיני התורה, אלה מה הם הכיוונים, ומה הוא המאמץ שצריך לעשות כדי לצאת מהגבולות של החובה אל תחום הראוי, הרצוי, ואף מה שמעבר לכך."*^
שבת שלום
ג'ף
* רבקה מרים, רשימו, בספרו של לייב רוכמן, "בדמייך חיי", הוצאת כרמל, עמ' 21 - 22
^וראו הערת השוליים על אתר
*^ המשנה המבוארת, מסכת אבות עם פירוש הרב עדין אבן־ישראל ( שטיינזלץ ) הוצאת קורן והמכון הישראלי לפרסומים תלמודיים
