אלו דברים לשבת פרשת כי תבוא תשפ"ד

לעילוי נשמת הנופלים

היום 350 ימים למלחמה

ראיתי השבוע בynet כותרת מאמר שהכריזה: "אין מחילה".

נזכרתי במאמר של הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל בספרו "חיי שנה" שכותרתו: "אין מחילה בעולם האלילים".

וכך נפתח המאמר :

"יום כיפורים מעורר הרהורים יותר מכל יום אחר בשנה. בין שיום זה משמש חוויה שלמה כשלעצמו, בין שהוא פועל רק מכוחם של זכרונות ילדות מתעממים, ואפילו אם פוגשים את היום רק בלוח השנה, יש בעצם שמו 'יום כיפורים' להזכיר שורה של מושגים קרובים־רחוקים: חטא, אשמה, סליחה, כפרה.

 ככלל, יום הכיפורים מעורר בחברה המודרנית בעיקר רגש של מבוכה. הוא מזכיר את המושג 'חטא', אשר החברה המתירנית מנסה לכאורה לעקור מן העולם; לעקרו מן החוק, מדעת הקהל ומן המצפון האישי. 'חטא' משמעו - שיש דבר מה שהוא אסור באמת, שיש משהו מאוס ובזוי בעצם, שיש מעשה שאי־אפשר לעשותו. אולם, כאשר התפיסה היא שהכל מותר - אי אפשר לחטוא עוד, ואם כבר אין אלים - אין גם למי לחטוא. העולם בו אנו חיים, מנסה להעמיד תמונה של חיים חופשיים ומשוחררים, ללא אלים וללא חטאים, ללא יסורי נוחם וכאבי חרטה, עולם שכולו דרור.

אך באמת, תמונה זו היא רק דמות ראווה חיצונית, שאיננה משקפת את המציאות בפועל. גם העולם החדש והנועז הזה, לא פחות מן החברה הישנה אותה הוא מחליף, כבול במאות חוקים וכללים, בעבותות של מושגי־יסוד ובחוטים דקים של מנהג ומסורת משלו. אמנם, פעמים רבות אין חוקים ומנהגים אלה דומים בדיוק לאלה של דורות קדומים, אך כמוהם ממש - הם  מוצקים ומגבילים, אלה הם תחליפי אלים.

לא רק דתות ממוסדות - מודרניות ועתיקות יותר - מייצרות תחליפי אלים, אלא גם אותן חברות הקוראות בעליצות: 'לית דין ולית דיין' או גם 'אכול ושתה כי כבר היום אנו מתים'* - גם לאלה יש אלים; מעורפלים יותר ומטושטשים, אך לא פחות מחייבים ושולטים.

טעמו של הדבר פשוט - ניתן לאדם לכפור בבורא עולם ומנהיגו, ניתנת לו האפשרות להדיח כביכול מכיסאו את הקדוש ברוך הוא, אך אין הוא יכול מעצם טבעו ומתוך יסודות אישיותו, להשאיר את המקום פנוי. מישהו יהיה חייב לשבת על הכיסא הרם והנישא - אידיאה, מושג או אדם."

שבת שלום

    ג'ף

 *על פי ישעיהו כב, יג

^הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , "'חיי שנה' מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית",מתוך המאמר "עיצומו של יום מכפר",הוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ומשכ"ל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 56-57

אלו דברים ליום ראשון יב אלול תשפ"ד ( חלק ב )

 המשך דברי אהרן אפלפלד בפרק 26 ל"עוד היום גדול":

" באמריקה, לא הרחק מבוסטון, הקימו מעין מוזיאון חי בעיירה שבה נשתמרו הבתים של המהגרים הראשונים. בבתים אלה ישבו אנשים ונשים בלבוש אותה תקופה, סיפרו בלשון אותה עת על חייהם ועל חוויותיהם וענו על שאלות מבקרים. מאמץ רב הושקע בשיקום הבתים ובאימון השחקנים לתפקידם. אלפי מבקרים היו נוהרים לשם. לנו יש מוזיאון חי בלב לבה של ירושלים, אך מי הולך לשם.

אחזור אל הסבים. בחופשת הקיץ היינו נוסעים אליהם. הייתי אצלם שלוש או ארבע חופשות. החופשות, בלבם של הרי הקרפטים הכחולים, היו המגע עם עצם המסתורין. הסבים לא היו עובדי אֵל מוזרים. הם היו אנשים גבוהים, חסונים, שעיבדו את  אדמתם מהנץ השמש עד חשיכה. בשבת היו מתעטפים בטליתות, מתפללים ולומדים.

בקרפטים היו העצים גבוהים, אבל הבתים ובתי־הכנסת קטנים. פתחי בתי־הכנסת היו נמוכים. אדם נכנס בהם בכיפוף גב. בתי־הכנסת עשויים היו מעץ. ריח עץ, שעוות נרות ופרחים מיובשים היו מקדמים את המתפללים. בהרי הקרפטים היתה האמונה רבה, אבל הדיבור מועט. האנשים האריכו ימים ומתו לרוב בשדה, בשעת עבודתם, ולא במיטה. את השקיפות הזו ראיתי בילדותי.

הורי לא ראו את הפלאים שאני ראיתי. הם היו מסוכסכים  עם האמונה היהודית וראו בה רק פגמים. את הפלאים הם כינו: מאגיה, אמונה טפלה, חוסר היגיון, פרימיטיביזם, אשליה מסוכנת. לאחר החופשה עשו הכול כדי לעקור מנפשי את מראות גן עדן. אני כמובן סירבתי. אך הים היו פיקחים ממני. הם לקחו אותי לקולנוע, לתיאטרון, למוזיאון, לגן החיות ולחנויות הצעצועים, וכך שיחדו אותי. כשפרצה המלחמה הייתי בן שבע. רקמת החיים נקרעה לגזרים. אמי נרצחה ואבי נלקח ממני. ילדותי התפוררה כלא היתה. שנים לא ראיתי את הסבים, ולא את הקיצים הנפלאים ששטפו אותי במחיצתם. אבל כשהם נגלו לי באקראי, במעלה רחוב אגריפס, בדרכי למחנה יהודה, ידעתי כי שערי אורה נפתחו לי וראיתי מה שלא ראיתי כל השנים: הרים ויהודים מחוברים זה לזה ומעל כיפת שמים בהירה. וידעתי כי עכשיו הוכשרתי להיכנס אליהם ולכתוב מה שהלב זכר והעיניים ראו."*

*אהרן אפלפלד, "עוד היום גדול ירושלים הזיכרון והאור", איורים : מאיר אפלפלד, כתר הוצאה לאור בע"מ ויד יצחק בן-צבי, עמ'94 - 95

האיור :Imitator of Vincent van Gogh

Landscape, 1925/1928

Courtesy National Gallery of Art, Washington

הציור הוא ברשות הרבים ( public domain )

אלו דברים ליום ראשון יב אלול תשפ"ד (חלק א )

 "סיפור טוב מתחיל באמצע."

בפרק 26* לספרו "עוד היום גדול" כותב אהרן אפלפלד:

"בשנות השבעים הייתי מבלה שעות רבות במאה שערים. המחשבה כי במאה שערים חיים הסבים שלי משכה אותי לשם כבחבלי קסם. לסיורים דרוכים אלה הייתי יוצא לפרקים עם עגנון או עם רוכמן, אך לרוב לבדי...

הפליא אותי עד כמה מעורים אנשי השכונה בחיי היהודים  באירופה. הם מכירים כל עיירה קטנה וכל כפר שבהם התגוררו יהודים. איזו חסידות היתה במקום מסוים ולמה. מי היה הרבי, מי היו נאמניו ומי מתנגדיו, מה היתה מעלתו ומה היו חולשותיו. והחשוב מכול: מה היו תורותיו ובמה שונות היו מתורותיו של מתנגדיו....

מה אתה מוצא במאה שערים, למה אתה מבלה שם כל־כך הרבה שעות, חזרו ושאלו אותי חברים קרובים. אצל רוב חברי הצטיירה היהדות  כמסכת ארוכה של כפייה, אמונות טפלות, פיגור, אגרסיביות ופוליטיקה סחטנית. הם לא מצאו אצל יהודי מאה שערים שום מעלה, רק פגמים מרגיזים.

אני לא הגנתי עליהם ולא גיניתי אותם. אני פשוט ניסיתי ללמוד מהם מה שלא יכולתי ללמוד באוניברסיטה ומספרים. הליכתם נגד הזמן, נגד היישוב החדש, נגד המודרנה, הפריעה גם לי. אבל אני לא העמדתי עצמי מולם, לא הרגשתי כל עליונות כלפיהם. אני באתי ללמוד מהם: מהי אמונה, מהי תפילה, מהי שגרה ומהי התעוררות מבפנים. איך הם מתחברים אל אבותיהם ואיך הם מתגוננים מפני החדש.

אני לא רציתי להיות כמותם או להידמות להם. מאידך לא שאפתי להידמות למורי, לגרשום שולם או לישעיהו תשבי. החקירה לשמה לא עניינה אותי. אני רציתי לחיות את הסבים שלי. בביקורַי המעטים  אצלם בילדותי ראיתי חיים מלאים וקסומים, ואת הקסם הזה רציתי להפנים."^

המשך בלי נדר יבוא

*לספר 34 פרקים

^אהרן אפלפלד, "עוד היום גדול ירושלים הזיכרון והאור", איורים : מאיר אפלפלד, כתר הוצאה לאור בע"מ ויד יצחק בן-צבי, עמ' 91 - 94 

אלו דברים לשבת פרשת כי תצא תשפ"ד

 "שכח מלהבין"*

אם הבנתי נכון את ה"מסר" של דברי הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל בספרו "חיי עולם" על פרשת השבוע, פרשת כי תצא, זה המסר.

אומר הרב:

"צירוף הפרשיות בתורה מלמד אותנו, שהניסיון לתת לדברים הסבר כאילו כל רעיון  מונח בכיסי, הוא פשוט בלתי אפשרי;"

מתוך כל הדברים של הרב בחרתי משפט אחד תמציתי להמחשה. כביכול, להוסיף "חטא על פשע", המשפט הנ"ל הוא אך חלק ממשפט ולא המשפט השלם. יכולתי לבחור משפטים אחרים. הייתי צריך להביא עוד משפטים. ואידך זיל גמור.

מכאן אני עובר לכמה מילים על שירה ועל פרשנות שירה

קורה ששירה מדברת אלי.

מדוע ? איני יכול להסביר.

כשאני קורא פרשנות על שירה אני שומע בעיקר יומרה. יומרה שבדרך כלל לא ממש ממומשת.

הפער בין מילות שירה לבין מילים שמנסות להסביר שירה הומחש לי, לפני שנים כשקראתי את הדברים הבאים של צ'סלוב מילוש.

אקדים המקור לתרגום שלי

Many learned books on poetry have been written, and they find, at least in the countries of the West, more readers than does poetry itself. This is not a good sign, even if it may be explained both by the brilliance of their authors and by their zeal in assimilating scientific disciplines which today enjoy universal respect. A poet who would  like to compete with those mountains of erudition would have to pretend he possesses more self-knowledge than poets are allowed to have.

ספרים רבים על שירה נכתבו והם מוצאים, לפחות בארצות המערב, קהל קוראים גדול יותר מאשר שירה עצמה. אין זה סימן טוב. על אף שהדבר ניתן להסבר הודות חוכמתם של המחברים ולהיטותם להטמיע דיסציפלינות מדעיות שנהנות היום מהערכה רבתית. משורר שירצה להתחרות בהררי הידע האלו יצטרך להעמיד פנים כאילו יש לו יותר הכרה עצמית ממה שמותר שיהיה למשורר.

מה השורה התחתונה ?!

אציע שני היגדים:

להתבונן

ו"לאחוז בפלא"

שבת שלום

   ג'ף

* ולא "שכח מלנסות להבין"

אלו דברים לשבת פרשת שופטים תשפ"ד

 "ויהי בימי שפוט השופטים וגו'"

מגילת רות, א, א

דעת מקרא ( פיבל מלצר)  על אתר: "וחז"ל הדגישו כי הצירוף 'ויהי בימי...' בא במקרא חמש פעמים ובכל־אחת מחמש פעמים אלה מסופר על צרה, וקבעו מעין כלל: כל 'ויהי בימי' אינו אלא לשון צער ( מגילה י, ע"ב). יתכן שהטו אוזן לצליל המלים וַיְ־הִי. בפסוקנו חוזרת המלה 'ויהי' פעמיים (אם כי אפשר היה לצמצם: ויהי רעב בארץ בימי שפוט השופטים).

"תופת-האנשים החיים איננה משהו שיהיה; אם קיימת תופת, הריהי כבר כאן, זו התופת בה אנו חיים יום־יום, זו שאנו יוצרים בהיותנו יחד. ישנן שתי דרכים להימלט מן הסבל: הראשונה קלה היא לרבים. לקבל את התופת כפי שהיא ולהיעשות חלק ממנה, עד כדי כך שאין מבחינים בה עוד. הדרך השניה הרת־סכנות היא ודורשת תשומת־לב ולימוד־מתמיד: לחפש ולדעת לְזַהות מי ומה בתוככי התופת אינם תופת, את אלה להביא לידי הֶמְשֵׁך, ולהעניק להם מרחב מחיה."*

אני לא זוכר אם הדברים שלעיל מפי "מרקו פולו" של איטאלו קאלווינו בסוף ספרו "ערים הסמויות מעין" הופצו בעבר במסגרת אלו דברים.

אני זוכר שרשמתי אותם והעליתי אותם לבלוג, ואני זוכר שפעם או פעמיים דחיתי את הפצתם עקב הנסיבות. קאליוונו מדבר לעיל על חיי היום יום  שהם תופת. בתוך התופת של חיי יום יום, הוא מציע לנו דרך לחיות את חיינו.  קאלווינו לא התכוון  לתופת  של ממש, תופת שפוקד אותנו החל מהשבעה באוקטובר ועוד לא בא אל סיומו. על כן חשבתי שהדרך שמציע לנו קאלווינו אינו מתאים למצבנו. דברי קאלווינו  הם 'פרווה' מדי לנוכח מצבנו, כך חשבתי.

כשחזרתי לעיין בספר ובדברי הסיום שלו, לאחרונה, נראו לי הדברים, משום מה,  רלוונטיים מתמיד.

האם הצדק איתי היום או שמא היה איתי  הצדק בעבר כשחשבתי שהדברים הם פרווה מדי - איני יודע.

שבת שלום

   ג'ף

*איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין, תרגום גאיו שילוני, הוצאת ספרית פועלים בע"מ, עמ' 150

אלו דברים לר"ח אלול תשפ"ד

מסתבר שכח המשיכה של "הופמן" חזק.

ואולי צריך לומר כח המשיכה של צ'וּאַנְג־טְסֶה.

עם זאת, אני מזהיר את עצמנו: לא להאמין למה שאנחנו קוראים, לרבות הדברים להלן, ובכל מקרה לא לקחת הדברים כפשוטם.

וכך אומר צ'וּאַנְג־טְסֶה בתרגומו של הופמן בפסקה 32 ל"קולות האדמה":

"ספרים

בני־האדם החושבים גבוהה על ה'דרך', יש להם ספרים. ספרים אין בהם יותר מאשר מילים. למילים יש ערך. ערכן של המילים הוא במשמעות. המשמעות מתייחסת למשהו; אך אותו משהו שהמשמעות מתייחסת אליו אי־אפשר למסור אותו במילים. כיוון שבני־האדם מייחסים ערך למילים, הם כותבים אותן בספר. יֵרָאו הספרים לבני־האדם חשובים ככל שיֵרָאו, אין אני מוצא שהם ראויים לחשיבות שמייחסים להם. מה שבני־האדם רואים כחשוב, אינו חשוב באמת. הרי מה שנראה וניתן להתבונן בו, אלו הם צורות וצבעים. מה שנשמע וניתן להאזין לו, אלו הם שמות וקולות. כמה עצוב ! בני־האדם חושבים שצורה, צבע, שם וצליל די בהם כדי להשיג את הדברים כפי שהם. כיוון שצורה, צבע, שם וצליל אין בהם כדי להשיד את הדברים כפי שהם, 'מי שיודע אינו מדבר ומי שמדבר אינו יודע'.* אבל בני־האדם אינם יודעים זאת !"^

חודש טוב

ג'ף

^פסקה 32 לספר "קולות האדמה", קטעים מבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'וּאַנְג־טְסֶה, תירגם מסינית עם הערות ופירושים יואל הופמן, הוצאת מסדה, עמ' 65

*בהערת שוליים כאן מציין הופמן : אלו הן גם מילות־הפתיחה לספרו של לאו־טסה 'טאו־טה־צ'ינג'.

מתוך הערים הסמויות מעין

 "אין כל ודאות בכך שקובלאי חאן מאמין לכל מה שמספר מרקו פולו כאשר זה מתאר באוזניו את הערים בהן ביקר בשליחויותיו, אולם מה שוודאי הוא, ששליטם של הטטרים מוסיף להאזין לדבריו של הצעיר הוונציאני בסקרנות ובהקשבה, מרובות מאלה בהן הוא מאזין לכל יתר שליחיו וסייריו. בחייהם של שליטים מגיע רגע מסוים, שלאחר גאות רגש־הגאווה על מרחבי־האינסוף של השטחים שכבשנו, אחרי העיצבון וההקלה גם יחד שבידיעה שלא יחלוף זמן רב וכבר נוותר על כל מאמץ להכיר שטחים אלה ולהבינם; תחושה כמו ריקנות תופסת אותנו ערב אחד, עם ריח־הפילים אחרי הגשם ועם ריח אפר עץ־האלמוג המצטנן במיחמים; סחרחורת שמרכידה את הנהרות ואת ההרים המאוירים על גבן השחמחם של הפלניספרות, ומגלגלת זה על זה את השגרים המבשרים לנו את התמוטטותם  של צבאות־האויב האחרונים מתבוסה לתבוסה, ומקלפת את שעוות־חותמם של מלכים ששמעם לא נוגע מעולם, אשר מתחננים לחסות גייסותינו הפושטים, ובתמורה מציעים לשלם מס שנתי של מתכות־יקר, עורות־בורסקי ומגיני־צב.