המשך דברי אהרן אפלפלד בפרק 26 ל"עוד היום גדול":
" באמריקה, לא הרחק מבוסטון, הקימו מעין מוזיאון חי בעיירה שבה נשתמרו הבתים של המהגרים הראשונים. בבתים אלה ישבו אנשים ונשים בלבוש אותה תקופה, סיפרו בלשון אותה עת על חייהם ועל חוויותיהם וענו על שאלות מבקרים. מאמץ רב הושקע בשיקום הבתים ובאימון השחקנים לתפקידם. אלפי מבקרים היו נוהרים לשם. לנו יש מוזיאון חי בלב לבה של ירושלים, אך מי הולך לשם.
אחזור אל הסבים. בחופשת הקיץ היינו נוסעים אליהם. הייתי אצלם שלוש או ארבע חופשות. החופשות, בלבם של הרי הקרפטים הכחולים, היו המגע עם עצם המסתורין. הסבים לא היו עובדי אֵל מוזרים. הם היו אנשים גבוהים, חסונים, שעיבדו את אדמתם מהנץ השמש עד חשיכה. בשבת היו מתעטפים בטליתות, מתפללים ולומדים.
בקרפטים היו העצים גבוהים, אבל הבתים ובתי־הכנסת קטנים. פתחי בתי־הכנסת היו נמוכים. אדם נכנס בהם בכיפוף גב. בתי־הכנסת עשויים היו מעץ. ריח עץ, שעוות נרות ופרחים מיובשים היו מקדמים את המתפללים. בהרי הקרפטים היתה האמונה רבה, אבל הדיבור מועט. האנשים האריכו ימים ומתו לרוב בשדה, בשעת עבודתם, ולא במיטה. את השקיפות הזו ראיתי בילדותי.
הורי לא ראו את הפלאים שאני ראיתי. הם היו מסוכסכים עם האמונה היהודית וראו בה רק פגמים. את הפלאים הם כינו: מאגיה, אמונה טפלה, חוסר היגיון, פרימיטיביזם, אשליה מסוכנת. לאחר החופשה עשו הכול כדי לעקור מנפשי את מראות גן עדן. אני כמובן סירבתי. אך הים היו פיקחים ממני. הם לקחו אותי לקולנוע, לתיאטרון, למוזיאון, לגן החיות ולחנויות הצעצועים, וכך שיחדו אותי. כשפרצה המלחמה הייתי בן שבע. רקמת החיים נקרעה לגזרים. אמי נרצחה ואבי נלקח ממני. ילדותי התפוררה כלא היתה. שנים לא ראיתי את הסבים, ולא את הקיצים הנפלאים ששטפו אותי במחיצתם. אבל כשהם נגלו לי באקראי, במעלה רחוב אגריפס, בדרכי למחנה יהודה, ידעתי כי שערי אורה נפתחו לי וראיתי מה שלא ראיתי כל השנים: הרים ויהודים מחוברים זה לזה ומעל כיפת שמים בהירה. וידעתי כי עכשיו הוכשרתי להיכנס אליהם ולכתוב מה שהלב זכר והעיניים ראו."*
*אהרן אפלפלד, "עוד היום גדול ירושלים הזיכרון והאור", איורים : מאיר אפלפלד, כתר הוצאה לאור בע"מ ויד יצחק בן-צבי, עמ'94 - 95
האיור :Imitator of Vincent van Gogh
Landscape, 1925/1928
Courtesy National Gallery of Art, Washington
הציור הוא ברשות הרבים ( public domain )
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה