עוד על מה בין שאלות לתשובות

אלו דברים לשבת פרשת קורח תשע"ד

א

זה מדהים אותי כל פעם מחדש. כיצד, במהלך הכנת ארוחה קלה - לא גדולה במיוחד,  אני נכנס לתוך מטבח די מסודר ותוך פחות מחמש דקות, הופך אותו לבלאגן אחד גדול. שאריות ירקות  ובצלים חתוכים , קופסת רסק עגבניות פתוחה על השיש, סירים, צלחות וסכו"ם. טורנדו לפחות היה פה. אני לבדי עשיתי את החיל הזה.
שבוע קשה, קשה מאד עובר עלינו. שבוע קשה מנשוא עובר על המשפחות; שלוש המשפחות משמשות - מנין תעצומות הנפש? - דוגמה ומופת לכולנו.
ומה היה חטאם הגדול של קורח ועדתו ?
הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ מציע כמה הסברים לייחודיות חטאם. "[הקב"ה] שולח אותם לָשְֹֹאול מפני שהם פוגעים," אומר הרב עדין, "בנקודה עמוקה ובסיסית, הם מערערים את היסוד של מסירת התורה."
המחשה מסויימת של הענין הזה ראיתי, כשמצאתי ברשת , די במקרה, וידאו של שיחה על פרשת השבוע שנתן דר' תומר פרסיקו במכון ון ליר השבוע.
ראו https://www.youtube.com/watch?v=RrTgHzjpWAs
בסופו של דבר, when all is said and done, ככלות הכל, נותרת המבוכה.
מבוכה לנוכח הבעלאגן, הבעלאגן הקטן במטבח. הבעלאגן הגדול בעולם.

ב

מבוכה, מבוכה פנימית, עשויה, אליבא דאברהם י. השל להוביל לאמונה. ראו דבריו במאמר שמופיע בעמ' 90 לספר "אלוהים מאמין באדם", תחת הכותרת "תחיית הדת לא תבוא אלא על ידי חידוש המבוכה הפנימית"*.
ראו גם דברים של הרב שג"ר במאמר שכותרתו "אמונתי - אמונה בעולם פוסטמודרני" בספר "לוחות ושברי לוחות" בעמ' 407.^

ג.

נסיים עם שיר



שבת שלום
     ג'ף

* א.י. השל "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי,
^  הרב שג"ר ,"לוחות ושברי לוחות, הגות יהודית נוכח הפוסטמודרניזם" הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, ומכון כתבי הרב שג"ר

אלו דברים לשבת פרשת שלח לך תשע"ד

סיפור המרגלים, שמופיע בפרשת השבוע, הוא סיפור קשה.
הוא סיפור קשה מכיוון שמדובר בסיפור של כישלון. כישלון של מנהיגים.
אחד הדברים שהממסד על זרועותיו השונות  - שלטון ותקשורת במיוחד - "מפחד ממנו פחד מוות" הוא הכישלון. על אף העובדה שהכישלון הוא כלי הלימוד הראשון וההכרחי בכל מהלך אנושי משמעותי, (אף אחד מאתנו לא היה הולך על שתיים אילו הורינו היו מונעים מאתנו את נפילות הכרוכות ברכישת מיומנות זו), על פי רוב, אנו מסרבים להודות בכך, וליתן לכישלון את מקומו הראוי.
בהקשר לחטא המרגלים עולה השאלה: במה חטאו ? כדברי אברהם יהושע השל: "המרגלים הורשעו, ודבריהם הוגדרו דיבה. מדוע? הבחנותיהם היו נכונות, ודבריהם נמסרו בתום לב."
במענה לשאלה זו מביא השל תשובה מבית מדרשו של הרבי מקוצק:
"לומר את המובן מאליו אין פירושו לומר אמת. כאשר המובן מאליו ודבר ה' עומדים זה מול זה, האמת פירושה סירוב להשלים בשאננות עם העובדות כמות שהן. אמת פירושה אומץ הלב לרדת לעומק העובדות כדי לראות כיצד הן מתייחסות לדבר אלוהים." (הציטוטים הם מספרו של השל "אלוהים מבקש את האדם", הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 216.
דברים אלה של השל מופיעים בקטע מופלא וחשוב בפרק האחרון בחלק השני של הספר העוסק ב"התגלות"; כותרת המשנה של הקטע משם לקוחים הדברים היא "המקרא אינו אוטופיה".

עלה בדעתי, בעקבות דברים אלה של השל ובעקבות דברים  של המשורר הפולני  זוכה פרס נובל, צ'סלוב מילוש,  שאפשר לראות בכישלון המרגלים, כישלון של שירה.
מה זה אומר ?
ראשית נראה את מילוש :
בראיון שנתן בשנת 1994שהתפרסם בכתב עת שנקרה the paris review מופיע הדיאולוג הבא בין מילוש לבין המראיין:
"המראיין: האם השירה היא אזור-פעולה נכון לפילוסופיה?
מילוש: תלוי באיזה סוג של פילוסופיה מדובר.
המראיין: איזה סוג של פילוסופיה מתאימה לשירה שלך ?
מילוש: ישנם סוגים של פילוסופיה שמזכירות לי מצב של נהיגה בלילה כשארנב  קופץ לכביש לפני אורות פנסי הרכב. הארנב אינו יודע כיצד לצאת מתוך קרן האור והוא רץ ישר לפנים. אני מעוניין באותו סוג של פילוסופיה שתהא בה משום סיוע לארנב במקרה זה."
התרגום הנ"ל הוא שלי ולראיון בשלמותו ראו :
http://www.theparisreview.org/interviews/1721/the-art-of-poetry-no-70-czeslaw-milosz
בשיר שנקרא בעברית "פתח דבר" אומר מילוש:
"מהי שירה אשר לא מצילה
עמים או בני אדם ?
שיתוף פעולה עם השקרים הרשמיים,
זמר שיכורים שמישהו יחתוך את גרונם בעוד רגע,
חומר קריאה לנערות מתבגרות."
התרגום הוא של דוד וינפלד, והוא מופיע (בניקוד) בקובץ שנקרא "אור יום" שיצא בהוצאת אבן חושן הוצאה לאור בע"מ בשנת 2003,  בעמ' 22. השיר נכתב בקרקוב ב1945.
נחזור להשל.
בפתחו של הקטע הנ"ל "המקרא אינו אוטופיה", אומר השל:
"האור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון אור גנוז הוא. לו תבעה התורה שלמות, הייתה נשארת בגדר אוטופיה. חוקי התורה דורשים בכל דור ציות והישמעות לפי כוחו. כמה חוקי התורה (שמ' כא 2 ואילך למשל) אינם אידיאל נשגב כי אם פשרה, ניסיונות מציאותיים לשפר את מצבו המוסרי של האדם בימי קדם."
ובהמשך -
"עלינו לזכור תמיד שהמקרא אינו ספר שחובר למען תקופה מסויימת, ושאי אפשר לאמוד את מלוא משמעותו באמצעות אמות המידה המוסריות והספרותיות המיוחדות לדור מסויים. קטעים שעשויים להיראות כאילו אבד עליהם כלח בדור אחד מתגלים כמעיינות נחמה בדור שאחריו. רבים מאתנו ראו בקריאתו של ירמיהו ' שפך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו כי אכלו את יעקב ואכלהו ויכלהו ואת נוהו השמו' (ירמ' 25) התבטאות פרימיטיבית. אך מה עוד אפשר היה לומר כאשר אימהות ראו את תינוקותיהן נשלחים אל תאי הגזים במחנות ההשמדה של הנאצים ? האם נתיימר לשבת בדין ולשפוט בשם המוסר את מי שלימד את העולם צדק מהו ?
אין פתרון פשוט לסוגיה. אסור לנו לשכוח, שישנה אמת נעלה על האמת שאנו יכולים להשיג במבט ראשון."
עד כאן דברי השל, שמיד בעקבותיהם באים דבריו הנ"ל על המרגלים.
אני אוסיף שאותה אמת  נעלה שאינה ברורה מאליה במבט ראשון קשורה קשר הדוק לשירה. זוהי אמת שמבוטאת למשל בביטוי "מילים שמנסות לגעת". בחיפוש ספורדי בגוגול עדיין לא מצאתי את מקורו של הביטוי הזה. מצאתי מאמר קצר של משה רוט שמתחקה אחר טיבה של שירה; ראו בלינק להלן ליד הכוכבית*
כמילוש, נע השל בין קוטב השירה לקוטב הפילוסופיה.  אצל השל היסוד הפילוסופי היה הדומיננטי ואילו אצל מילוש היה יסוד השירה דומיננטי.
וכך, בנימה פילוסופית מתובלת שירה,  מסיים השל את דבריו ב"המקרא אינו אוטופיה":
"איזוהי קריאה שיבור לו האדם בעמדו נוכח המקרא? ישנה דרך פונדמנטליסטית המתייחסת לכל מילה כאמיתית במובן המילולי; דרך שאינה מבדילה בין הנצחי לזמני, אינה מותירה מקום להבנה היסטורית או אישית ואינה שומעת לקולו של המצפון. וישנה דרך רציונליסטית , הרואה במדעים את אבן הבוחן לדת ועל כן מתייחסת לכתבי הקודש כאל תוצר פואטי או מיתי, המשמש אנשים בני תרבויות נחותות ואין לו תוקף לגבי תקופות היסיטוריות מאוחרות יותר.
הפילוסופיה של הדת חייבת ללחום בשתי חזיתות : עליה לנסות לנכש את תפיסותיו המוטעות של הפונדמנטליסט ולצנן את ביטחונו המופרז של רציונליסט. משימתה העליונה היא להוביל אותנו למישור גבוה יותר של ידיעה והתנסות, להוביל אותנו להתקדשות באמצעות הבנה.
עלינו לפקוח עינינו כנגד החשכת הדעת, שמקורה בהתבטלות מכנית מפני המקרא. דברי הנביאים ניתנו לנו כדי שנבינם, לא כדי שנשנן אותם במכניות, המקרא נועד להיות מובן על ידי הרוח הצומחת אתו והמתפללת עמו.
הנביאים הופכים אותנו לשותפים בקיום המיועד לנו. התנבאותם לא נועדה לתועלתם; היא נועדה כהשראה לנו. אסור שהמילה תקפא ותשתגר - עליה להשאר אירוע.
להעלים עין מחשיבותה של הבנה מתמשכת פירושו התחמקות מאתגרם החי של הנביאים, מנוסה מדחיפותה של חוויה אחראית של כל אדם, והתכחשות למשמעותה העמוקה יותר של ' תורה שבעל פה'."
ונסיים בשיר קצר של מילוש, מתוך קובץ השירים שנקרא "המלך פופיל ושירים אחרים" (1962). השיר הזה בתרגומו לאנגלית של מילוש עצמו, מסיים את דברי ההערכה של שיימוס היני למילוש בספרו של היני finders keepers.

What once was great, now appeared small.
Kingdoms were fading like snow-covered bronze.

What once could smite, now smites no more. 
Celestial earths roll on and shine.

Streched on the grass by the bank of a river,
As long, long ago, I launch my boats of bark.

לא מצאתי תרגום של וינפלד לשיר הזה, אז הנה תרגום שלי לשיר הקצר הזה

מה שהיה כביר, כעת נראה קטן
ממלכות נמוגות לתוך הברונזה המושלגת

מה שפעם קטל, כעת, קוטל לא עוד
ארצות שמימיות מתגלגלות וזוהרות

מתמתח על הדשא על גדות הנהר
אי שם לפני שנים ארוכות , עודני משיק, את ספינותי -קליפות העץ

שבת שלום
    ג'ף


*
http://shamayim.info/4207/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%98%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%91%D7%A9%D7%9C%D7%97-%D7%A9%D7%91%D7%AA-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%99

אלו דברים על המירוץ לנשיאות

על אף שאני חש, כי מדד השביעות-הרצון העצמית הישראלית הוא ככלל גבוה - ונדמה לי שעל כך יש אפילו אישוש במחקרים - איני מכיר אדם אחד במדינה שמרוצה או שבע רצון מהתמונה המתגלה לעינינו סביב המירוץ לנשיאות, הפעם.

והשאלה היא: מה זה אומר עלינו ? האם מדובר בחזיון מקרי ? או שמא מדובר באיזו תופעת עומק חברתית - תרבותית שאמורה להטריד את מנוחתנו ?

אלו דברים לשבת פרשת בהעלותך תשע"ד

" לפעמים אי-אפשר לבטא את הטרגדיה של הרבים אלא דרך סיפור פשוט, ריאלי או פיקטיבי, על סבלו של היחיד. כך משלימה האגדה את ההיסטוריה. כאלו הן אגדות החורבן, שאנו מתייסרים בהן על חטאינו ועורכים חשבון נפש על איוולתנו."
      - שלום רוזנברג, "בעקבות הזמן היהודי, הפילוסופיה של לוח השנה", הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, עמ' 365

שלוש מטרות לפתיחה זו, שתיים גלויות ואחת סמויה. המטרה הגלויה הראשונה היא להצביע על כך, שמשחג השבועות מאחורינו, שמים אנו כעת את פעמנו, על פי הלוח העברי, לעבר תשעה באב, ומאחוריה (מגמה אחת אחורנית) - חגי תשרי.

המטרה הגלויה השניה היא להמליץ על ספרו של שלום רוזנברג, "בעקבות הזמן היהודי" הנ"ל.פגשתי את הספר הזה רק לאחרונה, וגם הוא, לענ"ד ספר חובה בכל בית, לצד ספרו של הרב אבן-ישראל שטיינזלץ "חיי שנה".

המטרה השלישית, הסמויה, תשאר כזו. נסתפק באמירה שזו מטרה אישית. בכל אופן נאמר בהקשר זה גם, כי אני חב חובה  ותודה לאסא כשר, שמדברי הפתיחה שלו לספרו "יהדות ואלילות" (גם הוא ספר חובה ) שאבתי את הרעיון לדבר על מטרות גלויות וסמויות.

עיינתי, עובר לכתיבת אלו דברים, כהרגלי, בספרו של י. לייבוביץ "שיחות לפרשיות השבוע" (הוצאת אקדמון), בפרק על הפרשה (ספר חובה כבר אמרנו :-)). לייבוביץ מציין כי "סדרת 'בהעלותך' היא רבגונית ביותר." ניצלתי את "יום הגשר" שניתן לנו השבוע, בין החג לששי, כדי לעיין בניחותא בפרשה ואכן, מדובר בפרשה רבגונית ביותר. לייבוביץ בוחר למקד את מבטו ודבריו בספרון הקטן הנ"ל בדברי הפרשה על משה רבינו: "והאיש משה ענו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה."

אומר לייבוביץ:

"בשום מקום אין התורה אומרת בפירוש שהאיש משה היה חכם מכל אדם, ואיננה אומרת שהיה צדיק מכל אדם, ואיננה אומרת שהיה גיבור מכל אדם, אף על פי שאנחנו למדים מן הדברים שהיה חכם, בעל ההכרה האנושית הגבוהה ביותר והיה צדיק והיה גיבור. אבל התורה מוצאת לנכון, או לנחוץ, להטעים דבר אחד בלבד: שהאיש משה היה ענו מכל אדם. ובזה יש להרהר הרבה." (ההדגשה אינה במקור והיא שלי - ג.ג)

וראו המשך דבריו שם בעמ' 90 -91 לספר.

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, יבדל"א, בוחר למקד את מבטו בדבריו על הפרשה בספרו על פרשות השבוע, "חיי עולם", בתגובת משה ל הצעת יהושע לענין התנבאותם של אלדד ומידד במחנה ("כלאם"): " המקנא אתה לי ? מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם".

ראו שאר דבריו שם בעמ' 315 - 321 לספר (שהוא בהוצאת שפע - מגיד, וגם הוא ספר חובה).

כשאני חושב על זה כעת, אפשר לראות קשר - ואולי אפילו קשר מובהק - בין ענוונותו של משה לבין יחסו להתנבאות אלדד ומידד.

ליבי הורני למקד את מבטי שלי באורות - בנרות -  שבפתיחת הפרשה : "וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות."

וכך המשכתי לחפש בספרים התייחסויות לנרות. מצאתי התייחסות מאלפת שכזו בשני ספרים -  כן שני "ספרי חובה" גם הם: האחד ספרו של שרנו לחינוך הרב שי פירון, "הארות שוליים קריאה אישית בפרשת השבוע"  (הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד), וכן בספרו של הר' שלמה שוק, "חוט של חסידות" (הוצאת מכון צומת).

ביקשתי להביא כאן קטע מדבריו של הר' שוק, אך הארכתי כבר מעבר למכסת המילים המוקצבת לאלו דברים, אז נסתפק גם כאן בהפניה לדברים שבעמ' 203 -204 לספר.

אגב כל קשר בין הרשומה הזאת לחגיגות חודש הספר העברי, הוא מקרי בהחלט. למדתי לדעת לאחרונה כי "שבוע הספר העברי" הוא סימן מסחר רשום, ועל כן שימו לב - שמדברים על "חודש הספר" "חודש הקריאה" וצרופים שונים ומשונים חלף "שבוע הספר העברי" הזכור לטוב. מהמוזריות שהזמן והמשפט גרמן.

שבת שלום
    ג'ף

אלו דברים נוסף לשבועות תשע"ד

"פעם אחת בליל חג השבועות ישב הרבי מרוּזין אל שולחנו ולא אמר תורה, כמנהגו תמיד, אלא שתק ובכה. וכך עשה גם בליל שני של חג; אבל אחרי ברכת המזון אמר:

' לפעמים כשזקני המגיד הקדוש אמר תורה על שולחנו והתלמידים חזרו אחרי-כן הביתה, היו סחים ביניהם על הדברים ששמעו מפי רבם, וכל אחד היה חוזר עליהם בצורה אחרת, וכל אחד סבור היה, שדווקא כך שמע ולא אחרת, והיו הדברים סותרים זה את זה. וגם לא היה מי שיכריע ביניהם, שכן כשבאו אל המגיד ושאלו את פיו היה חוזר על מאמר הגמרא: 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים'. אבל כשהתלמידים היו מעיינים בכך, היו מבינים את טעם הדבר. שהרי במקורה ושרשה התורה אינה אלא אחת, ואילו בעולמות יש לה שבעים פנים. אבל אם רואה אדם את פניה האמיתיים, אינו זקוק עוד למילים'."

מ. בובר, אור הגנוז, הוצאת שוקן, עמ' 110

חג שמח !!

  ג'ף