אוכס על דילן ועוד

השיר הזה צריך להיות חלק מתכנית הלימודים

אלו דברים לשבת פרשת תרומה תשע"ז

ה"סופ"ש" מאיים על השבת. מי שמאחל ביום ששי - "סופ"ש נעים" חלף "שבת שלום", מעלים, במכוון או שלא במכוון, את השבת.
אני נגד מלחמות, ובכלל זה, מלחמות תרבות. יחד עם זאת צריכים להיות ערים למגמות ולתהליכים, הן במישור האישי הן במישור החברתי. אדם מוותר לעצמו בנקודה קטנה ושולית...אם הוא אינו ערני לסכנות שבדרך, לרבות הסכנות שאורבות בתוככי עצמו,  כעבור זמן מה מתברר שהוא נרדם בשמירה, ואו שהסוסים כבר ברחו מן האורווה, או שנגנבו או - משהו אחר יותר חמור.



התמונה בשער ספרו של שלום רוזנברג היא של תחריט של פרנסיסקו גויה - "תרדמת התבונה יוצרת מפלצות".



המשל כאן הוא חריף מדי. אני לא חושב שמי ש"חוגג" "סופ"ש" חלף השבת מקביל ל"מפלצות". יחד עם זאת - אני כן חושב שחברה ויותר נכון האנשים שהם הם אותה חברה, חייבים להיות ערים למגמות שמתרחשות בה. העלייה של טראמפ - לא היתה פתאומית. מדובר בהבשלה של תהליך שהתרחש, "מתחת לפני השטח" במשך שנים.
סטיות ועוולות של "החברה", של הממסד השלטוני, של האליטות החברתיות, של אדם לחברו, הן עתיקות יומין. אין בהן שום חדש, ואין הן מייחדות את דורנו. הייחוד היחיד שיש כאן הוא שכעת תורנו. התור של מי שקורא את אלו דברים כעת, מי שחולק יחד איתי את הזמן הקצוב, השהייה הקצובה הזאת על פני כדור הארץ. נשמת הרגע.
מהי משמעותה של השבת לאדם המודרני ? מיהו אדם ?
אלה שאלות, ישר מבית מדרשו של אברהם יהושע השל.
"מי אני רואה כשאני רואה אדם ?" שאל השל חזור ושאול.
"זוהי שאלת יסוד", אמר השל לקהל של סטודנטים בקליפורניה בשיחה שקיים איתם ב1968. "השאלה הזאת עומדת ביסוד כל השאלות החברתיות, כגון בהחלטה שלי להצטרף או להצטרף לצעדה  למען שוויון זכויות", הפציר השל בקהל שומעיו .  השל טען שמלחמת ויאטנאם - מעוררת שאלה דתית. שנים לא הבנתי למה ? עד ששמעתי אותה השיחה - שבה הוא פירש - מי שהחליט להפציץ את הויאטקונג  בנאפאלם  - לא ראה באויב הזה - בני אדם. מי שהחליט להפציץ ערים שלמות בצפון ויאט נאם בהתעלם מהקרבנות האזרחיים של התקיפות - לא ראה בתושבי הערים הללו  - בני אדם. הגנראלים האמריקאים אגב ראו גם בתושבי דרום ויאט נאם - "אנשים נחותים" לעומת "האדם המערבי הלבן".


שבת שלום
    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת משפטים תשע"ז

נפל בחלקי השנה, ובשיבוץ לדברי תורה ב"אפיקים", בית הכנסת בירוחם שהוקם על ידי גרעין "משמיע שלום" בשנות השבעים במאה שעברה, שובצתי לשבת פרשת משפטים.
ציווים רבים, כפי הידוע, ישנם בתורה, ביהדות ובחיים בכלל. בין השאר, הציווי לקבוע עתים לתורה. דרכם של ציווים, שלעתים אין ממלאים אותם, כך גם בעניין זה -אלא בעתים יוצאי דופן, של אין ברירה וכדומה. שלש פעמים בפסקה אחת "מופיעה לך" המלה עתים - זה לא רע. "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
בכל אופן, באחד הטרמפים השבוע לכיוון באר שבע, בשלהי עידן קו 58 הממשי, עידן הנסיעות התכופות בקו הזה, הלוך וחזור מירוחם לבאר שבע, שמעתי ברדיו על ההתעללות בבית האבות בחיפה. במסגרת ההכנה של דבר התורה, היתה באמתחתי מהדורת כיס של ספר שמות. חיפשתי, תוך כדי הנסיעה, את הפסוקים שבפרשה המדברים על הסיטואציה הזאת, על העוולה הקשה הזאת...ולא ממש מצאתי. נזכרתי בדברים מפרשת השבוע שעבר "כבד את אביך ואת אימך" שמדברים ישירות להתעללות בקשישים.
באחד מימי השבוע, במניין שחרית של אפיקים, עיינתי שוב בפרשה ומבין שלל המשפטים, "קפצו מול עיני" הדברים הבאים:

כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן.  אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ--כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.   וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים

רש"י על אתר: הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם.

שבת שלום
     ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת יתרו תשע"ז

אלו דברים 
שאדם אוכל פירותיהם
בעולם הזה
והקרן קיימת לו
לעולם הבא
ואלו הן:
כיבוד אב ואם
וגמילות חסדים
והשכמת בית המדרש שחרית וערבית
והכנסת אורחים
וביקור חולים
והכנסת כלה
ולוית המת
ועיון תפילה
והבאת שלום בין אדם לחברו
ובין איש לאשתו
ותלמוד תורה כנגד כולם

                                                           מסכת שבת קכז.

שבת שלום
    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת בשלח - שבת שירה שבת ט"ו בשבט תשע"ז

וואסלס סטיבנס אמר פעם בהקשר לשירה שמדובר ב"אלימות מבפנים שמסייעת לנו בהתמודדות עם אלימות מבחוץ. מדובר בדימיון ש'משיב מלחמה שערה' נגד מצוקות המציאות. בסופו של דבר העניין קשור בהגנה עצמית שלנו ועל כן, ללא ספק, הביטוי [של אותו הכח], קולן של המילים, מסייע לנו לחיות את חיינו"

 It is a violence from within that protects us from a violence without. It is the imagination pressing back against the pressure of reality. It seems, in the last analysis, to have something to do with our self-preservation; and that, no doubt, is why the expression of it, the sound of its words, helps us to live our lives.

בעקבות דברים אלה, ובבחינת "הספקת 'קצת' תחמושת" בפני ימי החול, בפני מציאות ימינו;  לכבוד השבת, שבת שירה ולכבוד ט"ו בשבט - הנה כמה מילים של יהודה עמיחי, מתוך "מְלון הורַי"' בקובץ "פתוח סגור פתוח", הוצאת שוקן, עמ' 58
  

"אָבִי הָיָה אֱלהִים וְלא יָדַע. הוּא נָתַן לִי

אֶת עֲשֶׁרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם וְלא בְּזַעַם, לא בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן

אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,

וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר

בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר,

לא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לא תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא,

אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי,

לא תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, לא תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת

עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ.

אַחַר-כָּך הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף

שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:

הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה"

וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"

כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ

וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים."

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת בא תשע"ז

"בכנס הראשון על דת וגזע, המשתתפים הראשיים היו פרעה ומשה. אלו היו מילותיו של משה: "כֹּה אָמַר ה', אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי", בעוד שפרעה הגיב: "מִי ה', אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" [שמות ה א-ב].ועידת הפסגה הזו טרם הגיעה לשורתה האחרונה. פרעה אינו נכון להיכנע. יציאת מצרים החלה, אך היא רחוקה מלהסתיים. למעשה, קל יותר היה לבני ישראל לחצות את ים-סוף מאשר לסטודנט שחור[1] לחצות קמפוסים של אוניברסיטאות מסוימות. הבה לא נתחמק מלעסוק באף סוגיה. הבה לא נוותר במילימטר לשנאת-האחר, הבה לא נתפשר עם קשיות הלב. במילותיו של ויליאם לויד גאריסון:[2] "אהיה נוקב כאמת, ובלתי מתפשר כצדק. בנושא זה (העבדות), איני חפץ לחשוב, לדבר, או לכתוב, במתינות... אפעל בכובד-ראש – לא אהיה דו-משמעי – לא אתנצל – לא אסוג מילימטר אחד – אני אשַמע".דת וגזע. איך ניתן להגות את שתי המילים יחדיו? לפעול ברוח הדת משמע לאחד את הנתון בפירוד, לזכור שהאנושות כשלמות אחת היא בנו האהוב של אלוהים. לפעול ברוח הגזע משמע להפריד, לקרוע, לבתר את בשרה של האנושיות החיה. האם כך יאה לכבד אב? לענות את בנו? כיצד אנו יכולים לשמוע את המילה "גזע" ולא לחוש כל מוסר כליות?"*

---

[1] [בזמן הנאום הכינוי "אמריקני-אפריקני" ודומיו עוד לא היו בשימוש, ושאר הכינויים, כגון "ניגר" או "שחור" טרם נחשבו ללא-פוליטקלי-קורקט]

[2] [1879-1805, העורך הראשון של כתב העת של תנועת ההתנגדות לעבדות, אשר ראה אור מאז שלהי מלחמת האזרחים. הקטע המצוטט הוא מפתיחת הגיליון הראשון, 1.1.1831]

* א. י. השל "דת וגזע" בקובץ  "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן, דביר,ערך ותרגם דר' דרור בונדי בעמ' 27.