ניל ובוב

אלו דברים לשבת פרשת חיי שרה תשע"ט

מתוך ההקדמה לספר "בקש שלום ורדפהו " 

אוריאל סימון:

"לְכוּ בָנִים, שִׁמְעוּ לִי / יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם:

מִי הָאִישׁ  הֶחָפֵץ חַיִּים /   אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב ?

 נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע /  וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה,

  סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב / בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

תהילים ל"ד, 15-12

בקש שלום ורדפהו, בקשת השלום ורדיפתו אינה עצה טובה אלא מצווה, ממש כמו החובה להתרחק מן הרוע ולעשות את הטוב. ברכת השלום מרובה, אך המניע העיקרי לחיפוש השלום ולמאמצים להשיגו אינו צריך להיות תועלתי, אלא מוסרי. אריכות החיים ואיכותם הטובה אינן מוצבות במזמור כמטרה, אלא כתוצאה מבורכת של עזיבת הרע ועשיית הטוב. הוא הדין בעניין רדיפת השלום. הצמצום המקוּוה של ריב ומדון, הרס ומוות אינו אלא פריו הגדול של השלום, אך לא תכליתו, שהנה מוסרית, נפשית ורוחנית. שלום הבריות מתחיל בהכרה שאל לנו להיבנות מן הפגיעה בזולת ( בדיבור רע ובמעשה רע). אלא לחתור לשתף אתו פעולה, ושאין לבסס את החברה על הכוחנות ( 'כל דאלים גבר') אלא על האחווה ( 'ואהבת לרעך כמוך'). ולפי שהדובר במזמור הוא אדם מקראי, הוא מלמדנו, כלַמֵּד אב את בניו, שכיבוד הזולת, עשיית טוב ורדיפת שלום הם הביטוי האמִתי של יראת שמים. [ עליי להתנצל בפני הקורא על הפרפרזה הפרוזאית של השירה המרוממת, ולבקש ממנו לתקן את מה שפגמתי ולהשלים את מה שהחסרתי על־ידי שישוב לקרוא את שורות המזמור ]"*

שבת שלום

    ג'ף

*אוריאל סימון "בקש שלום ורדפהו, שאלות השעה באור המקרא / המקרא באור שאלות השעה", הוצאת למחבר ולמשכל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 11

עוד על וינרוט ז"ל

"דווקא האדם החווה כל רגע ורגע, וחווה בהכרח את הסופיות של הרגע, אינו נבעת כשהווילונות מוסרים והוא עצמו עומד נוכח הסופיות שהוכחשה על ידו עד אז".

יעקב וינרוט ז"ל

https://www.makorrishon.co.il/news/85405/

אלו דברים לשבת פרשת וירא תשע"ט

"כל אחד ואחד מאיתנו שמע ולו פעם אחת בחייו את המציאות כשירה. המציאות שרה לנו בהיפתח כותר של פרח, בפכפוך המים של הנחל, בשחר העולה קמעא קמעא, בזהרורי השמש השוקעת, באוושת העלים, בדממת המדבר, בקולות מים רבים אדירים משברי ים, בצחוק של ילד, בדמיון של תינוק, ברדת השלג הראשון, בפסגת ההר ובענוותנות של הגבעה, בתהום רבה ובציוץ הציפורים".

 - יעקב וינרוט ז"ל בהרצאה האחרונה - במסגרת סדרת "נקודת מפגש"

יעקב וינרוט ז"ל השאיר אחריו מורשת, בכתב בעל פה ובפועלו במהלך חייו.

ראו

https://www.hidabroot.org/article/240499

וכן:

יהי זכרו ברוך

שבת שלום

     ג'ף

עיון ב"בג"ץ לארה אלקאסם" ( טיוטה בעבודה )

"לא יינתנו אשרה ורישיון ישיבה מכל סוג שהוא, לאדם שאינו אזרח ישראלי או בעל רישיון לישיבת קבע במדינת ישראל, אם הוא, הארגון או הגוף שהוא פועל בעבורם, פרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, כהגדרתו בחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011 ,או התחייב להשתתף בחרם כאמור." (ההדגשה הוספה-ע'ב') (להלן: סעיף 2)ד)).



השופט  פוגלמן:

"פרשנותו התכליתית של סעיף 2(ד)" לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952

פעם נוספת נדרשים אנו לפסוע בשבילים הסלולים היטב של מלאכת הפרשנות התכליתית." 

לשון החוק

"כידוע, התחנה הראשונה בדרכנו היא לשון החוק שבגדרה תאותרנה אותן משמעויות המצויות ב"מתחם האפשרויות הלשוניות" שבכוחו של הטקסט החקיקתי לשאת.

פרשנות הנעדרת כל עיגון לשוני לא תוכל לעמוד. "

התכלית החקיקתית

- התכלית הסובייקטיבית
- התכלית האובייקטיבית ( "כוונת השיטה המשפטית")

"בשלב הבא, ואם נמצא כי ישנה יותר מאפשרות לשונית אחת, עלינו לאתר את זו המיטיבה להגשים את תכלית החקיקה הנלמדת משילובן יחדיו של התכלית הסובייקטיבית – היא המטרה שביקש המחוקק להגשים באמצעות החוק; והתכלית האובייקטיבית, המבטאת "כוונת השיטה המשפטית", היינו את הערכים, העקרונות והמטרות שנועד דבר חקיקה בחברה דמוקרטית להגשים. על תכליות אלו ניתן ללמוד מכל מקור אמין, ובכלל זה לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית, הרקע הכללי ועקרונות היסוד של השיטה המשפטית. "

שיקול דעת שיפוטי

"בהתגלע סתירה בין תכליות שונות, יאזן הפרשן ביניהן תוך הפעלת שיקול-דעת שיפוטי, כשבתום התהליך, תיקבע תכליתו הסופית של דבר החקיקה (ראו, מבין רבים, ע"א 14/6407 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כרמיאל נ' מסרי, פסקה 48) 2018.5.24 ;( ע"א 07/8622 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 34  שם והאסמכתאות (14.5.2012))"

תהילים יט ה - פרויקט עיון יומי מבית המדרש של קו 58

"בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל
מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם"

תהילים יט, ה

אלו דברים לשבת פרשת לך לך תשע"ט

סיפור אמיתי:

הרקטה שנפלה בבאר שבע ב3:38 לפנות בוקר ביום רביעי השבוע "שלחה" אותי לחרדה מפני המלחמה הבאה. "המלחמה הבאה" שלחה אותי למחשבה על הנהגת ה' בעולם: האמנם חפץ הקב"ה במלחמה הזאת ? בקרבנות משני הצדדים ? האם האל האישי האל השולט בעולם התנ"כי הוא אמנם ציור ש"מחזיק מים" היום ? "הנהגת ה' בעולם" שלחה אותי לביטוי שהטביע עמיחי " יד אלוהים בעולם" ולהמשכו "יד אלוהים בעולם כיד אמי במעי התרנגול השחוט בערב שבת". "יד אמי" שלחה אותי לאינטרנט לחפש את השיר עצמו. באינטרנט מצאתי סקירה על שלוש תכניות טלויזיה שהיו עם משוררים בשנות השבעים ביניהם יהודה עמיחי. בסוף הסקירה מצאתי את הדברים הבאים :

"לקראת סוף התכנית, מעלה עמיחי הצעה לפתרון המלחמות בעידן שלנו: במקום לשלוח בני שמונה עשרה לצבא, יש לשלוח אנשים בני שישים ומעלה להילחם, וזה מה שיסיים מלחמות מהר. כי בגיל הזה, למי יש כוח להילחם."*

שבת שלום
    ג'ף

* להלן הדיווח המלא על השיחה עם יהודה עמיחי כפי שמופיע בבלוג של טלי גלסקי. צעטאלאך :

"התכנית עם יהודה עמיחי מגיעה לטונים צורמים. שלוש נערות טוענות נגדו שהוא משתמש בשפת רחוב, ושאם היה משתמש בשפה יפה יותר, אפשר היה להתייחס אחרת לשירתו. עמיחי, אמנם, כתב בעצמו שהוא "משתמש רק בחלק קטן מן המילים שבמילון" (בשיר אל מלא רחמים), אבל משעשע לחשוב עליו כאחד שכותב נמוך. הדיון בשפה התחיל לאחר קטע מההצגה "אל נינווה", שכתב עמיחי. המחזה נגע בנקודה רגישה אצל חלק מן המאזינים, שלא שבעו נחת מהטיפול שהעניק המשורר לסיפור המקראי, שנרשמע בעיניהם "לגלגני". אחת מן הנערות אומרת לו: "זו שפה זולה". ועונה לה עמיחי: "את חושבת שהמלחים בתקופת התנ"ך, שזרקו את יונה לים, הם דיברנו ביניהם שייקספיר"?

לאחר מכן, אומרת לו מישהי: "אנחנו רואים את המשורר בתור אחד שכותב בספרות נעלה… וכל השירים שלך, רובם, הם כתובים בספרות פשוטה ויומיומית". הוא עונה לה: "אני חושב שהשפה היומיומית היא השפה היחידה שכדאי להשתמש בה. שירה נמצאת בכל מקום, גם באוטובוס, זה לא רק בשעות מסוימות". חברתה מחזקת את דבריה: "אבל תמיד אנחנו רואים את השירה כערך מקודש, זאת אומרת, זה תמיד בשפה יפה, אז כשאנחנו קוראים, למשל: יד אלוהים בעולם / כיד אמי במעי התרנגול השחוט / בערב שבת. / מה רואה אלוהים מעבר לחלון / בעת ידיו נתונות בעולם? / מה רואה אמי? כל הציטוט הזה, השפה היא שפת רחוב, ואני חושבת שכשקוראים דבר כזה, זה קצת מוריד מערך השירה. אם זה היה כתוב בשפה יותר יפה אז היינו חושבים שאתה משורר יותר טוב". אחרת שואלת מהי המטרה בשימוש בשפת רחוב (שוב, המונח הזה). עמיחי עונה: "זוהי השפה שאני יודע", ומוסיף שאם היה כותב שירה בשפה מיוחדת היה מגביל את השירה לדברים יפים. כאן מתערב המנחה, נתן יונתן, ואומר שהתשובה ניתנת על ידי הקוראים עצמם, כי כל אחד ומה שמתאים לו. עמיחי, הוא מתפייט, מציל את השירה העברית ממליציות. הסכנה שאורבת לשירה, הוא מסביר, היא לא שתהיה חילונית במקום קדושה, אלא שתהיה מליצית ומתה (במלרע) במקום שירה חיה. זאת היא הברירה. השירה של עמיחי, לדבריו, עושה הנשמה מפה לפה לשפה. זו הצלה. בשלב הזה שלמה גרוניך מניח ידיים על הפסנתר, ויחד עם שם טוב לוי ושלמה יידוב, מפריחים צבעים ווקאליים אל חלל החדר.

לקראת סוף התכנית, מעלה עמיחי הצעה לפתרון המלחמות בעידן שלנו: במקום לשלוח בני שמונה עשרה לצבא, יש לשלוח אנשים בני שישים ומעלה להילחם, וזה מה שיסיים מלחמות מהר. כי בגיל הזה, למי יש כוח להילחם."

וראו עוד ב -

https://zetalach.wordpress.com/2013/05/23/%D7%A9%D7%A4%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%91-%D7%A9%D7%9C-%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%97%D7%99-%D7%95%D7%94%D7%93%D7%99%D7%A7%D7%98%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%93/