על הרולד פינטר ואלו דברים לחג החירות תשע"ט

אני משתדל לאחרונה ללכת כל יום.
לפעמים אני מאזין לרוח ולפעמים אני מאזין להרצאות שונות בהליכה.
היום "קפצה" ליו טוב שלי בנייד הרצאת הנובל של הרולד פינטר.
כותרת ההרצאה: "אמנות אמת ופוליטיקה".
הופתעתי לגלות שדברים  שכתבתי ב"אלו דברים" לפסח מתכתבים, בלי משים, עם דברים של פינטר בהרצאה, בנושא "האמת" אמת דרמטית ואמיתות אחרות, וכן ביחסם של פוליטיקאים לאמת. דברים מאלפים לחלוטין.
כשעזב פינטר  ( ששמו המקורי הוא פינטו, אגב, כן יהודי ) בהרצאה הזאת את התיאור של כתיבת מחזות
ופתח בהתקפה בוטה נגד פשעי מלחמה של ארצות הברית נדהמתי והתביישתי שלא הכרתי עד כה כמעט בכלל
את כתביו.

אלו דברים לחג החירות תשע"ט

נדמה לי שאנחנו ממעיטים בפגיעתם הרעה של שקרים בחיינו הציבוריים.
"האמת" , אומר השל, "היא לעתים אפורה".
אוי.
מה זה אומר? שלא הכל שחור או לבן.
כיצד נדע מה אמת ומה לא אם היא אפורה ?
ואם קשה לנו לזהות האמת כיצד נזהה השקרים ?
אנחנו יודעים אבל - בתוכנו, ( וכאן אני עובר למישור הפרטי ) כל אחד וכל אחת - כשאנחנו משקרים לעצמנו.
צריך להבחין בין אמת לבין אותנטיות - אמיתיות כנראה בעברית ( "האמת שלי" ).
בני ישראל יצאו ממצרים.
מסע היציאה הזה, מלמדים החסידים, נמשך עד ימינו אנו ועוד יימשך עד אחרית הימים.
במסע הזה, כפי שלימדונו יהודה עמיחי, שיימוס היני, צ'סלוב מילוש וישראל אלירז  יש תפקיד מכריע לשירה.
שירה היא רכה כמו האהבה, יחידאית.
כדברי מילוש:

Since poetry deals with the singular, not the general, it cannot...look at things of this earth other than as colorful, variegated, and exciting, and so, it cannot reduce life, with all its pain, horror. suffering, and ecstasy, to a unified tonality of boredom or complaint.

"כיוון שהשירה עוסקת ביחידאי, לא בכללי, אין היא יכולה להביט על קורות הדברים על פני כדור הארץ אלא כצבעוניים, מגוונים ומרגשים ולכן היא מנועה מלצמצם את החיים עם כל כאבם, היותם לעתים איומים, מיוסרים ומשלהבים, לצליל אחיד של שעמום או תלונה."

ולסיום דברי יהודה עמיחי, בשיר האחרון שבקובץ "פתוח סגור פתוח", "פצצת הזמן היהודית":

עַל שֻלְחָנִי יֵש אֶבֵן שֶחָרוּת עָלֶיהָ "אָמֵן", שֶבֶר אֶחָד

נִצוֹל מֵאַלְפֵי רִבּוֹא שִבְרֵי מַצֵבוֹת שְבוּרוֹת

בְבָתֵי קְבָרוֹת יְהוּדִיִים. וְאֲנִי יוֹדֵעַ שֶכֹל הַשְבָרִים הָאֵלֶה

מְמַלְאִים עַכְשָו אֶת פִצְצַת הַזְמַן הַיְהוּדִית הַגְדוֹלָה

עִם שְאַר שְבָרִים וּרְסִיסִים, שִבְרֵי לוּחוֹת הַבּרִית

וְשִבְרֵי מִזְבָחוֹת וְשִבְרֵי צְלָבִים וּמַסְמְרֵי צְלִיבָה חֲלוּדִים

עִם שִבְרֵי כּלֵי בַית וּכְלֵי קֹדֶש וְשִבְרֵי עֲצָמוֹת,

וְנַעֲלַיִם וּמִשְקָפַיִם וְאֵיבָרִים מְלָאכוּתִיִים וְשִנַיִם תוֹתָבוֹת

וְקֻפְסוֹת פּח רֵיקוֹת שֶל רַעַל מַשְמִיד. כֹל אֵלֶה

מְמַלְאִים אֶת פִצְצַת הַזְמַן הַיְהוּדִית עַד אַחֲרִית הַיָמִים,

קטעתי את השיר באמצעיתו, כמתחייב מנסיבות שונות וכיאה לדברים על מסע...שאין לו סוף

חג פסח כשר ושמח

שבת שלום

ג'ף

* יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן, עמ' 178, וראו המשך השיר שם

סיבות מדוע דילן זכאי לנובל

משהו שאמר פיטרסון על דוסטויבסקי חלחל...והוביל לזה, לרשומה הזאת ובכלל.

"...they'll kill him with self-confidence after poisoning him with words."

- Desolation Row

זה היה בתגובה למשהו  - או לדברי מישהו  - בפייסבוק שמיאנתי להגיב עליו ישירות. באופן כללי ותצמציתי אפשר לומר: נגד יהירות.

הדבר הבא, גם על רקע דברים שנאמרו על ביבי - שהוא אינו מסתכל אחרונה אלא רק קדימה ( ואחרים  )

"And since my feet are now fast

And point away from the past
I'll bid farewell and be down the line."

-Restless Farewell

וכמו שוינרוט אמר* - אודות זרם התודעה שנושא אותו... ( * על וינרוט צריך לדבר בלשון הווה אלא שכנראה צריך לתת לזמן לעשות עוד את שלו...)

מעקב קפקא 160419 פלוס

150419

" כלוב הלך לתור אחר ציפור" 

פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, הוצאת עם עובד, תרגום שמעון זנדבק, עמ' 39

160419

"אתה התרגיל. אין תלמיד באופק."

פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, הוצאת עם עובד, תרגום שמעון זנדבק, עמ' 40

בשלב ראשון, זה הולך לפי האורך. ויש גם דברים שהם בעייתיים לפרסום. מצד שני בשלב זה - הם יהיו בבלוג....נחיה ונראה...

210419

נכון לעתה, 190 נרצחו בסרי לנקה.

קפקא, לפי בלום, לימד אותנו שאין לנו שום דבר משותף עם עצמנו, לא כל שכן האחד עם השני.* קפקא לצד פרויד הוא ע"פ בלום היוצר שיצירותיו משקפות הכי הרבה את רוח המאה ועשרים

* Genius p 204

"ילד קטן  הוריש לו אביו ירושה אחת ויחידה, חתול, ובזכותה נהיה לראש העיר לונדון"

פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, המחברת השנייה, הוצאת עם עובד, תרגום שמעון זנדבק, עמ' 19.

את המשפט הזה שמתי בפייס, בעקבות שיחה עם ס' פעילה בארגון חשוב וחיוני לקירוב ולשלום. והדברים גם בעצת הקוצקר ותלמידו ב.ד :-)

אנחנו צריכים לקפקא מטעמים ברורים, ומסיבות שלא ניתן ולא צריך להסביר אותן.

"הרגע המכריע בהתפתחות האדם נמשך תמיד."

פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, הוצאת עם עובד, תרגום שמעון זנדבק, עמ'  29

"שני חטאים עיקריים חטא האדם, ומתוכם נגזרים כל השאר: קוצר־רוח ועצלות."

פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, הוצאת עם עובד, תרגום שמעון זנדבק, עמ'  28-27

"מנקודה מסוימת ואילך אין דרך חזרה. לנקודה זו יש להגיע".

פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, הוצאת עם עובד, תרגום שמעון זנדבק, עמ' 29-28

אלו דברים לשבת הגדול תשע"ט

ערב פסח תשע"ט, העם היהודי אשר בציון, נלחם על נשמתו.
עם של עבדים משוחררים הפך לאדוני ארץ.
עם שבמהלך מרבית חייו היה נרדף ומדוכא, הוא כיום במעמד של רודף ומדכא, הגם שחלקו חושב - בצדק מסוים  - כי עמדה זו נכפתה עליו כהגנה עצמית.
מהי אם כן הנשמה היהודית, שנלחמים עליה ?
כיצד מאתרים אותה ?
האם זו נשמה אחת מונוליתית או נשמה מורכבת ?
כיצד היא באה לביטוי ? מה הם ערכיה הבסיסיים ? המכוננים ?
מהו טיב היחסים הראוי בין יהדות לדמוקרטיה ?
כפי דברי הרב שג"ר שהבאנו כאן בשבוע שעבר ראשיתה של הגאולה בשאלה. "בחסידות לימדו כי שאלת 'מה נשתנה' היא הגורם והתנאי לגאולה: עצם שאלת השאלה הוא זה שיביא ליציאה מהמצר."
המלחמה על נשמת העם היהודי היא מלחמה לא פשוטה.
מצבנו מחייב עיון לא פולמוס; שיח ולא דמגוגיה.
לעת עתה וכחומר למחשבה ראשוני נניח כאן את דבריה של רות גביזון בסיום ספרה "ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מתחים וסיכויים":

"...חיוני לישראל, למען המשך קיומה, כי תהיה נכונה להכיר בקיומם שווה המעמד של שני השסעים  - הפנים־יהודי והיהודי־ערבי - ובצורך הדחוף למצוא פתרונות מספקים לשניהם. חיוני לעשות מאמץ מרבי לחיזוק הזיקה האזרחית השוויונית בין כל האזרחים למדינתם. רק יצירת זיקה אזרחית משמעותית ומכובדת ללא־יהודים תאפשר המשך קיומה של מדינה, שתשמור על זיקה ייחודית ליהדות ותהיה דמוקרטית וצודקת. מוצדק לקיים מאמצים, ברמה הציבורית, לחיזוק הייחוד היהודי ולהעמקתו. עיבוי והעשרה של זהות יהודית תרבותית־היסטורית, היכולה להיות משותפת לשומרי מצוות ולחילוניים - בנוסף להרחבת הזיקה לתרבות הכללית בכל המגזרים - יחזקו הן את הזיקה האזרחית המשותפת והן את תחושת אחדות העם. היום, ניסיון לכפות על העם היהודי כולו תפיסה אחת, אורתודוקסית, של זהות יהודית לא תגביר את אחדות העם, אלא להפך. המבחן של הישרדות העם היהודי הוא מבחן היסטורי מורכב. קיומה של מדינת ישראל חזקה ומשגשגת הוא מרכיב חשוב בתהליך זה. חיוני להבחין באופן מסוים בין מדינת ישראל לעם ישראל, וחיוני להבחין במידה ניכרת בין המדינה לדת היהודית. הבחנות אלה הכרחיות לצורך שימור מידה ראויה של דמוקרטיות, יציבות וצדק כלפי אזרחי המדינה הלא־יהודים. בתנאים המורכבים של הקיום היהודי, הבחנה כזו היא חיונית גם לצורך שיפור יכולתה של ישראל לתרום לשימור ייחודה של זהות יהודית בארץ ובחו"ל."

שבת שלום
    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת ראש חודש ניסן - תזריע תשע"ט

יציאת מצרים היא ארוע מכונן בתולדות ישראל.
החסידים מסבירים שאין מדובר על אירוע חד פעמי אלא באירוע שחוזר על עצמו. בעצם  - חז"ל אומרים את זה : "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (ההגדה)

על כל פנים, בפרוס עלינו חודש ניסן, חשבתי לנצל את ההזדמנות ולהניח כאן - כמה טקסטים שבעיני הם טקסטים מכוננים.

הראשון הוא מתוך דברי הרב שג"ר על פסח:

"בחסידות לימדו כי שאלת 'מה נשתנה' היא הגורם והתנאי לגאולה: עצם שאלת השאלה הוא זה שיביא ליציאה מהמצר. 
...השאלה הבסיסית של הבריאה היא מדוע המציאות נמצאת ולא נעדרת. אני קיים, אנחנו נמצאים, אך הדבר אינו מובן מאליו. פקיחת העיניים הזאת מביאה להשתאות ומערערת את העולם של המובן מאליו... זו בעצם הארה של תודעה עצמית המלווה בהשתוממות ובפליאה: אני נמצא כאן, צובט את עצמי ואומר לעצמי, 'אכן, אמנם כן'. "

הרב שג"ר, זמן של חירות, הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר, עמ' 133-131.

הטקסט השני הוא מההרצאה האחרונה של יעקב וינרוט ז"ל :

"תראו, אני לא יכול בהרצאה הזאת לפתח את תורת הניגון ואת תורת האומנות של רבי נחמן, ואני ניסיתי
פעם להסביר את זה, זה לקח לי כמה וכמה פגישות ואני לא בטוח שהצלחתי. אבל אני רוצה לפתוח לכם
חרך שאתם תבינו מה פירוש שבכל דבר ודבר יש ניגון.
כל אחד ואחד מאיתנו, כל אחד שנמצא כאן, שמע ולו פעם אחת בחייו את המציאות כשירה. המציאות
שרה לנו בהיפתח כותר של פרח, בפכפוך המים של הנחל, בשחר העולה קמעה קמעה, בזהרורי השמש
השוקעת, באוושת העלים, בדממת המדבר, בקולות מים רבים אדירים משברי ים, בצחוק של ילד, בדמיון
של תינוק, בעולל שיונק משדי אמו, באהבת נעורים ראשונה,, ברדת השלג הראשון, בפסגת ההר,
ובעבתנות של הגבעה, בתאום רבא ובציוץ הציפורים.
כל אחד ואחד מאיתנו היה לו מומנט כזה שהוא ראה בו שירה. אלה דברים של יום יום שהחיים מזמנים
לנו. אנחנו לא שומעים את השירה הזאת, משום שאנחנו רצים במרוץ החיים שלנו שמחריש את האוזניים
שלנו. אנחנו לא מסוגלים לשמוע את השירה של המציאות. אבל המציאות שרה."

יעקב וינרוט ראו בhttp://leeba.org.il/9764

הטקסט השלישי הוא של א. י. השל בראיון האחרון שנתן לקרל שטרן:

ברצוני לומר לצעירים מספר דברים, וברשותנו רק דקה אחת.

הייתי אומר כי עליהם לזכור שיש משמעות מעבר לאבסורד. עליהם להיות בטוחים כי כל מעשה קטן יובא בחשבון, כי לכל מילה יש עוצמה, וכי כל אחד יכול לתרום את חלקו לגאולת העולם על אף כל האבסורדים וכל התסכולים וכל האכזבות. ומעל לכול, זכרו כי משמעות החיים היא יכולתנו  לבנותם כאילו היו מעשה אומנות.

א. י. השל, השיחה (החמישית) עם קרל שטרן, תרגמה ורדה לבני ב"חמש שיחות עם אברהם יהושע השל" בעריכת פ פלאי, הוצאת אוניפרס, עמ' 123

שבת שלום וחודש טוב
         ג'ף