רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום רביעי, 18 בנובמבר 2020

אלו דברים לשבת פרשת תולדות תשפ"א

 לילה אחד השבוע, עלעלתי בטורים משנים קודמות של "אלו דברים" לפרשת תולדות. די להפתעתי והרבה לשמחתי מצאתי בהם עוד ענין. לא מצאתי שהבאתי כבר, את הדברים שלהלן של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל. 

"בפרשת השבוע יצחק אבינו חושף את הבארות שחפר אברהם אביו," כותב הרב עדין וממשיך, " ודבר זה נראה כחלק מרכזי בעבודתו ועניינו: ' וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר... וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם, ויקרא להן שמות כשמֹת אשר קרא  להן אביו'. התורה נכנסת ומאריכה  בעניין הבארות, וגם חז"ל, במדרשים הרבים סביב הנושא, מייחסים לו חשיבות גדולה ומשמעות רבה.

עבודתו של אברהם היא ללכת ולחפור במקום שיש אדמה, ולמצוא שיש בו מים חיים. באופן כללי מאוד עבודתו היא למצוא את המשמעות בתוך הדברים. כשמסתכלים על אברהם, כבר מהסיפורים שמספרים בגן הילדים - בן 3 שנים הכיר את בוראו, בן 48 שנים הכיר את בוראו -  הוא היה אדם שחיפש משמעות בתוך הדברים. כך ממשיל המדרש ( בראשית רבה לט,א ), את אברהם לאדם שראה בירה [בניין] דולקת, ושאל ' האם יש אדון לבירה הזו ?' 'כשהבירה דולקת מי משגיח עליה ?'. יש מציאות של עולם, מציאות של חיים , ואדם יכול לעבור מעליה כל חייו בלי לשים לב לשום דבר. אברהם הוא האיש שמחפש משמעות בתוך הדברים, הוא מסתכל סביבו ושואל שאלות; הוא חופר בארות, ומוצא בתוכן מים.

עבודתו של יצחק, שמתמצית במילים 'וישב ויחפר את הבארות אשר חפר אברהם אביו', היא לעשות כעין מעשה אברהם, ומצד מסוים זו העבודה הקשה ביותר שיכול אדם לעשות. יצחק עושה כמעשה אברהם , לא רק לגבי פרט מסוים, אלא לגבי כל חייו; הוא הולך באותה הדרך קטע אחרי קטע: אותו מעשה שאירע לאביו עם מלך פלשתים - קורה גם לו, וכך גם בדברים רבים אחרים.

כל מה שיצחק עושה זה לחפור את הבארות אשר חפר אביו, ולקרוא להן שמות - כשמות אשר קרא להן אביו, וזה יוצר בעיה כלל לא פשוטה, והיא הבעיה המתמדת של כל אדם שגדל בבית יהודי טוב; מי שצריך לחפור בארות חדשות חי בעולם אחר, בהתעוררות אחרת ובתנופה אחרת, אבל ליצחק, ולכל אדם כמו יצחק - אין שום נקודה של התחיות ושל התחדשות מצד עצמו. אותם השמות, אותם המקומות, הכל אותו הדבר, וזה יוצר את הקושי הגדול: שכן הבאר הזו שהוא חופר בעמל וביגיעה, כבר איננו באר חדשה.

בעצם העניין, עבודתו של יצחק היא חלק מבעיה כללית, והיא הקושי של התחדשות בהיקף גדול, הקושי של אדם שחופר את הבארות שחפר אביו. יש בעיה מהותית, קושי אמיתי, בלחפור בארות שכבר נחפרו. כיוצא בזה, על הפסוק ( דברים ו,ו ) 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום' אומר המדרש ( ספרי, דברים לג ): "'אשר אנכי מצוך היום' - שלא יהו [התורה והמצוות] בעיניך כדיוטגמא [פקודה ] ישנה שאין אדם סופנה [מביט בה ] , אלא כדיוטגמא חדשה שהכל רצים לקרותה'. ורש"י, בפירושו לפסוק ( דברים כו, טז) ' היום הזה ה' א־להיך מצוך לעשות את החוקים האלה', אומר: 'בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם'. נקודה זו היא שורש הבעיה, שכן ' חדשים' ממש זה קל יחסית; 'כאילו' - זה כבר הרבה יותר קשה."

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 54-53

שבת שלום

   ג'ף



 <iframe width="560" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/y4VwQXoyodk" frameborder="0" allow="accelerometer; autoplay; clipboard-write; encrypted-media; gyroscope; picture-in-picture" allowfullscreen></iframe>https://www.youtube.com/watch?v=y4VwQXoyodk

tangled

יום רביעי, 11 בנובמבר 2020

אלו דברים לשבת פרשת חיי שרה תשפ"א

 "מהלך החיים היהודי מכריח אותנו," כותב הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל, " לעשות דברים מסוימים פעם ביום או פעם בשבוע - ולהשתנות יחד איתם; לפחות פעם אחת בשבוע, בשבת, אנחנו אמורים להחליף את הקצב הפנימי של הליכתנו. בששת ימי המעשה אדם עובד בגופו, או בעבודה אחרת שכל כולה בנויה על מתח, והוא שקוע בה. פעם בשבוע מגיע יום בו כל המבנה הפנימי צריך להשתנות, מדמותו של אדם שכל הזמן פועל וזורם, לתבנית של שבת, שכל מהותה היא שהאדם נעשה כלי - הוא צריך לשבת דומם, בשלום ושלווה, בהשקט ובטח. זוהי תנועה של רצוא ושוב, ואדם צריך לפתח את היכולת הנפשית להיות מסוגל לפעול בשני האופנים הללו."*

שבת שלום

    ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת השבוע, חיי שרהב "חיי עולם", הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוך המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 48

יום חמישי, 5 בנובמבר 2020

אלו דברים בזכות השיסוי הקיטוב ואי האמון

 בזכות הבעלאגן האטומי בארה"ב סביב תוצאות הבחירות שם, בזכות השיסוי והקיטוב מהם סובלת החברה האמריקאית ( שיאה של תהליך ארוך שנים ), בזכות החשדנות ואי האמון בין שני הצדדים הניצים שם, הבנתי את האמרה שלהלן של הקוצקר:

"ישנם הרואים את מפעלות ה' 
וישנם המאמינים בכך.
אולם, האמונה ברורה ובהירה מן הראייה."

רבי מנחם מנדל מקוצק, "כוכב השחר"  בעריכת שמחה רז, הוצאת יריד הספרים , עמ' 36

Faith is deeper than knowledge. The latter is absorbed by our brains and remains there. When an insight of faith occurs, all limbs quiver and move, an upheaval agitates the whole man.

A.J. Heschel, A Passion for Truth, Jewish Lights Publishing, p.189

אלו דברים לשבת פרשת וירא תשפ"א

 מוקפים אנחנו בהתרחשויות ובאירועים שונים, מתוך ההווה, העבר, וכן גם מתוך העתיד ( אלו ארועים מדומיינים שאין הם כפי הנראה פחות מוחשיים משום כך ).

לצד "ענייני דיומא" הנ"ל - יש את פרשת השבוע.

מצד אחד הפיתוי למצוא קשר בין פרשת השבוע לבין החיים העכשוויים שלנו הוא גדול.

מצד שני אולי לא זה מה שאנחנו צריכים לחפש בפרשת השבוע.  אולי אנחנו צריכים לחפש שם, דברים שמעבר ל"יום יום", "ניחוחות מן הנצח", יהא פירושו של הביטוי הזה, מה שיהיה.

צריכים להודות בכך שלאף אחד אין מושג פירושו של "נצח" מהו. אין לנו על כך כל ידיעה אמפירית וכנראה לא יכולה להיות.

פרשת העקידה המופיעה בפרשתנו היא פרשה קשה. אני חושב שלא  צריך לנסות להוציא פרשה זו מהקושי שבה. 

אולי יש איזו נחמה בכך שהקשיים הם לא רק "מעשי ידי אדם", יש קשיים שמקורם לא  בנו.  סביר להניח, אם כן, שפתרונם אינם גם כן בידנו.

שבת שלום

    ג'ף


יום שני, 2 בנובמבר 2020

קהלת

 https://youtu.be/wydfo0YnB94

<iframe width="560" height="315" src="https://www.youtube.com/embed/wydfo0YnB94" frameborder="0" allow="accelerometer; autoplay; clipboard-write; encrypted-media; gyroscope; picture-in-picture" allowfullscreen></iframe>

יום ראשון, 1 בנובמבר 2020

אפלפלד

 "ברצוני לתרום עדות אישית." כותב אהרן אפלפלד במסה הראשונה בקובץ שנקרא "מסות בגוף ראשון". "לשון ריחוק והכללה שכה הורגלנו בה מעמידה לעתים את המעיד ובשיעור מה את השומע - במבוכה. כשלעצמי", כותב אפלפלד, עודני מאמין, שכל עניין רוחני אמיתי - מן הראוי שיתמצה בפריזמה האישית."

אתמול השתתפתי מרחוק, בזום, בהלוויה של דודתי, אחות אבי, שהתקיימה בקליבנד שבאוהיו שבארצות הברית. כילד בן 12 וחצי עזבתי את ארה"ב, ועם אבי ואמי זכרם לברכה ושני אחיי יבדלו לחיים ארוכים עלינו לארץ. לאולפן בן יהודה שהיתה אז בפאתיה הדרומיים של נתניה, מול שיכון אזורים, ליד ישיבת ראדין ובסמוך לבסיס צבאי בריטי נטוש. היה זה בשנת 1969.

אפלפלד מתאר עולם שלם ושליו של ילד יחיד להורים אמידים, כשלפתע הכל התמוטט סביב, נפל עליו כ"רעם ביום בהיר", נחרב הפך לתופת והותיר אותו, ילד כבן שמונה, לבד ביער. לבד ביער.

ואני נסעתי עם סבתי, אם אבי ואם דודתי, ברכבות שבארצות הברית, משם לפה ומפה לשם, נסיעות בין עירוניות לא ארוכות במיוחד. מסעות קצרים בעולם אחר לחלוטין מעולמו של אפלפלד, רק לכאורה. יש מן המשותף  בעולמם של כל הילדים: הארעיות.

"מה אגרנו בשנים המעטות, השלוות באופן יחסי, שלפני המלחמה". שואל אפלפלד. "לכאורה, לא כלום; ואף על פי כן - כבר הכל נאגר. ראש לכל המשפחה."

המשפחה.

הוריי נפרדו מהוריהם על מנת לעלות לארץ. באו לכאן עם שלושה ילדים בני 8 עד 12. אחות אבי נותרה בארה"ב, בקליבנד עם בעלה ושלש בנותיהם, בנות הדודה שלי. לא שמרנו על קשר. כמעט ולא שמרנו. כילדים לא היינו ערים לדרמות כאלו ואחרות שהיו בין אבי לבין אחותו לבין הוריהם, הסבא וסבתא שלנו מצד אבא. רק אחר שנים רבות, כשבגרנו, ואחר מות אבי, שמענו הדים לסיפורים שהיו ושלא סופרו.

עלינו והקליטה שלנו בארץ התרחשה בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים, בעקבות גל האופירה של מלחמת ששת הימים. אתם יודעים. מי שהיה כאן באותן שנים, מכיר את האוירה.