רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

אלו דברים לשבת פרשת ויחי תשע"ח



אברהם יהושע השל נפטר בשבת פרשת ויחי בשנת התשל"ג (1972).

נפתח בדברים של השל עצמו:

יש להתרומם למדרגת חיים נעלה יותר וללמוד כיצד ניתן לחוש את הדחיפות בשאלת השאלות, את נגיעתו העילאית של הנצח בחיינו.
א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 93
מה זה אומר ? כאן, כבהרבה מקומות, מנסה השל לדבר על דברים שאי אפשר לדבר עליהם. הרבה פעמים מילים הם בגדר "מצביעים" לכיוון מסוים, כיוון שאת מה שחשים, אי אפשר לתאר במילים. המצב הזה יוצר קושי בעולם שבו מה שלא ניתן למדידה ולכימות, לא חשוב ולמצער, פחות חשוב.

מכאן, לדברים של הרב אהרון לייב שטיינמן זצ"ל שהלך לעולמו לפני כמצה שבועות. הדברים  פורסמו במסוף השבת של מקור ראשון לפני כשבועיים ורציתי "לשים" אותם גם כאן:

"כשאין בקשת האמת רואים הכול הפוך. ולמשל בכל פעם שמתעוררת בעיה...רואים איך שכל אחד רואה את הדברים באופן שטחי והוא לא מתבונן הרבה, לא מתעמק, שטחיות זה קל מאד. רואה את הדברים ותיכף הוא דן ואומר תשובה. ועל־פי רוב כשמתעוררת שאלה תשאלו את האנשים ברחוב מה אומרים על זה. תכף ומיד יביעו איזה דעה, בלי שיספיק לחשוב מיד אומר דעה. והיאך זה אפשרי ? האם הוא עילוי כל כך גדול שברגע אחד תופס את כל העניין ויודע מה לומר ?! רק שבדרך־כלל האדם הוא שטחי, לא חושב, וזאת התשובה שיש לו לאלתר.וכשאדם הוא שטחי אף פעם לא יבוא לידי האמת! אי אפשר להגיע אל האמת !"
          מתוך דברי הרב שטיינמן שנאמרו בשבט תשנ"ח , נדפס בקונטרס קב חומטין

לגבי הסיום התלבטתי. חשבתי להביא כאן את שירו של עמיחי שמתחיל: "מן המקום שבו אנו צודקים...", אבל אמרתי , - ידוע מדיי. חשבתי להביא כאן שיחה של פרופ' רון מרגולין - שמתחיל : "במאה החמישים שנים האחרונות, פעמיים , לפחות  הוכרז על מותו של אלוהים..."*, אבל אמרתי - ארוך מדיי. לבסוף החלטתי על שיר של דילן, "אהבה נטושה",  בעיקר (אבל לא רק) בגלל שורה אחת שבו: "היכן שילכו הילדים  - אני בעקבותיהם" Wherever the children go I'll follow them.



שבת שלום
    ג'ף



יום ראשון, 24 בדצמבר 2017

יום שישי, 22 בדצמבר 2017

יום חמישי, 21 בדצמבר 2017

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשע"ח


וִיחִי-עוֹד לָנֶצַח;    לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת. (תהילים מט י)



הנה, את הנצח אנו משַווים לנגדנו תמיד כרעיון שלמעלה מהשגתנו, כאיזה גודל, גודל! אבל, מנין לנו הגודל ? שמא תחת כל זה יהיה שם רק חדר אחד קטן, מעין בית־־מרחץ כפרי, כולו פיח ועשן, ועכבישים בכל פינה, והנה כל הנצח.
בהמלים המובאות לעיל הן, כמובן, מלותיו של דוסטויבסקי (בתרגום י"ח ברנר) כפי שהן נאמרות מפי אחד מגיבוריו הטראגיים של ' החטא ועונשו', סוידריגילוב. בלי־משים עלו בזכרוני מלים אלה תוך כדי העבודה על הספר הנוכחי, ספרו של איש אשר בעשרים השנים האחרונות לחייו הסתגר ב'חדר אחד קטן', חדר אשר רק לעתים רחוקות, אם בכלל, נוקה, ושעל־כן שררו בו, מן הסתם, 'פיח ועשן' של נר, ו'עכבישים בכל פינה', ואולי, כפי שיש אומרים, גם כמה עכברים. אמנם רחוק ממני לחשוב כי דווקא באותו חדר מסויים היה משהו ממהות הנצח. אף כי, מה אנו ידועים ? אולי הנצח כאן. אולי הוא שם. אולי מה שיותר כאן הוא יותר נצח. אולי הנצח בכל מקום. אולי הוא בשום מקום"
- פנחס שדה, איש בחדר סגור לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה - אמרות, תורות וסיפורי־חיים של רבי מנחם מנדל מקוצק, הוצאת שוקן, עמ' 5
 "התפארת עולה מתוך המגוון. כשהאדם רואה את השפע האלוקי במגוון שלו ובנוכחתו בכל העולם הנברא, מתחוללת בו התפעמות ויראת הרוממות כלפי האינסוף (יראה הגבוהה בהרבה מיראת העונש). מצד האדם ההתפארות היא סוג של ערנות ורגישות: המציאות שולחת כל מיני רמזים על נוכחות הבורא במגוון צורות והיבטים, אך כיוון שאנו נתונים במהומה גדולה ומתמדת של מרוץ החיים, הרי שגם אם אנחנו קולטים את אותם רמזים, אנו נוטים להתעלם מהם; איננו קשובים להם במידה מספקת. עלינו למצוא את משמעותם של רמזים אלה, גם אם היא מתבהרת לאחר זמן. נקודת המוצא לזיהוי ההתפארות היא ששום דבר אינו מקרי אלא שכל דבר הוא חלק מהמגוון האלוקי. כאשר אנו נפגשים עם ריבוי הצורות והגוונים ומכירים במקורם האלוקי, מתעוררת בנו חווית הרוממות האלוקית"
הרב שג"ר, שיעורים על ליקוטי מוהר"ן ( חלק ר) , הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר, עמ' 186 - 187 

שבת שלום
    ג'ף

יום חמישי, 14 בדצמבר 2017

אלו דברים לשבת חנוכה - פרשת מקץ - תשע"ח ( 3)


"אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו
  זמן לכל.
  ואין לו עת שתהיה לו עת
  לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך"
      - יהודה עמיחי*

נזכרתי הבוקר בדברי השיר הנ"ל בעקבות שרשת אירועים.
הצפייה אתמול בערב בהיכל התרבות בירוחם בסרטו של דוד דרעי "סאלח, פה זה ארץ ישראל"; הידיעה הבוקר על פסק הדין של דעת הרוב בהרכב מסוים של בית המשפט העליון בשאלת החזרת גופות מחבלים.
כתבתי רשימה אחת וגנזתי אותה, כי חשבתי שהדברים עדיין צריכים להתבשל.
כתבתי רשימה שניה - ואז היתל בי המחשב, או הבלוג, או הרשת או "הגורל" - והרשימה נעלמה כלא היתה מן היקום.
זוהי הרשימה השלישית ואני קצת חרד לגורלה.
דברי גוזמה....

"אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,
  באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק
  באותן ידיים לזרוק אבנים
  ובאותן ידיים לאסוף אותן,
  לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה."*


 אני רואה כעת שמכל מה שכתבתי נותר רק  - גרעין הדברים,
 דברי השיר.
זו מעלת השירה.
השירה המשובחת.

חנוכה שמח
שבת שלום
    ג'ף

* יהודה עמיחי, "אדם בחייו", בקובץ "שעת החסד", הוצאת שוקן, תשמ"ג, עמ' 50

יום חמישי, 7 בדצמבר 2017

אלו דברים לשבת פרשת וישב תשע"ח


בפסקה הדנה ב"מתח בין הלכה לאגדה" בפרק 33* ל"אלוהים מבקש את האדם" מביא השל קטע מדברים של ה"מי שילוח" לפרשת וישב אחר שהוא שואל "האם חייבת ההלכה להמשיך להתעלם מקולה של האגדה ?":

"וזה שנאמר ' אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצֹר את אפרים' [יש' יא 13], כי באמת אלו השני שבטים הם תמיד מתנגדים זה לזה, כי עניין החיים שנתן הקדוש ברוך הוא בשבט אפרים הוא להתרכז בכל דבר מעשה על הדין וההלכה מבלי לסור ממנו, ולכן כשהכתוב מזהיר את ישראל לבלתי יחטאו, מטרת התורה אז יאמר פן תצלח כאש בית יוסף [עמ' ה 6]...ושורש החיים של יהודה הוא להביט תמיד להשם יתברך בכל דבר מעשה אף על פי שראה האיך הדין נוטה, עם כל זאת מביט להשם יתברך שיראה אותו עומק האמת בהדבר, כי יוכל להיות אף שהדין אמת הוא לפי טענות בעלי דינים אך אינו לאמיתו כי פן יטעון אחד טענה שקרית כמו שמצינו בקני דרבא, וכמו כן נמצא בכל ענינים, וזאת הוא שורש החיים של יהודה, להביט לה' בכל דבר ולא להתנהג על פי מצות אנשים מלומדים אף שעשה אתמול מעשה כזו מכל מקום היום אינו רוצה לסמוך על עצמו רק שהשם יתברך יאיר לו מחדש רצונו  יתברך. ועניין זה יחייב לפעמים לעשות מעשה נגד ההלכה כי 'עת לעשות לה' הפרו תורתו'. ולזה אלו השני שבטים מתנגדים זה לזה, ולעתיד נאמר 'אפרים לא יקנא ויהודה לא יצר', היינו, שלאפרים לא יהי טענה על יהודה במה שיוצא חוץ להלכה , ולא יצר לו מזה כי יראה השם יתברך לאפרים את כוונת יהודה שהוא מכוון לשם שמים ולא להנאת עצמו וממילא יהיה שלום ביניהם."**

והדברים צריכים כמובן עוד עיון.

מלבד, שני "טיפוסי אדם" - "טיפוס הצדיק - יוסף, איש הדין" ו"טיפוס 'החוזר בתשובה'" - יהודה, מי שתר אחר 'כוונת הדברים' שמעבר לדין, - מצוי המתח המובנה שבין "הלכה" ו"אגדה".

אומר על כך השל בפסקה קודמת באותו פרק:

"ההלכה מייצגת את הכוח של אדם לעצב את חייו על פי דפוס קבוע; ככזו היא מהווה כוח נותן צורה. האגדה היא ביטוי לשאיפותיו הבלתי פוסקות של האדם, המתריסות לעתים כנגד כל הגבלה. הלכה היא הרציונליזציה והסכמטיזציה של החיים; היא מגדירה ומפרטת, מציבה מידה וגבול, יוצקת את תוכן החיים אל תוך מערכת מדויקת. האגדה עוסקת ביחסים הנשגבים מאומֶר שבין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעולם. ההלכה עניינה בפרטים, כל הלכה והלכה בנפרד; האגדה עניינה במכלול החיים, בטוטליות של החיים הדתיים. ההלכה דנה בחוק, והאגדה במשמעות החוק. ההלכה עניינה בנושאים שאפשר לבטא באופן מילולי, ואילו האגדה מציגה בפנינו ממלכה שמקומה מעבר לגבולות ההבעה. ההלכה מלמדת אותנו כיצד לבצע פעולות שגרתיות; האגדה מורה לנו כיצד אפשר להשתתף בדרמה של הנצח. ההלכה מעניקה ידע, והאגדה - שאיפה."^

לנושא הזה של היחסים בין הלכה והאגדה הקדיש השל את ספרו שבעברית "תורה מן השמיים באספקלריה של הדורות". שלושה כרכים, שלצד היחסים בין הלכה לאגדה, דן בהם השל בשיטות השונות של רבי עקיבא ורבי ישמעאל, "שני אבות עולם" כדבריו. הכרך השלישי - כמעט בלתי אפשרי להשיג אותו בחנויות. כרך זה יצא לאור אחר מותו של השל, והוא ככל הנראה יצא משובש. לשמחת חסידי השל, יש מי שעומל על גרסה חדשה של הכרך הזה על פי כתבי יד של השל שנמצאו בארכיונו.

על כל מקרה, בעיית הקוטביות - בין אם מדובר בטיפוסי אדם שונים או בטיפוסים שונים של שיטות מחשבה - עומדת ביסוד עולמנו. כדברי השל שם:

"הקוטביות היא תכונה הכרחית של כל הדברים. המתח, הניגוד והסתירה מאפיינים את המציאות כולה."^^

"משימתנו היא", כדברי השל, "ללמוד כיצד ניתן לשמר את ההרמוניה בין תביעותיה של ההלכה לבין רוח האגדה." ואוסיף - ללמוד להכיר בקוטביות, להכיל אותה, ולהשתדל לפעול ביושר ב' עולם הפירוד' הזה, עולם המאופיין בחוסר עקיבות, מדון ועמימות^*. מה שישראל אלירז כינה "אלימות היש" ו"מחיר חרון היומיום".*^

ועל מנת שלא לסיים ב"אלימות" וב"חרון היומיום" - נביא מדבריו של אלירז מתוך השיר הבא שלו באותו הקובץ:

"צריך לגשת אל החיים ( ואולי גם
אל המוות ) כאל משא־ומתן עסקי,

שגם אם הכל כבר נקבע
אנו חופשיים בכל רגע
לחדש את ההתדיינות

כאילו אין לפנינו סעיפי סיכום כלל."***


שבת שלום
    ג'ף

* "פרק שכותרתו : "בעיית הקוטביות"

**ר' מרדכי יוסף מאיזביצ'ה, מי השילוח, וינה תר"ך, דף יד ע"ד- טו ע"א

*א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצ'  מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 270 - 271

^שם , עמ'  265
^^ שם, עמ' 269
^* שם, עמ' 269 - 270

*^ ישראל אלירז, "לפני הדלת, מעבר לקיץ", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 68
*** שם עמ' 69

יום חמישי, 30 בנובמבר 2017

אלו דברים לשבת פרשת וישלח תשע"ח


בערוב ימיו, עסק השל, בין השאר, בפרסום שני ספרים על תורתו של הרבי מקוצק. האחד הוא ספר באנגלית שנקרא A Passion for Truth "להט לאמת" אשר טרם תורגם  לעברית. השני פורסם בשני כרכים ביידיש וחלק ממנו פורסם לאחרונה בעברית בתרגומם של איתיאל בארי ודניאל רייזר בשם "קוצק במאבק למען חיי אמת".
להשל היה מניע אישי חזק מאד לפרסם את שני הספרים הללו, מניע שקיבל ביטוי מובהק בהקדמה לספר שבאנגלית תחת הכותרת Why I had to write this book - מדוע היה עלי לכתוב את הספר הזה.
כותב שם השל כך:


"It was in my ninth year that the presence of Reb Menahem Mendl of Kotzk, known as the Kotzker, entered my life. Since then he has remained a steady companion and a haunting challenge. Although he often stunted me, he also urged me to confront perplexities that I might have preferred to evade.   
Years later I realized that, in being guided by both the Baal Shem Tov and the Kotzker, I had allowed two forces to carry on a struggle within me. One was occasionally mightier than the other. But who was to prevail, which was to be my guide? Both spoke convincingly, and each proved right on one level yet questionable on another.
 In a very strange way, I found my soul at home with the Baal Shem but driven by the Kotzker. Was it good to live with one’s heart torn between the joy of Mezbizh and the anxiety of Kotzk?  ....Was this a life a man would choose to live? I had no choice: my heart was in Mezbizh, my mind in Kotzk."*

בתרגום חופשי שלי :

"היה זה כשהייתי בן 9 כאשר נוכחתו של רבי מנחם מנדל מקוצק, הידוע כ"קוצקר", נכנסה לחיי. מאז היה הקוצקר עבורי לחבר קבוע ולאתגר מאיים. על אף שהקוצקר לעתים קרובות בלם אותי, הוא גם האיץ בי להתמודד עם שאלות שייתכן והייתי מעדיף לחמוק מהן.
שנים לאחר מכן , הבנתי שבכך שהונחיתי על ידי הבעל שם טוב והקוצקר גם יחד, הרשיתי לשני כוחות להתעמת זה עם זה בתוכי. לעתים גבר האחד על השני - אך ידו של מי תהיה על העליונה ? מי בסופו של דבר ינחני ?שניהם דיברו באופן משכנע ושניהם צדקו במישור אחד אך במישור אחר עמדתם היתה מפוקפקת.
באופן מוזר מאד מצאתי מרגוע לנשמתי אצל הבעל שם טוב אך הקוצקר לא הרפה ממני. ההיה זה טוב  לחיות כשליבך קרוע בין השמחה של מז'יבוז' לבין החרדה הקיומית של קוצק ?... ההיה זה חיים שאדם היה בוחר בהם ? לא היתה לי ברירה: ליבי היה במז'יבוז', ה"מוח" שלי היה בקוצק."

אני מניח שהכתיבה של שני הספרים היתה לא רק מהמניע האישי. השל חשב, כמדומני, שהעולם זקוק לניעור מכיוון תורתו הרדיקלית של הקוצקר. השאלה שאני מעלה כאן - לעצמי ולששת קוראיי - היא האמנם ? האם אכן בפי הקוצקר מסר חיוני עבורנו היום ?

ברור שכדי להשיב על השאלה הזאת - צריך להכיר את הקוצקר , כל הפחות את הקוצקר בעיני רוחו של  השל. ייתכן והרשימה הזאת היא הקדמה לעיסוק בכך. 

בפתח דבר של דרור בונדי למהדורה שבעברית של "קוצק" הוא כותב:

"אלוהים מאמין באדם - זוהי בשורתו העמוקה של אברהם יהושע השל ....השל מפגיש אותנו עם אלוהים שאינו מרוחק ועסוק בעצמו ובדתו, אלא אכפתי, מאמין ואוהב אדם באשר הוא אדם. שכינתו ממלאת עולם ומלואו, קרובה לכל אשר יבקשוה, לכל אשר יפעלו באכפתיות כלפי האחר. בשורה זו ניכרת מכל שורה בהגותו של השל,...
ואולם, כגודל האהבה כך סכנת הקיטש, כעוצמת הקריאה להתחדשות רוחנית כך חולשת השקיעה לניו־אייג' בעלמא. מבחינה זו, יש חשיבות קריטית לספר שלפנינו...שכן דווקא בו נחשפים התהומות שהתמודד עמם לשם יצירת הגותו האופטימית. בספר זה מופיע לפנינו השל שלא הכרנו לפני כן, השל הכואב את השריטה הכרוכה בקיום האנושי, השל שתודעת היסוד שלו נוכח השואה היא כי שכינתו של אלוהים נעדרת מחייו של האדם המודרני, חילוני ודתי כאחד.
לאורו של הספר שלפנינו, מתחדדת ההבנה כי קריאתו של השל 'אלוהים חי ואכפתי!' היא זעקה ליקיצת אלוהים ואדם, לתחיית האמון שהופר, לכינון הקשר שנפרם. אמונתו של הלש באלוהים  חיים אינה שכנוע בעובדה אלא אמון בתחייה. הוא עומד פקוח עיניים נוכח השואה, נקרא נוכח היעדרות אלוהים ואובדן הצלם שבאדם, אך דווקא משום כך אינו מוכן לוותר על ה'זוגיות' בזו, תקוותנו היחידה."^

המשך יבוא אינשאללה
  שבת שלום
      ג'ף 

*A.J. Heschel, A Passion for Truth , Jewish Lights Publishing, p. xiv

^א. י. השל , קוצק במאבק למען חיי אמת, תרגום: דניאל רייזר ואיתיאל בארי, עורך: דרור בונדי, הוצאה : ספרי מגיד הוצאת קורן, עמ' ix -viii