אלו דברים לשבת החודש פרשת ויקהל-פקודי תשע"ג

במאמרו, "דת וגזע", מצטט אברהם יהושע השל,  את דברי מנהיג אמריקאי שחור מסוף המאה ה19  בשם ויליאם לויד גאריסון שאמר:

" אהיה נוקב כאמת, ובלתי מתפשר כצדק, בנושא זה (העבדות), איני חפץ לחשוב, לדבר , או לכתוב, במתינות...אפעל בכובד ראש - לא אהיה דו משמעי - לא אתנצל - לא אסוג מילימטר אחד - אחד אשַמע."*

זו  צריכה להיות העמדה  שלנו כלפי אלימות; אלימות בכלל ואלימות כלפי תושבים ערביים בארץ הזאת בפרט. ולכן אני קורא מכאן לכל מי שיכול להגיע להפגנה של תג מאיר מול בית ראש הממשלה ביום א הקרוב   נגד מעשי האלימות האחרונים כלפי תושבים ערבים - להגיע ולהשמיע קול.

קולה של אחת הדמויות הרבניות החשובות של ימינו, קולו של הרב מנחם פרומן זצ"ל, נדם השבוע.

המגיד מקוזניץ אמר שחייב אדם לצאת ממצרים בכל יום. לקראת שבת החודש, השבת שלפני ראש חודש ניסן, חודש הגאולה ממצרים, נכון, יותר מתמיד,  להזכיר לעצמנו את הדרישה הבסיסית והיום יומית הטמונה באמירתו של המגיד:

לא להיות משועבד. מקל וחומר לא להיות משעבד.

שני הדברים, כפי הנראה, מחייבים תזכורות יום יומיות. 

החירות בכל המובנים - חירות פוליטית, חברתית, ואישית - אינה מן הדברים שאפשר לקחת אותם כמובנים מאליהם. השל חזר והטעים זאת. לא בכדי הכתיר אחד מקבצי המסות שלו בכותרת "חוסר הבטחון של החירות". החירות אינה יכולה לנוח על זרי דפנה ולהניח שמקומה במדינה כלשהי, בחברה כלשהי או בתוככי אדם כלשהו מובטח.

אדם חייב לצאת ממצרים בכל יום.

על רקע דברים אלו, מבקש אני להביא כאן דברים שכתב הרב יובל שרלו ,יבדל"א , (בפייסבוק)  לזכרו של הרב מנחם פרומן:

"בן חורין היה הרב מנחם פרומן, זכר צדיק לברכה. בן חורין להיות הוא עצמו. אותנטי. ייחודי. נאמן למה שהוא חש ולמה שהוא חושב. לא כבול בכבלים שבני אדם כובלים עצמם בהם: לא בניסיונות זיוף, לא בכבלי העמדת פנים, לא בניסיון לעשות דברים כדי למצוא חן. הוא עצמו. כך התפלל, בצורה המיוחדת לו; כך למד תורה, בשעשוע ובעונג, במפגש שלו עצמו עם התורה; כך נהג עם הבריות כולם; כך הצליח להיות קשור בקיצוני השמאל ובאנשי ההתיישבות; כך היה ראי בכל מפגש, כקורא בלוא כוונת מכוון לכולם לחזות במה שהם עצמם יכולים להיות; כך הצליח בחיוכו, צחוקו, ניגוניו, שותפתו, תמימותו, ובעוד אין סוף גוונים של אישיותו להיות המחבק הגדול. החרות מחלחלת לליבות בני אדם. האותנטיות היא מחזה שכולם רוצים לדבוק בו. במקום בו אין כחל ושרק, אין שקר ורמייה, אין העמדת פנים ואין התחנחנות – שם אתה מוצא את החלחול המיוחד של דיבוק נשמה בנשמה. והוא הדביק. את כולם.

מבקש שלום היה הרב מנחם, זכר צדיק לברכה. מבקש שלום, מתוך אמונה עמוקה שדווקא הקשר בריבונו של עולם הוא החיפוש אחר שלום - לא הבעיה המחרחרת מלחמה. הוא ביקש שלום ורדף אותו. שלום פנימי; שלום עם אלה שידיהם מגואלות בדם; שלום שאינו משרת מטרה כלשהי, ואינו מתנהל במניפולציות פוליטיות. שלום שמקורו באמונה העמוקה במלך שהשלום שלו, המברך את עמו ישראל בשלום, ששמו שלום, ושהוא עושה שלום במרומיו. בעולם בו האמונה בא-לוהים מזינה בדרך כלל את העוינות ואת השנאה – הוא בישר בשורה אחרת. הוא בישר שהאמונה בא-לוהים אחת היא, ואף שהיא מתפרטת לדתות שונות ולדרכי ביטוי שונות של אמונה זו, היא צריכה להשרות בעולמנו את רוחו של בורא עולם, הרוצה בטובת עולמו כולו, והקורא לבני אדם ללכת בדרכיו, ולתבוע את השלום האמיתי בדיבוק הנשמות בין בני אדם.

תחסר לי הרב מנחם. תחסר לי כמי שקורא לי לא לזייף, לא לשכפל, לדבוק באמת הפשוטה של נשמתי, ולא להתבייש מפני המלעיגים. תחסר לי כמי שמטמיע בי את החיפוש אחר השלום, במטבעות חשיבה אחרות וביציאה מהקופסה החושבת מיד על מחיר, התנחלויות וקרע. שוב לעפרך בשלום על משכבך, מתוך חיים כה ראויים שחיית."

הרב יואל בן נון כתב ב ynet שאחר הסתלקותו של הרב פרומן "נשארנו בוכים עם זמננו הקצוב ועם האחריות."**

אכן, מצווים אנחנו לאחריות בכל יום ויום. לא להיות משועבדים ולא לשעבד אחרים.

הלוואי ונשכיל "בזמן הקצוב" שלנו - לצאת ממצרים בכל יום.

            שבת שלום
                 ג'ף

* "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, תרגם וערך ד בונדי, בעמ' 29

**  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4352446,00.html