באחת הלילות השבוע עיינתי בספר של אבי שגיא, שנקרא "המסע האנושי למשמעות עיון הרמנוטי-פילוסופי ביצירות ספרותיות"^. הפרק הראשון בספר עוסק בעיון בכמה סיפורי בראשית. במסגרת העיון בסיפור דור הפלגה מתייחס שגיא לשני אופני שיח: שיח מונולוגי ושיח דיאלוגי. ואלו דבריו בנושא זה:
"בשיח מונולוגי יש דובר אחד המעוניין בסיפור שלו, באמתות ובתפיסות שלו. הזולת אינו נוכח בעולם המונולוגי, הוא 'יש' פסיבי האמור, לכ היותר, לקלוט ולהפנים את עולמו של המדבר. מונולוג מבוסס על יחס היירכי ברור: יש מי שמדבר ויש מי ששומע. המדבר מניח כי יש עררך מוחלט לדיבור שלו, לסיפור שלו, לאמת שלו, ולפיכך הוא צריך לומר אותם. אין לו עניין אמתי בדיבור או בסיפור של השומע. פניו ועולמו של הזולת נמחקים כביכול בדיבור המונולוגי; הם נמחקים מפני שאין הם נושאים עולם בעל משמעות שיש בו עניין לנושא המונולוג. עולם מונולוגי מבוסס על הנחת קיומו של סיפור אחד, אמת אחת וערך אחד המוצגים במונולוג עצמו. עולם מונולוגי מניח קיומו של ודאות אחת, היא ודאותו של המשׂיח במונולוג. עולם מונולוגי מניח תפיסה מוניסטית של אמת וערכים. גם אם המונולוג נעשה בשפות שונות, הוא מדבר בשפה אחת - שפה אוניברסלית, הנכונה לכולם, בכל מקום ובכל זמן. השיח המונולוגי נסוג אל השלון; ליתר דיוק, שולל את הדיבור הפרטיקולרי-האינדיבידואלי.*
אחד התפקידים העיקריים של השיח המונולוגי אם לא העיקרי שבהם הוא תפקיד השכנוע. הוא אמור לגרום לשמוע לקבל את האמת האחת שנישאת במונולוג. בד בבד, שב המונולוג ומשכנע את הדובר בערך המוחלט של עולמו; הדיבור של האחר יש בו משום אישור מחודש של הדיבור עצמו ותכניו....
רוזנצווייג, שהבחין בין המחשבה המונולוגית הפילוסופית ובין הדיאלוג ותיאר את השיח המונולוגי בתור 'המַחְשָׁב הישן', לא היסס לקבוע:
ההבדל שבין המחשב הישן לבין החדש [=המחשב הדיאולוגי], בין ההגיוני לדקדוקי אינו בכך שזה נעשה בקול וזה בלחש, אלא בזיקה אל הזולת. לחשוב פירושו לחשוב בשביל לא-איש ולדבר ללא-איש (ומי שינעם הדבר לאוזניו יאמר במקום לא-איש הכול, זו הכלליות המפורסמת), ואילו לדבר פירושו לדבר אל מישהו ולחשוב למען מישהו, ומישהו זה הוא ראובן בן שמעון ויש לו לא רק אוזניים (כמו 'הכלל'), אלא גם פה.#
כבר בדברי רוזנצווייג עולה כי הדיאלוג שונה מן המונולוג תכלית שינוי. בדיאלוג משוחחים זה עם זה בני אדם בעלי אישיות ייחודית. השותף בדיאלוג רוצה לשמוע את קולו של הזולת, רוצה לקלוט את תווי פניו המלאים של האחר שבו הוא פוגש. הדיאלוג הוא מאמץ מתמיד להשיב לבני אדם את פניהם, את עולמם ואת ערכם הייחודי. בדיאלוג יש קשב ושתיקה. בקשב ושתיקה אלה נעשים השותפים לשיח, איש-איש בזמנו, פסיביים. הם מצמצמים את עצמם ומפנים מקום לאחר. כל שותף בדיאלוג מתנסה בחוויה הכפולה והסותרת של ריבונות ופסיביות, של דיבור ושתיקה מלאת קשב...."
כאן, פחות או יותר, עובר שגיא לדון בהבדלים שבין "זמן דיאלוגי" ל"זמן מונולוגי". אני מדלג ומגיע לקראת לסיום, לדברים הבאים:
"... המילה אינה יכולה למצות את המפגש בין השותפים לדיאלוג; היא חומקת ובלתי ממצה. האמור אינו מחפה על הבלתי אמור המופיע בתוכו רק ברמז ובאנולוגיה. שכן אי-אפשר למצות את הקיום במילים, אי-אפשר לזקק את המיית הלב ואת חוויות הקיום הקונקרטיות במילים שהן אוניברסליות מטבען. פאול צלאן ביטא זאת בשירו 'במפתח מתחלף':
במפתח מתחלף
אתה פותח את בריח הבית,
שם שלגי הלא-אמור מנשבים.
הכל על-פי דמך הנגר
מעין, מפה או מאוזן,
מתחלף המפתח שלך.
מתחלף המפתח, מתחלפת המלה
שהותר לה לנשב עם הפתותים.
הכל על-פי הרוח ההודפת אותך
השלג מתכדר על המלה.**"
הדברים לעיל שמשו לי השראה ל"אלו דברים" לשבת שירה זו "חלק א"; נדמה לי שהם רלוונטיים לשיח שמתקיים - או שלא מתקיים - בתוך החברה הישראלית פנימה ובין ישראל לסביבה שמחוצה לה. וראו המשך הדברים אצל שגיא, שם.
שבת שלום
ג'ף
----------------------------------------------
^ הוצאת אוניברסיטת בר-אילן עמ' 31, כל הציטוטים בפוסט זה הם מהספר הנ"ל בעמ' 33-31
* בקטע קודם לפסקה הזאת דן אבי שגיא ל"הבחנה הקלסית של דה סוסיר בין הלשון ובין הדיבור". יש לעיין בספר שם, בעמ' 31.
# בהערת שוליים מפנה כאן שגיא לספרו של פרנץ רוזנצוויג נהריים בתרגום יהושע עמיר, מוסד ביאליק, תשל"ח בעמ' 231
** שגיא מפנה כאן בהערת שוליים לספרו של פאול צלאן, סורג-שפה, תרגום שמעון זנדבק, הקיבוץ המאוחד, 1994, בעמ' 15. בטקסט של שגיא וכך בתרגום של זנדבק, אני מניח, מופיע הטקסט הנ"ל בניקוד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה