אלו דברים לשבת פרשת אמור תשע"ד

הסיפור של מאמן הקליפרס דונלד סטרלינג שהושעה לכל החיים מפעילות באן בי אי בעקבות הערות גזעניות שהשמיע כלפי אפרו - אמריקאיים ממחיש את הייחוד של ארצות הברית לטוב ולרע.  לטוב כיוון שהיתה כאן עשיית צדק מהירה וחריפה באיל הון גזען וגס רוח.
ראו http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4514838,00.html
לרע, מכיוון שהסיפור חושף טפח ומסתיר טפחיים בכל הקשור הן לדומיננטיות של ההון בחיים באמריקה בכלל ובספורט בפרט והן למקרי גזענות שאינם זוכים לטיפול כה חריף וכה מהיר.
ראו http://time.com/79590/donald-sterling-kareem-abdul-jabbar-racism/
מהזוית היהודית, ויש כאן זוית יהודי, מכיוון שסטרלינג, הנבל (the bad guy) הוא יהודי, ואדם סילבר, הקאוביי הטוב (the good guy) שניהם יהודים, (שניהם אגב גם עו"ד). הסיפור "התפוצץ" ביום בו ציינו בארץ את יום השואה  ובשבוע בו אנחנו קוראים בפרשת השבוע על הכוהנים ועל עבודתם במקדש. האיוולת והעיוות בהתנהגותו של סטרלינג על רקע הניסיון היהודי בשואה ובכלל לאורך הדורות ועל רקע הייעוד להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" זועקות לשמיים.
התנהגותו היא תזכורת לפער העצום שקיים לעיתים בין הרצוי למצוי. וכן המחשה של נקודה שליבוביץ חזר והדגיש שהקדושה הינו חיוב המוטל על היהודי ולא תכונה הטבועה בו:
" האמונה היהודית איננה מכירה את המושג הקדושה אלא בקשר לעבודת אלהים, ואיננה מכירה בקדושה כתכונה המעוגנת במשהו שבאדם - ויש להוסיף על זה, גם במשהו שהוא בטבע או במציאות , בארץ או בבנין.
'המבדיל בין קודש לחול' הוא אחד מעיקרי התודעה הדתית. אסור להעלות חולין לדרגת קדושה, וחול הם כל מעשי האדם וכל התנהגות האדם וכל קיום אנושי - חוץ לאותן הפונקציות שנועדות ומקוימות לשם שמים."
                  י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע(הוצאת אקדמון) עמ' 82

שבת שלום
     ג'ף

אלו דברים ליום השואה תשע"ד

את הקטע הבא, מתוך מאמר של הרב שג"ר זצ"ל שפרטיו יובאו להלן, אני לא מבין.
כבר הרבה זמן שאני לא מבין את הדברים שיובאו להלן.
הדברים אינם קשורים ישירות ליום השואה. ישנו ספר שמקבץ דרשות ומאמרים של הרב שג"ר למועדי אייר; הספר נקרא "ביום ההוא". אין לי את הספר הזה ואם הייתי מעיין בו  ובמאמר או בדרשה על יום השואה אולי הייתי מבין יותר את הקטע הבא, ואולי לא.
בכל אופן הדברים שלהלן לקוחים מתוך סעיף ה למאמר שכותרתו " הביטחון, השרירותיות וחוסר הרדוקציה "- כאשר המאמר עצמו נקרא : " אמונה בעולם ללא מלך - התבוננות במעשה מבן מלך ובן שפחה שנחלפו ". המאמר פורסם בקובץ שנקרא "חי באמת - חמישה מאמרים מבית 'שיח יצחק' בתורת ר' נחמן מברסלב" בהוצאת ישיבת שיח יצחק.
הדברים הם מעמ' 17-20 לספר.
תקוותי היא שמא מי בין הקוראים* יוכל להסביר לי את פשרם, ואם לא כן, לפחות יוקל לי בכך שאשתף את הקוראים במבוכתי לנוכח הקריאה בהם.

אומר הרב שג"ר:

"ממקור אחר בכתבים הברסלביים ניתן לעמוד על היחס שבין שרירותיות לדבקות, כיצד הראשונה מביאה לשנייה:

פעם כשדיבר רבנו מדרכי ה' הנעלמים ומעִניין שאין שום שכל להבין נפלאות דרכי ה' - סיפר שהיה יהודי עני אחד מטופל בילדים, שהיה שוכר כל שלוש שנים את בית המרזח ('רענדר') מהפריץ, והיה דר שם ומתפרנס ממנה, וכך היה שוכרו שנים רבות. ובכל שלוש שנים, כשנגמרה השכירות והכריז הפריץ על שכירות המרזח, לא שכרוֹ אף אחד אפילו מהנכרים, כי ידעו שיהודי זה היה עני ומטופל בילדים וריחמו עליו, כי ידעו שמזה מקור פרנסתו. אולם שנה אחת בא יהודיאחד והפריז על הסכום ושכר הוא את בית המרזח, ונאלץ היהודי העני לצאת משם באמצע החורף עם בניו הקטנים. היהודי הזה, ששכרו - לא היו לו שנים רבות ילדים, ובאותה שנה ששכר את בית המרזח וקיפח את העני, נולד לו בן זכר. והיה הדבר לפלא, שלא די שעשה עוולה לעני כזה, עוד זכה לבן זכר לאחר שנים רבות שלא היו לו בנים...וסיים רבנו : וכך מנהיג הקב"ה את עולמו^ !

הסיפור הינו הפוך מסיפורי החסידים הרגילים; איון בו 'הפי-אנד', ומהו צליל הסיום המתפעל 'וכך מנהיג הקב"ה את עולמו'? לאן הסיפור מביא את ר' נחמן ? באיזו מנגינה סיים ר' נחמן את דבריו ?
נראה כי יש לקרוא את הסיום כסיום של דבקות. ההנהגה האלוהית הפרדוקסלית שנחשפת כאן לא רק שאינה סודקת את אמונתו של ר' נחמן, אלא שהיא מביאה אותו לדבקות. ניתן להבין את הדבקות הזו על רקע הגישות השונות בהבנת מידת הביטחון.
רבנו בחיי אבן -פקודה מבאר בספרו 'חובות הלבבות' כי מידת הביטחון הינה האמונה בכך שכל המתרחש במציאות - טוב הוא. אמנם, יש פער בין הטוב מן הפרספקטיבה האלוהית ובין הטוב מן הפרספקטיבה האנושית; יכול בהחלט להיות שמה שטוב עבורי הוא מה שנדמה לי כעת כרע. הביטחון הוא האמונה בכך שמה שקורה הוא הטוב ביותר שיכול לקרות.
למעשה, כאשר אמונה זו נוכחת באופן ממשי, המאמין נמצא בעולם טוב; וכאן נעוץ הקסם- הטוב שהוא האמין בקיומו האובייקטיבי הופך להיות סובייקטיבי ומורגש גם מנקודת המבט שלו. ביטחון זה מביא לדבקות ואהבת ה', והוא סוג של אקסטזה מתמדת. הביטחון הזה הוא מה שמאפשר לרבנו בחיי לומר, באחד המשפטים היפים בספרו: ' לעולם לא השכמתי בעניין והתאוותי לזולתו'. הנקודה החשובה בדבריו היא היכולת להרגיש את הטוב העמוק שבקיום שאינו תלוי בנסיבות חיצוניות
החזון אי"ש, לעומת גישתו של רבנו בחיי, ביאר את הביטחון באופן אחר: עיקרו של הביטחון הוא האמונה בצדק האלוהי - כל מה שקורה, קורה בהשגחה. אין דבר מקרי, על אף שלא תמיד נוכל להבין את הצדק הזה. האפקט הנפשי של מידת הביטחון הזו איננו האקסטזה של הביטחון בטוב האלוהי, אלא אפקט של שלווה סטואית שאופיינית לאיש ההלכה; הרציונליות אצלו מתפקדת כמדד של מידת הביטחון (במידה שבה אנו חורגים מתחום המאמצים הרציונליים בתחום מסויים - כך מתברר שאיננו בוטחים בקב"ה).
כנגד שתי גישות אלו, הביטחון אותו מציג ר' נחמן הינו שונה. הוא אינו גורס שמה שקרה לאותו שוכר הוא הדבר הטוב ביותר או אף הצודק עבורו; הוא מסכים ואף מדגיש בסיפור: נעשה כאן עוול חריף. אולם זה עצמו הופך אצלו לדבקות. אם אצל רבנו בחיי התכונה האלוהית היא הטוב ואצל החזון אי"ש התכונה האלוהית היא הצדק, התכונה האלוהית אצל ר' נחמן היא דווקא השרירותיות. הקב"ה הוא כה גדול עד שהוא איננו כפוף לאף חוק שהוא**.
כיצד יכולה עמדה זו שלא להוביל לציניות ? תפיסת החיים שמופיעה כאן היא תפיסה של החיים כגילוי אינסופי, כריקוד של האינסופיות הזו. חווית  היסוד הדתית היא האינסופיות של הקיום, של המציאות, ומהבחינה הזו כל דבר - הצודק והלא צודק, השרירותי והקיים - הוא גילוי של אינסופיות החיים. השרירותיות הופכת דווקא לגילוי האינסופיות האלוהית, בכך שהיא איננה מוגבלת ולא תלויה בכל דבר כל שהוא חוץ מעצם שמחת קיומה. היכולת לקבל את השרירותיות של המציאות, שהיא השרירותיות של אלוהים, בלי לנסות לעשות לה רדוקציה לדבר אחר, יכולת שכרוכה בוויתור על נקודות האחיזה, הופכת להיות הריקוד של האינסופיות עצמה.
אצל אלבר קאמי האבסורד הוא התנאי שאתו הוא יכול להמשיך ולחיות את החיים; דווקא העובדה שהוא משלים עם כך שלעולם לא תהיה לו גאולה, היא זו שנותנת לו את האפשרות לחיות. כל זמן שאדם מחפש נקודת אחיזה אך לא מוצא כזו ומתאכזב, הוא עלול להידרדר ולהגיע לעמדה צינית ומרירה. בניגוד לכך, הניסיון לגמוע את החיים ללא רדוקציה שלהם למשהו אחר מוביל לדבקות; המשמעות של דבר מסוים נמצאת באינסופיות שלו עצמו, בנוֹקבוּת העמוקה של הגורל. באופן הזה החיים עצמם הופכים להיות חומר הגלם של אש הדבקות. הוויתור על  כל עיקרון שהוא שעמו חיי אמורים להסתדר (כמו העיקרון של הטוב או הצדק) הוא השחרור של אלוהים מהכללים המגבילים.^^
באופן הזה, הכאב והעוול, אותם האדם מוכן לקבל כנעשים על -ידי אלוהים, הופכים להיות הריקוד של החיים. יש בכך מימוש של מידת ההשתוות - קבלת האינסופיות האלוהית באופן בו היא מתבטאת במציאות עצמה, מבלי לתת לה פרשנות נוספת מעבר להיותה היא עצמה. באופן הזה הייסורים מומתקים והופכים לייסורים של אהבה.*^
האפקט הנפשי שנובע מקבלת השרירותיות האלוהית לא מוביל לאקסטזה שמתרחשת למרות כאבי החיים. להפך, הוא יוביל לחוויה אינסופית של מה שקורה לאדם. האדם יגמע את קיומו בנחרצות ממשית, יחווה את חוויותיו כמות שהן, ולא ייתן להן פרשנות חיצונית שתשנה אותן.
הכאב יהפוך אצלו לכאב אינסופי, אך יהיה כאב שאיננו הרסני; כאב שאינו מפיל ומפורר את האדם. כמובן שתנאי לכך הוא שלא יהיו בו מרמור וטינה.
בהקשר הזה ניתן לומר שאת הכאב עצמו ניתן לחוש כ'צער השכינה', ככאב שאינו דווקא אישי שלי, אלא כאב קוסמי שאני אך שותף להרגשה שלו. באופן הזה ניתן לחוש את הכאב בחדות - לא ממקום מפרק ומפורר, אלא ממקום שחווה את החיים כפי שהם, ללא רדוקציה."

הערות תתקבלנה בענין

   ג'ף


*קוראים לרבות כמובן קוראות , כאן ובכל מקום' כגון דא ב"אלו דברים"; ההדגשות, אגב, שמופיעות להלן בקטע - מופיעות במקור
^ ר' לוי יצחק בנדר, שיח שרפי קודש, ירושלים תשמ"ח,א, פו. (הערת שוליים זו - מופיעה במקור)
**אמנם גם הרמח"ל אומר שהקב"ה אינו  כפוף למוסריות והוא יכול להטיב אף למי שלא מגיעה לו טובה, אולם הוא אינו מדבר בצורה מפורשת על אפשרות בה הקב"ה מרע למי שלא מגיעה לו הרעה. (הערת שוליים זו - מופיעה גם היא במקור)
^^ תוך כדי רישום הדברים עוברת במוחי המחשבה: דברים מסוכנים מאד אומר כאן הרב שג"ר, בהקשר האמונתי והפרקטי כאחד, מצד אחד, מצד שני אני באמת לא מתחיל לרדת לסוף דעתו, ועל כן נראה לי שאין זה השלב להיות שיפוטי, מבחינתי, כלפי הדברים. יש שאלה האם לאור הקושי שבדברים אולי אין להביאם בציבור. זאת שאלה - אך המציאות - המתגלית לנגד עינינו בעידן שבו אנו חיים היא קשה לא פחות ונראה לי ש"עברנו את שלב" ההתחמקויות ....
*^ באופן די מוזר - יש מבין כל השיטות האמרקאיות של "כיצד להגיע לאושר ב5 צעדים וב5 דקות" - שיטה של אדם בשם מורטי לפקוביץ ש"אוחז" בדברים שמזכירים את הדברים האלו של הרב שג"ר - של קבלת המציאות ללא פרשנות.

על תיקון עולם :

אלו דברים לשבת פרשת קדושים תשע"ד

אפתח ב"וידוי" :
התחלתי את ההכנה הממשית של הטור השבוע כאשר על הצג מופיע הסרטון של דר' סוס שבסוף הטור. הענין ביצירות מבית המדרש של דר' סוס חוזר ומתעורר משעות ה'סבאות' עם הנכדים, כמובן. תוך כדי שהסרטון רץ אני מעיין בפרק בספרו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ המוקדש לפרשת השבוע, פרשת קדושים.^
אני מעיין ואני קורא ופתאום הבנתי את הדבר שאני הולך לרשום כאן להבא.
כשהתחלתי לפני כמה זמן לעבוד עם השותפים שלנו -של ירוחם - בקהילת יהודי מיאמי - במסגרת שותפות 2000 נתקלתי לראשונה במושג שנקרא "תופעת הwow". אחר כך נתקלתי במושג הזה בכל מיני הזדמנויות שונות , אם אינני טועה בתקשורת - בטלויזיה או ברדיו - בשימוש שנעשה בו על ידי כתבי הבידור. בכל אופן מה היא תופעת הwow ?
המושג הזה מתאר חוויה חושית סוחפת, מהממת. לא לא תופעה מינית, בדרך כלל מדובר בתופעה מהתחום התרבותי - כמו למשל 300000 איש רוקדים הורה ברחוב הראשי של איזו עיירה נידחת בצהרי היום.
זו רק דוגמה. אתם יודעים למה הכוונה.
כעת, תשאלו מה כל זה קשור לפרשת השבוע ?
ובכן, אם הבנתי נכון את דברי הרב עדין, הקדושה שמדובר בה בפרשת השבוע היא ההיפך הגמור מתופעת הwow הנ"ל. והנה כמה מובאות מדברי הרב:
" לא בכדי הפרשה נקראת 'פרשת קדושים'; הקדושה היא ללא ספק נושא מרכזי בה, וביטויים הקשורים לקדושה חוזרים שוב ושוב לכל אורכה.
אלא שיש בקדושה זו צד מפתיע: בעוד שבספרים העוסקים בעניינה של הקדושה, ככל שמעמיקים בה היא הולכת ונעשית דבר יותר גדול, עד להגדרתה כערך עליון..., מושג הקדושה העולה מפרשתנו נראה שונה לגמרי. הפרשה פותחת אמנם בפסוקים 'דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' א-לוהיכם'; הציווי להיות קדושים מופיע בהקשר של קדושת ה' - קדושים תהיו כשם שאני קדוש. אבל מאידך גיסא, הרשימה של המצוות שקשורות ל'קדושים תהיו' כלל לא נראית ככזאת. פרשת קדושים היא אחת הפרשות העמוסות במצוות, ורובן הגדול: לא לגנוב, לא לגזול, לא לשקר, לא לרמות וכו' - הן לכאורה כלל לא דרישות מיוחדות, ולא דברים שאדם מן הישוב לא יכול לעמוד בהם. בסך הכל אלה דברים שהם פחות או יותר מנהג העולם, שנוהגים לשמור עליהם בצורה כזאת או אחרת בכל מקום. אפילו במקומות שלא קיבלו את התורה.
תמיהה זו עולה גם בפרשת עריות, בסופה של הפרשה....נניח שאני עושה את כל הכתוב פה; יש פה כך וכך מצוות עשה, וכמות מסוימת של מצוות לא-תעשה. זה כל מה שצריך בשביל להיות קדוש? הייתי חושב שבשביל קדושה צריך כך וכך גדרים וכך וכך עניינים מיוחדים, אבל שמישהו לא יעשה כמה דברים מגונים? זה מה שיוצר אדם קדוש?
 השאלה הזו ממשיכה הלאה והלאה לכל אורך הפרשה; בעצם, אין בפרשת 'קדושים תהיו' שום דבר בעל ייחוד קדושתי, והגדרת הקדושה הנובעת ממנה היא מאד נמוכה. אין בה לכאורה שום דרישה או ניסיון לעקור את האנשים לאיזושהי ספירה יותר גבוהה.(עמ' 255-256)

< אני מדלג >

"השחיקה המתמדת, יחד עם אווירה שהדבר מקובל בחברה, יוצרים את התחושה שכשאני עושה דברים מסוימים, גדולים וקטנים, הם כבר לא נותנים הרגשה של אימה פתאומית, של מעשה עבירה. גם בפרשת עריות, כמו שנאמר אצל רבים מן המפרשים, חלק מהבעיה נובע מתוך המציאות היום-יומית ומתוך הקרבה. לא מדובר על מישהו שפתאום נכנס בתוכו יצר שאיננו בר-כיבוש; אלא שיחסים מתגלגלים, פושטים צורה ומשנים צורה - עד שפתאום בן אדם מוצא את עצמו בדבר שהוא אף פעם לא היה מאמין שהוא אפשרי. התהליך הזה לא קורה בבת אחת וביום אחד, ולא מפני שאי אפשר לעמוד במעמסה. אלא שלעמוד במעמסה של הדברים היום -יומיים זה הרבה יותר מסובך. אף אחד מהם לא יוצר עמידה על פי תהום. זוהי רק מלחמה קטנה על דברים קטנים, אבל מלחמה שאין לה סוף.
כל עוד הקב"ה רוצה עגלים בני שנה, אילים בני שנה - אני מוכן לתת. אבל לעשות כל מיני דברים גדולים וקטנים בכל יום? זה כבר סיפור אחר. לא לחינם נאמר (ויקרא יט,ג) 'איש אמו ואביו תיראו'; הרי כל מי שיש לו איזשהו ניסיון בכך יודע כמה שזה קשה, ולמה? מפני שאת זה עושים כל יום, ומפני שלא לכל אדם יש אבא ואמא שהם בעצמם קדושי עליון.
המאבק שיש בדברים הללו הוא המאבק לקדושה. זו בעצם רשימה ארוכה של דרישות קטנות שאף אחת מהן לא יוצאת מן הכלל, אף אחת לא מוגזמת, אבל הן חוזרות יום אחרי יום. ועצם הדרישה שלא לשבור את הסדר הזה- היא בעצמה יוצרת את המדרגות הכי גבוהות של הקדושה. (שם, עמ' 261 -262; כל ההדגשות לעיל הן שלי - ג'ף)

הגענו לסוף ולסרטון שהבטחנו בהתחלת אלו דברים. לפני כן הערה: אחד הדברים המעניינים בכתיבה היא שאלת העריכה. עם הזמן, אתה לומד את החכמה שבדברי הקוצקר' שאמר: לא כל מה שאדם חושב- עליו לאמרו; לא כל מה שאומר - נכון לכותבו; ולא כל מה שכותב - ראוי להדפיסו.
לפעמים אתה  כותב דברים שהם ראויים כשלעצמם אך אינם מתאימים לפרסום לצד ובהקשר לדברים אחרים שכתבת. זה פחות או יותר מה שקרה כאן הבוקר.
בכל אופן ממש לפני סיום, לפני הסרטון, הנה דברים, שנזכרתי בהם לא מעט השבוע,  פרי עטה של ג'ורג אליוט בספרה "מידלמרץ" שזורנברג מביאה בפתיחה למבוא לספרה "תהום אל תהום":

"אילו יכולנו לראות ולחוש בחריפות את כל חיי אנוש הרגילים, הרי זה כאילו שמענו את העשב צומח ואת לבו של הסנאי פועם, והיינו מתים מעוצמת הרעש שמעבר לדממה. במציאות ממש, מתהלכים גם הרגישים שבינינו מרופדים היטב רפידה של קהות."*

שבת שלום
     ג'ף

^מדובר בספר שנקרא "חיי עולם - שיחות על פרשת השבוע" בהוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן, שפע, המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים
*מאנגלית ג'נטילה ואפרים ברוידא, תל אביב, דביר 1985, עמ' 179.

אלו דברים על חופש הביטוי

הפצתי את מה שהיה, כפי הנראה, נאומו האחרון של דר' רון פונדק ז"ל, לשני הפורומים בירוחם - ירוחם 1 ואפיקים. כבר כמה זמן אינני חבר בפורום של "הסניף". הנה הקישור :
http://tv.social.org.il/politics/2014/04/13/ron-pundak
בכל מקרה "התחלתי לחשוב", כהמשך לדברים, על חופש הביטוי ומקומו בחברה שלנו, וכן על השאלה "מה נשתנה ?"
מה נשתנה - הלילה הזה  ? - התקופה הזאת  שלנו  - היום - מימיו של כב'  השופט אגרנט ז"ל, בשנות החמישים, כאשר נתן את פסק הדין המכונן בנושא חופש הביטוי, בענין "קול העם".
הגעתי בינתיים ל
 http://www.digitalhistory.uh.edu/era.cfm?eraID=3
ובאשר להמשך הבירור הזה - עוד נראה.
מועדים לשמחה

אלו דברים לשבת חול המועד פסח תשע"ד

הפועל באר שבע הפסידה השבוע במשחק חצי הגמר אליפות הליגה, בדקה ה91.
היה זה אירוע משמעותי לרבים מחבריי, אירוע קשה - קשה אך לא נורא, אני מתאר לעצמי ב"סולם האירועים", הרי מדובר במשחק ספורט בסך הכל.
ובכל זאת -
דברים אלו נכתבים כאשר באזניות מדברת אלי, אביבה גוטליב זורנברג, בשיחה על התת מודע בפורום של דוברי רוסית דווקא. ( https://www.youtube.com/watch?v=wpYOTCRjJmI ).*
כעת היא שואלת: מה מבקש פרויד בפרשנויותיו לחלומות ? תשובתה: פרויד מבקש להבין את פרויד. עליך להקשיב לסבל של הזולת כדי לזהות את הסבל של עצמך...כיצד ניתן להבין את האחר ? המפתח , בכל אופן, טמון בזיהוי סוג אחר של הקשבה." כל תובנה - מעוגנת בעיוורון " - שושנה פלדמן..."האין הוא מרכזי ליצירה"....רחל, שאיננה, והיא מופיעה בחלומו של יוסף לפיו גם היא תבוא להשתחוות לו, יחד עם אביו ועם אחיו - על אף שהיא כבר לא בין החיים.
כיצד מתייחס יעקב לרחל ? זורנברג מתמקדת בשיחה היחידה המופיעה בתורה בין השניים, ובתשובתו ה"בלתי מספקת" לטרונייתה של רחל "הבה לי בנים..." : "התחת אלוהים אני... ?".
ובהמשך משנה יעקב את שמו של הבן השני שנולד מרחל, במקום "בן אוני" ל"בנימין".
וכעת זורנברג מגיעה ל"מי השילוח". "המי השילוח" מזהה ביעקב נטייה שניכרת בער, נכדו ובנו של יהודה, נטייה להישמר מסטייה מ"שכל בהיר"...נטייה שהיא בסופו של דבר "דרך ללא מוצא". כדי לייצור, להוליד, יש לוותר על האחיזה הזאת בסוג של וודאות, שאינה תואמת את המציאות ה"פרועה".
"ואני בבואי מפדן, מתה עלי רחל", בערוב ימיו, יעקב מקבל על עצמו, אחריות כלשהי, על רחל.
זורנברג חושפת בפנינו פינות דחוקות שבתודעה שלנו -  מציעה לנו להביט בנמר שקופץ בפתאומיות מתוכנו ועומד בתוך האור (מילוש).
הקב"ה, כפי הנראה, אינו מעוניין, לפי ה"בית יעקב" בעולם שבו שולט ה"שכל הבהיר". אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו, שלושה מצבים בהם מסתלק ה"שכל הבהיר"...
השיחה מסתיימת בכך שזורנברג מדברת על שירתה הקצרה של שרח בת אשר שמחברת בין פרגמנטים שלכאורה אינם קשורים "יוסף במצריים נולדו לו על הברכיים מנשה ואפריים" - בניסיון ליצור קוהרנטיות במציאות שאינה מצטיינת בקוהרנטיות  - ב"שכל בהיר".
הפסדה של הפועל באר שבע - הוא דבר ברור, חד וברור.
העולם הפנימי שלנו - ובכלל העולם הסובב אותנו - תטען זורנברג הוא הרבה פחות ברור. אמנם, עולם הספורט מלא אתגרים - עולמם של הספורטאים  - להבדיל אולי מן העולם של האוהדים שהם ביציעים - וב"אתגרות" הזאת טמונה כפי הנראה נקודת מפגש בין עולמות שונים, עולמה של מדינת ישראל השואפת בכל ליבה לנורמליות, עולמו של ישראל השואף למלא את ייעודו בעולם, והעולם של כל אחד ואחד מאתנו הנע ונד בתוך העולמות השונים בהם מוצא עצמו או עצמה.

שבת שלום ומועדים לשמחה
     ג'ף

* וראו הרצאה מרתקת של פרופ' משה אידל, שמעמידה את היהדות על שלושה ספרים שעוסקים בשלוש שאלות - המה, האיך והלמה -  במסגרת של אותו הפורום  - "אשכולות" כאשר נושא השיחה הוא "מוסיקה וקבלה" :

מהמבוא והלאה (5)

בניסיון לפענח את שתי המטפורות שזורנברג מדברת עליהם במבוא - התהום והר הגעש - הגעתי לאמילי דיקינסון בעקבות זורנברג שם, וקפצתי לפרק הראשון בספר שעוסק באדם הראשון ובאדם השני - הפרוטוטייפ proptotype לכולנו;
הקיצור להלן משפט אחד מאחת הפסקאות של זורנברג מתוך הפרק הראשון:

"בהיכנסו בדברים עם אלוהים, אדם פוגש בראשונה בזרמים נוגדים לא מודעים - אורחים לא-קרואים המסבכים את תחושת העצמי והזמן שלו." (עמ'  57)

"In entering into dialogue with God, I suggest, Adam first engages with unconscious crosscurrents, alien guests that complicate his sense of self and time." (p.21)

מיליון שאלות עולות מתוך הקריאה בזורנברג. השאלה כאן היא זו:
האם בדברה על "אורחים לא-קרואים", היו בתודעתה של זורנברג השורות משירו של צ'סלוב מילוש  ? ars poetica

The purpose of poetry is to remind us 
how difficult it is to remain just one person, 
for our house is open, there are no keys in the doors, 
and invisible guests come in and out at will. 

הערות עורך:
ההדגשות ליל  הן שלי
מספרי העמודים הם מהספרים

אלו דברים בפסח

טוב
אחר בעיות שונות , לרבות בעיות ססמה בלתי ברורות, אנחנו כאן - לפני פסח.
אחרי מות, אחרי מותו של פיני.
מוות שעוד לא נתפס, כבר במוצ"ש היתה הלוויה, דיבורים - "לא הספדים" (בגלל חודש ניסן) - אוהל מהיר; גבורה של פיני ז"ל ושל משפחתו, שעוד תשמש מופת.
זורנברג, הירש, (לשם שינוי) רש"ר הירש על תהילים, על הכוונת.
פסח שמח וכשר למי שקורא את זה. 

אלו דברים לשבת הגדול - פרשת אחרי מות תשע"ד

שיר בקובץ "על גדת הנהר" מאת צ'סלוב מילוש, בתרגומו של דוד וינפלד, בהוצאת הקיבוץ  המאוחר.
השיר הוא של ונג-צ'ין (835-736), והוא בעמ'  89 לקובץ

ארץ הדרום

בארץ הדרום המון ציפורים שרות.
למחצית הערים שם אין חומות מגן.
בשוקי הכפרים מתגוררים שבטי פרא.
לכפרים שבהר שמות של נהרות.
מן החולות הלחים עולים ערפילי רעל.
אישים מוזרים מנצנצים בגשם הלילי,
ורק קונה הפנינים הבודד חולף כאן
כמדי שנה, בנדודיו אל הים הדרומי.

שבת שלום
    ג'ף

מבוא 4

"'תהום אל תהום קורא' (תהילים מב 8). התקשורת מתקיימת בין מעמקים, תהומות , קולות מים רבים."

תהום והר געש

"יחד, המטפורות הללו," אומרת זורנברג, "מבטאות את מורכבות חיי הלא-מודע האנושי, הכוח התת-קרקעי שדוחק כנגד הקליפה הדקיקה, המתעתעת, של מעטה הארץ."

שוב - איני יכול או רוצה להימנע מהשוואת התרגומים. מצד אחד , כפי שמציינת זורנברג במקור האנגלי - לא ניתן להעביר במילים את עומקות ,צלילי ומשמעויות המילה "תהום".

מצד שני "מעטה הארץ" לא מתקרב לצערי ל"קריספיות" של the earth's crust

כשם שבעברית כשמדברים על "קליפה" אבדה המשמעות שבאנגלית של eggshell ומנגד מתווסף המטען הכבד  עתיק היומין

של קליפות כאלו ואחרות.

לילה תהום וזרות [מבוא (3)]

מסתבר ששירה אכן מחלחלת בתת מודע ועולה מדי פעם, פורצת מאחורי הקלעים.
זה מה שקרה הלילה עם קטע שיר משירו של ייטס "אדם וההד"
"מה אנחנו יודעים , מלבד זאת שאנו פונים
 אחד מול פני השני, במקום הזה ?"
(התרגום שלי)
מסתבר שיש הגיון פנימי בלקרוא את החלק הזה במבוא דווקא הלילה.
הגיון אכן - שמתחת לפני השטח, מבצבץ, כמו דברי השיר...
ייטס וודאי הכיר את ההומיה שזורנברג מדברת עליה.
ואכן מקור הדברים הוא בעברית הנפלאה של ראשיתה של בראשית
ב"תהו ובהו" של התהום הקדמון.
מסתבר כי אכן יש איזו זרות - אחרות - בתוכנו
"מה אנחנו יודעים ?"
ומילוש ב"ארס פואטיקה ?"

And yet the world is different from what it seems to be 
and we are other than how we see ourselves in our ravings. 

"ואמנם העולם הוא שונה ממה שהוא נראה

ואנחנו אחרים מדימויינו בעיני עצמנו בשגעונינו"

לילה תהום ואחרות

זר לא יבין זאת ?

מסתבר כי הבנה תהומית צומחת מתוך היכרות 

עם זרות, יסודית, בסיסית, עלומה.

ומסתבר - כי ישנם דברים, שהבהירות לגבם 

היא מהם והלאה.

חיים ש. צריך לקרוא את הדברים הללו.

.

עוד מהמבוא לתהום אל תהום (2)

הערה: כל ההדגשות להלן - הן שלי אלא אם צוין אחרת -ג'ף

לא התכוונתי ברשימות קצרות אלו לעסוק בהשוואת התרגום למקור. הכוונה היא לנסות באמצעות הקריאה הדו-לשונית, העיון הבו זמני במקור שבאנגלית ובתרגום לעברית - לנסות "לפצח" את "זורנברג" וקצת לרדת לחקר רעיונותיה. "תבשיל צדדי" יהיה כפי הנראה העיסוק בהשוואת תרגומים.

למשל במשפט הבא אחר הפסקה מהרשימה הראשונה בנושא זה, כתוב בעברית:

"בכל מפגש חי רב בהרבה התוכן הנסתר העובר בין הצדדים, על המסר הגלוי המתקיים בתחום המודע."

המקור באנגלית הוא כך:

In any vital encounter, much more is being transacted than lies within the field of consciousness.

"בכל מפגש חי" הוא "רחב" יותר מאשר in any vital encounter הן בגלל "בכל" שהוא אמור להיות באנגלית every והן בגלל ה"חי" שבאנגלית מתרגם לliving. 

ואילו זורנברג מדברת על vital שזה חיוני - היה צריך להיות אם כן לטעמי : בכל מפגש חיוני או ויטאלי או "בכל מפגש שיש בו חיוניות" (שזה מסורבל).

גם לגבי המשך המשפט יש הבדלים בנואנסים אבל אכמ"ל.

זורנברג אומרת לנו ש :בכל מפגש בין בני אדם שיש בו חיות - או חיוניות  - קורה שם הרבה יותר ממה שניכר לעין על פני השטח - או בתחום המודע.

מן המבוא לספרה של זורנברג "תהום אל תהום"

"במסות הללו", כותבת זורנברג במבוא נ"ל - בעצם מגיע כאן קרדיט והרבה קרדיט למתרגמת של הספר הזה לעברית - ענת שולץ - "במסות הללו אני מהרהרת" , כותבת זורנברג, "בדינמיקה של התקשורת בשורה של סיפורים מקראיים. בבסיסן ההבנה הפסיכואנליטית כי תהליכים נפשיים לא מודעים פועלים תמיד, ומשפיעים על המודע. תקשורת המתרחשת בין בני אדם לעולם לא מתמצה במסר המפורש, הנמסר במתכוון."
                                                                                (ההדגשות אינן במקור והן שלי - ג'ף)
המשפט האחרון בפסקה זו, הפסקה הפותחת לספר כולו ולמבוא נראה כך באנגלית:

Communication that takes place between human beings is never exhausted by what is consciously and explicitly communicated.

משהו אבד כאן בתרגום, כבכל תרגום.

המשך יבוא

אלו דברים לשבת פרשת מצורע תשע"ד

ישנו מאמר של הרב שמעון גרשון רוזנברג זצ"ל - הרב שג"ר - בקובץ המכיל "חמישה מאמרים מבית 'שיח יצחק' בתורת רבי נחמן מברסלב". הקובץ בהוצאת ישיבת 'שיח יצחק'.
המאמר נקרא :"אמונה בעולם ללא מלך" והוא דן בסיפורו של ר' נחמן הידוע כ"בן המלך ובן השפחה".
הקטע שלהלן הוא מפרק הסיום של המאמר שכותרתו "התודעה הדתית המודרנית".
וכך אומר הרב שג"ר:

" התודעה המסורתית מציגה עולם בו המלך הוא חכם והמדינה היא טפשית. זוהי התודעה התמימה הראשונית, התודעה הדתית המסורתית. התודעה המודרנית המחולנת מציגה את האדם כחכם, הוא הנמצא במרכז, ואת המלך כטיפש, או אפילו כלא קיים. ר' נחמן מעצב תודעה חדשה: האדם אמנם במרכז, אולם הוא צריך להמליך עליו את המלך. המצב המחולן אינו יכול להביא את האדם לשלמות פנימית, להביא את בן המלך לשלמות עם עצמו, משום שמצב זה מביא לתחושה שהקיום הינו מקרי, שחיינו יכלו להתגלגל גם באופן אחר לגמרי, תחושה שלא פעם מעיקה עלינו מאחר שאנו שואפים לקיום מוחלט שאיננו אך תלוי נסיבות. לשם כך יש צורך במלך, בשלום של  השבת אותו לא ניתן ליצור אלא רק למצוא. תפקידו של האדם הוא להציב את השלום של השבת במרכז ('ולהעמיד אותו בפנים בתוך הגן') וזה מה שמאפשר לו להרגיש בהרמוניה.
  אם לא היה לאדם מלך, הוא היה נשאר בתוך גן הבהלה. בניגוד לאמירה המקובלת כיום , על פיה האדם 'יכול ליצור את עצמו בכוחות עצמו', מלמד אותנו ר' נחמן כי בריאת היש מאין היא יכולת השמורה לקב"ה בלבד. תפקידו של האדם הוא תפקיד יצירתי מאין כמותו ויש לו חופש לברוא, אולם בריאתו הינה תמיד 'יש מיש'. אמנם, תפקידו אינו שולי- האדם בונה את הכלים דרכם יירד השפע האלוהי, ובכך הוא מעצב את השפע האלוהי עצמו; אם הוא לא יבנה את הכלים, השפע לא יירד והשבת לא תהיה במרכז.
  השלמות תבוא דווקא מן המיזוג של שתי התודעות, הדתית והחילונית, כאשר כל אחת מהתפיסות מעלה את חברתה. הגרסה הדתית טוענת שהאדם אינו יוצר את הממשות, והגרסה החילונית טוענת שהוא זה שצריך לכונן את הממשות כניצבת במרכז.
  התודעה החילונית יוצרת מרחב של חופש שמאפשר לנו לשוב אל השבת, אבל לא אל השבת של הכפייה אלא לשבת החופשית. הדתי נמצא במרדף פעמים רבות ; חרדות מפני מה שיקרה אם הוא לא יקיים את ההלכה תוקפות אותו. גבולות ההלכה עלולים במצב כזה לשמש עבורו כתריס, או אפילו כמגן, מפני החיים שהמפגש אתם מצטייר כמאיים. ניתנת כאן הצעה לדתיות גבוהה יותר, דתיות של חופש. אפשר ואפשר להיות חילוני; אבל מי אמר שלא ניתן להיות חילוני שמניח תפילין ? חילוני ששומר שבת ?
  החופש מאפשר דתיות גבוהה יותר. אני לא דתי מפני שאני חרד, וגם לא מפני שכך אני הכי נהנה, אלא זהו סוג של אחדות עם עצמי שהיא מעבר לניסיון להוכיח ( שזה הכי טוב, שזה הכי מתאים לי וכדו').
  האחדות עם עצמי שבהחלטה שאמנם אני מקיים מצוות יכולה להתקיים בתנאי שעומדת מאחורי ההחלטה חירות עמוקה, דהיינו שההחלטה לא מתבצעת מתוך פחדים או כפייתיות. ניסיון ההוכחה וההנמקה להיותי מקיים מצוות הינו ניסיון חיצוני שלא יצלח. בתודעה כזו הזולת לא נתפס כמאיים; אני אני לא בגלל שאני משווה את עצמי לאחרים, אלא מתוכי, מתוך מי שאני."

ברור לי שמה שהרב שג"ר מתאר לעיל הוא אך בגדר אחת האפשריות, מיני רבות, שעומדות בפני האדם - אחת מן הדרכים אל הדת או של הדת - מבין דרכים לא מעטות.
אין הצעה זו - או דרך זו - מתאימה לכולי עלמא.
אין אף דרך שמתאימה לכולי עלמא.

דרך היא  לפעמים פונקציה של ביוגרפיה; של המורים שפגשנו; לפעמים היא פרי של חשיבה מקורית והרבה פעמים מדובר בשילוב של גורמים רבים, חלקם מודעים לנו וחלקם לא (זורנברג).
איש איש ודרכו.

הדגש בחג הפסח, הוא על החירות, על הגאולה מן השעבוד; שעבודים באים "בכל מיני צורות ובכל מיני צבעים".
איש איש ושעבודו הוא.

הדברים של הרב שג"ר ראויים לעיון. ייתכן ועבור חלק מאתנו, יוכלו הם לשמש גם כצידה בדרך המוליכה מן השעבוד לעבר החירות המיוחלת.

שבת שלום
     ג'ף