"ובני קורח לא מתו."
- במדבר כו יא
ובפרשתנו ( במדבר טז, לב ) כתוב: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת ביתם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש."
"התורה", אומרת זורנברג, " יוצרת תחושת מתח סביב רגע בליעת הארץ, הטוטלית והחד משמעית לכאורה. הייתכן שבני קורח נבלעו אך לא מתו ?"
"...the Torah creates a sense of tension around the apparently unequivocal moment of engulfment. Is it possible that they are swallowed up, but they do not die ?"
זורנברג מציינת שפתרון אחד לשאלה מובא בתלמוד ( בבלי, סנהדרין, ק"י ע' א):"משום רבינו אמרו : מקום נתבצר להם בגיהנום וישבו עליו ואמרו שירה".
זורנברג:
That is, they go down with all the other conspirators, but at the last moment they repent; or more precisely, they experience pangs ( hirhurim) of repentance - qualms, pangs of worry. Some revelation comes to them, brings them, at the last moment, their humanity. In a time out of time, those who were sealed in a stupor are cracked open, disrupted, and their mouths finally open - in song ?
What the Talmud may be suggesting is that at this place at the edge of up and down, of life and death, an uncontainable awareness comes to them, and they burst forth in the song that their descendants will sing in the Temple.
Avivah Gottlieb Zornberg, Bewilderments Reflections on the Book of Numbers, Schocken Books, p. 191
תרגום שלי:
זאת אומרת, בני קורח יורדים לשאול , יחד עם שאר המורדים, אך ברגע האחרון הם חוזרים בתשובה, או ליתר דיוק, הם חשים הרהורי תשובה, הרהורי חרטה, דאגה. באה אליהם איזו שהיא התגלות, שמביאה עליהם בדקה התשעים את אנושיותם. בזמן לא זמן, אלו אשר היו אטומים מלשמוע, נסדקים , נפרצים, ופיותיהם נפתחים סוף סוף בשיר ?
ייתכן ומה שמציע התלמוד הוא שבמקום הזה בקצה הלמעלה והלמטה*, החיים והמוות, תודעה שאינה ניתנת להכלה באה עליהם, והם פורצים בשיר שצאצאיהם ישירו בבית המקדש.
והדברים, גם כאן, כמו בשבוע שעבר, כמו בספר במדבר כולו, ( לרבות בראי זורנברג ) - צריכים עיון
שבת שלום
ג'ף
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה