"אני רואה את החולה והמושפל, את המנוצח ומר-הנפש, את הדחוי והבודד. אני רואה אותם נאספים יחד ולחוד, נצמדים לתקווה שמישהו ישית את לבו אליהם, ליותר מרגע חולף. אני שומע אותם מתפללים לבוא השחרור שנושא עמו המוות. אני רואה אותם מקופחים, שכוחי לב; אמש אדונים, ועתה מנודים.
מן הראוי היה כי נתייחס לזקנים ביראת קודש, אך כל שהם מייחלים לו זה התחשבות, תשומת לב, כי אל נשליכם ונעזבם. הם ראויים להעדפה, ואולם איננו מעניקים להם אפילו שוויון. אבא אחד מוצא כי באפשרותו לפרנס תריסר ילדים, אך תריסר ילדים מוצאים כי אין באפשרותם לפרנס אבא אחד.
ואולי זהו ההיבט המטריד ביותר של המצב. אנו מתייחסים לדאגה לזקן כמעשה של צדקה במקום שנראה זאת כזכות עליונה. בניסוחם האלמותי של עשרת הדיברות, אלוהי ישראל לא קרא: כבדו אותי, תיראו ממני. חלף זאת הוא קרא: כבד את אביך ואת אמך [שמות כ,יא]. יראת קודש לאלוהים לא תתקיים ללא יראת קודש לאב ולאם.
במסורת היהודית כיבוד האב והאם הוא מצווה, מעשה שלם שהגשמתו עולה על כוחו של אדם. אין גבול למה שאדם חייב לעשות בממשו זכות זו של התמסרות. אלוהים בלתי נראה, אך אמי היא נוכחותו...."
א.י.השל, "לגדול בחכמה", To Grow in Wisdom מתוך "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בתרגום ועריכת דרור בונדי, עמ' 141;
מילים ומשפטים מרוממים ללא פעילות ארצית [במובן של פעילות שורשית] לתיקון הטעון תיקון לא ישפרו המצב
השבמחק