סיפור בתוך סיפור.
מתוך פרק 14 ל"מים אדירים" מאת אהרן אפלפלד:
"לפני שנים עלה בידי אחד הגנבים הנועזים לגנוב את ארון הקודש מחדר התפילה. זה היה בימי סבו מאיר יוסף, אחד האבות השקטים והחזקים, שלא נרתע מתִגרה והשיב מלחמה כאחד הרותנים. ובכל זאת עלה בידי הגנב לגנוב את היקר מכול.
לילה שלם ישבו האבות על הארץ, נרות בידיהם, וקוננו כמו בתשעה באב על האבדה הגדולה. יששכר היה אז ילד, אך זכר בבהירות את אמו מגישה ספלי קפה לאבלים. הקינה נמשכה כל הלילה, וליששכר נדמה היה אז שאין זו קינה אלא הכנה והתרכזות לקראת המאבק עם הפלשתים ששבו את הארון.
'מה נעשה, אמא ?' שאל את אמו.
'אלוהים יחזיר לנו את האבדה.'
הסב מאיר יוסף לא נרתע גם הפעם. למחרת קמו האבלים, התפללו, אכלו ארוחת בוקר והכינו את העגלה. הסב לבש בגדי איכרים ויחד עם שני בני דודיו יצאו למסע אל תוככי הרי הקרפטים האפלים. הם עברו מכפר לכפר, מבית מרזח לבית מרזח, לא פסחו על חורבות, מלונות נטושות, מערות, ואם הזדמן להם איכר בדרך היו משוחחים עמו, שואלים על האזור, מציעים לו כוסית, ורק לבסוף, כבדרך אגב, שואלים אם פגש לאחרונה את גרושקה. תשובת האיכרים היתה 'את גרושקה מוטב לא לפגוש.'
'למה?'
'הוא יגנוב ממך את מכנסיך,' אמרו וצחקו.
אחרי חודש של חיפוש עיקש מצאו את הגנב ואת הגנבה. מסתבר, שהתכוון לבקש כופר נפש. הוא ידע שעל ספר תורה יהודים מוסרים את נפשם. הסב ושני בני דודיו הפתיעו אותו. הלה הרים את ידיו ואמר, 'מיד אתן לכם בחזרה את ארון הקודש.'
הם לא הסתפקו בהודאתו, ערכו חיפוש על גופו, החרימו את הסכין שברשותו והלכו עמו אל המחבוא. ארון הקודש ובו ספר התורה מונח היה באסם, בתוך ערמת קש גדולה. הסב הוציא את ספר התורה מארון הקודש, אימץ אותו אל לבו, נישק את כותונתו ופנה ישירות אל הגנב,
'למה עשית את זה?'
'היבולים השנה היו דלים מאוד ולא היה בידי כסף כדי לפרנס את המשפחה. יכולתי לשבות עובר אורח יהודי ולבקש תמורתו כופר נפש, אך העדפתי לגנוב את התורה.'
'ולא חיללת אותה?'
' רק קצת. קרעתי את קצה הכותונת.'
'למה?'
'הנוצרי שבי אמר לי לעשות זאת.'
'ייקח אותך השד,' רטן הסב.
'אבי, למה תקלל אותי?'
'מפני שאלוהים מת בלבך.'
'לא מת, אבי, אני הולך לכנסייה כל יום ראשון.'
'אתה יודע היטב שאלוהים אינו מרשה להכאיב לבני אדם, אפילו יהודים הם.'
''אני יודע,אבי.'
'תישבע שמכאן ואילך לא תגנוב.'
'אני נשבע, אבי.'
'איך אדע שלא תגנוב שוב?'
'מה לעשות, אבי, והיבולים השנה היו דלים מאוד: התבואה נשדפה, תפוחי האדמה נרקבו, ואם תיתן לי קצת כסף אודה לך כל חיי.'
'ואתה נשבע שלא תגנוב?'
'אני נשבע בחיי אבי ואמי.'
הסב הוציא שטר מכיסו ונתן לו.
'אבי , תן יותר.'
'אם אשמע שחדלת לגנוב ולאמלל את הבריות, אוסיף לך.'
כשחזרו הביתה ערכו הילולה, שרו ושמחו על הנסים שאירעו להם בדרך. הסב מאיר יוסף קרא שבע פעמים 'אין כאלוהינו אין כאדוננו' וחילק תפוחים ואגסים לכל העניים שנתקבצו לשמוח.
אחר כך ישבו הכול בבית התפילה והתפללו מנחה בניגון של הכרת תודה, וליששכר היתה תחושה כי זו הכנה לימות המשיח. לכשיבוא תהיה כמובן השמחה גדולה יותר."*
חג פורים שמח
ג'ף
* אהרן אפלפלד "מים אדירים", הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 49-47
