"במלחמת יום הכיפורים הייתי מרצה מטעם קצין החינוך וחנינו ליד התעלה. המלחמה הפתאומית החזירה אלי, ולא רק אלי מסתבר, את מוראות מלחמת העולם השנייה. העניין צף ועלה בכל מפגש. החיילים הצעירים התעניינו בפרטים ובפרטי פרטים , כמו ניסו לקרב עצמם אל אותן שנים עלומות. השאלות היו לא אידאולוגיות , כמו שהיו לפנים, או מתנשאות להכעיס, אלא לגופו של עניין ועם לא מעט אמפתיה.
בנים של ניצולי שואה התעניינו במיוחד. ההורים לא סיפרו להם או סיפרו להם מעט מאוד. אמנם בבית הספר לימדו, אבל תמיד באופן כללי או באופן מבהיל: סרטי אושוויץ.
זמן מִדְברי רחב עמד לרשותנו, אפשר היה לשבת ולברר עניינים סבוכים אלה ובין היתר, הסבך שבין הקורבן והרוצח, והאמונה שטיפח האינטלקטואל היהודי בשנים שלפני השואה. ואמונה זו מה אמרה ? העולם מתקדם, מתקדם לטובה. אם יהודי יצא מעולמו המצומצם, יתרום ויתערה, הוא יתקבל בזרועות פתוחות. הקִדְמה היא שתפזר את אדי הרעל."
אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 152
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה