אלו דברים לשבת פרשת ויקרא תש"ף

כל אחד ואחת מאתנו מתמודד/ת עם אתגרים מאתגרים שונים בימים אלו.

לא רק בארץ אלא במרבית כדור הארץ.

במצב המשברי בו אנו נתונים לצד המצוקות האישיות יש לא מעט "חכמים בעיני עצמם" שמציעים לנו כדברי בוב דילן

"לעשות מה שמעולם לא נעשה, לנצח מה שמעולם לא נוצח". אל יהא חלקי עמהם.

אחד הפוסטים בפייסבוק שראיתי השבוע ( של יצחק טסלר ) אומר : "קורונה הביאה אותי לתובנה:

שונא סטטוסים עם תובנות!"

תוך כדי...אני חושב: ההבדל בין ימים אלו לימים עברו הוא אך הבדל שבמידה. אתגרים ומצוקות תמיד היו, התפאורה השתנתה, אבל עזוב

כמו אז כן עכשיו - מתחוור שהומור ומוסיקה הם הם "מצרכי החודש" לצד האקוג'ל ונייר הטואלט.

כתבתי כבר כמה שורות ואני ולא רואה / שומע ההומור - חנוך - איפה אתה כשצריך אותך ?

מזל שבאו לפנינו כמה יוצרים שאפשר ליהנות מדבריהם.

אפלפלד על י.ח. ברנר:

"חולשותיו [של ברנר] מתלכדות לכדי איזה כוח רועם, המרומם אותו אל ספירה אחרת, שהייתי קורא לה הספירה של המצוקה הרליגיוזית. וכשאנו אומרים ספירה רליגיוזית אנו מתכוונים לעמדה הראשונית, הפונדמנטאלית, של: 'מי אני ומה אני?' מי אני ומה אני בשעה זו, במקום־לא־מקום זה, בחברה זו הסבוכה בכבלי העבר ושרויה בין דתיות מאובנת ובין תלישות שאין לה תקנה ? ומעבר לתמיהת היחיד על חידת החיים מתמקדת הנטיה הרליגיוזית בחיפוש אחר משמעות החיים, לא כענין שבתועלת, נוחות או עשירות נפש אלא כמצוקה, שכל עוד אין היבהוב של תקווה במציאותה - כל החמדה, היופי, ההנאה נראים תפלים.

חיבה רבה רחש ברנר למנדלי וחיבה זו נתפרשה לעתים כקרבת־לב שלמה. אך ההבדל ביניהם כה תהומי עד שאין לגשר. מנדלי היה סופר 'כל יודע' שהשקיף על גיבוריו מתוך איזו תצפית סוציאלית תרבותית; גם אם נאמר שמנדלי השתחרר ממשכיליותו מעולם לא נטש פרוגרמות מסויימות שלאורן בחן את גיבוריו אם לשבט ואם לחסד. ברנר עיקרו ביחיד, סבכיו, כאביו ושרירות־לבו. ודאי, יחיד זה שרוי בחברה מסויימת, או נכון יותר: מיטלטל ממקלט למקלט, אך עיקרו בתיקון עצמו. חייו כבתוך כור־זיכוך רותח, הזעם מופנה כלפי עצמו וסופו שנענש או בנברוזה או בטירוף־דעת גמור.

ברנר חשף וגילה את כל סבכי־הנפש  של היהודי המודרני. יהודי ששום תופעה יהודית אינה זרה לו. נכון: וידוי זה, ככל וידוי הבא לחשוף סתרי־נפש, אין בו כדי לשובב את הלב. המאפיין יותר מכל את היהודי המודרני הוא היחס האמביוולנטי של אהבה־שנאה אל המורשת היהודית. בא ברנר וגילה סבכי־סבכיה של אמת זו. ושוב - יותר משדן, נידון. כלום על כך נבוא אליו בטרוניה הרי הוא עצמו הביא עצמו למשפט. ודייניו שלו חמורים היו מכל דיין. הדיינים החיצונים שהעמידו עצמם דיין עליו לא היו אלא הד קלוש של דייניו שלו החמורים והקשים.

אמרנו: מצוקה רליגיוזית, ומן הדין שנבהיר. אין כאן לא אל ולא עול מלכות שמים ולא עול מצוות. ובקירוב עשויה מצוקה זו להתנסח כך: פסקתי לטרוח בשאלת קיומו או אי קיומו של האל, אבל כיחיד מה אעשה ואיני יכול לעמוד מנגד בשעה שפורענות מתרגשת על בני אדם. איני יכול לשאת את השובע בשעה שיש רעב. איני סובל את הקורות של ביתי בשעה שמחוסרי־גג רובצים ליד חלוני. לא מפני שאני טוב מאחרים, אלא כזה אני. איני יכול לשנות הרבה. כי הפורענויות גדולות סומות וגורליות. כיוון שאיני יכול לשנות הרבה הריני מסתפח, כול כולי, אל מחנה הסובלים ונדכאים. זה מקומי וזוהי נחלתי. נחלה ומנוחה אחרת אין לי. אין כל ספק, זוהי עמדה סובייקטיבית, שרירותית ואם תרצה כפייתית אך אין לשלול ממנה את ההתכוונות הרליגיוזית. כשלעצמי, אני נוטה לקבל כפירה רצינית זו כמעין הפנמה של מצוות היהדות שאפשר, אם תרצה, לנסחה כך: כיוון שאיני מוצא את אלהים לא בי ולא מחוצה לי ומכיוון שאיני יכול לשאת הפקר זה הקרוי מקריות ולקבלו בשוויון־נפש, הריני רואה עצמי אחראי ומקבל על עצמי באהבה את המידות שתלו בבורא עולם. אני אחמול, אני אוהב. כל עוד נפשי בי אוסיף לחמול על הבריות.

ניסוח גולמי זה אינו מצוי אצל ברנר. וייתכן כי ניסוח מעין זה היה מקומם אותו, אך לי נדמה כי כל אות מאותיותיו דוברת בלשון זו."

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 72-69


שבת שלום 
     ג'ף