" לפני שנים רבות חזרנו אמא ואני ברכבת־לילה, ממקום מרגוע יפה אך בלתי נודע, הביתה. הקרון היה חדש, ועל אחד מדפנותיו המעוגלים התנוססה תמונת פרסומת - נערה ובידה דובדבנים. היה זה קרון שמור עם מושבים יציבים , מפיות לבנות, רקומות, במקום המיועד לראש. הדלת הקדמית היתה פתוחה, ונערה, דומה מאד לנערה שבתמונה, החזיקה בידה מגש עץ. שעה רבה עמדה בפתח. ולפתע, כמונעת על ידי צו מבחוץ, החלה מגישה קפה־לילה ועוגות גבינה.
צבעי החושך הכחולים שעל החלונות הסגורים העלו על לבי שוב את המים השקטים שעל שפתם עשינו אמא ואני את הקיץ. היתה זו גדה נשכחת, זרועה חפצים עזובים; וגם האנשים כנטושים בדממה. היו שם הרבה דגים, קטנים ושמנמנים, שהציצו מתוך הקרקעית ביאוש אילם. הם שטו לאט, במרירות במין אי־שקט שדבק גם בי."
אהרן אפלפלד, "תור הפלאות", כנרת, זמורה־ביתן, דביר מוציאים לאור בע"מ, עמ' 9
צבעי החושך הכחולים שעל החלונות הסגורים העלו על לבי שוב את המים השקטים שעל שפתם עשינו אמא ואני את הקיץ. היתה זו גדה נשכחת, זרועה חפצים עזובים; וגם האנשים כנטושים בדממה. היו שם הרבה דגים, קטנים ושמנמנים, שהציצו מתוך הקרקעית ביאוש אילם. הם שטו לאט, במרירות במין אי־שקט שדבק גם בי."
אהרן אפלפלד, "תור הפלאות", כנרת, זמורה־ביתן, דביר מוציאים לאור בע"מ, עמ' 9
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה