במשנה מפורסמת הפותחת את 'פרקי אבות' נמנית שלשלת הקבלה של התורה:
משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
( אבות א,א )
משתמע שהרוצה לדעת מה היא התורה שניתנה למשה בסיני צריך לחפשה בדבריהם של אנשי כנסת הגדולה שקיבלו את התורה דרך שלשלת יציבה של מוסרים כגוף ידע סגור ומאורגן, הם סוכני הידע המהימנים ביותר של ההתגלות בסיני. דבריהם של אנשי כנסת הגדולה מצוטטים מיד בהמשכה של המשנה:
הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.
( אבות שם)
ב'אבות דרבי נתן', המדרש הסובב סביב מסכת אבות, מובא הפירוש הבא על ה'דבר' הראשון המובא בשמם:
הוו מתונים בדין - שלא יהא אדם קפדן...שכל מי שהוא קפדן סופו לשכח את דבריו, שכן מצינו במשה אדון כל הנביאים על שהקפיד שעה אחת שכח את דבריו, והשיב אלעזר בן אהרן תחתיו, שנאמר: 'ויאמר אלעזר הכהן [...זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה]' (לא כא) למשה צוה, אותי לא צוה. והרי הדברים קל וחומר, ומה אם משה אב הנביאים על שהקפיד שעה אחת שכח את דבריו, קל וחומר שאר בני אדם.
( אבות דרבי נתן נוסח ב, פרק א )
הדוגמה שממנה נלמד הכלל 'הוו מתונים בדין' לקוחה מפרשת השבוע שלנו. אחרי הנזק שהסבו המדיינים ובנותיהם לישראל בפרשות הקודמות מצווה משה: 'נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ' ( לא, ב). זהו הציווי האחרון שמצווה משה לפני מותו, ובני ישראל אכן יוצאים לקרב, נוקמים במדינים, הורגים רבים מהם ולוקחים שלל רב בחזרה אל המחנה. אך משה איננו מרוצה מצורת הנקמה ומאופן הטיפול בשלל: 'וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה' ( לא, יד). משה כועס על אנשיו ומורה להם להרוג גם את נשות המדיינים ולחטא באמצעות מי החטאת את הכלים שנלקחו שלל.
אחרי שמשה מסיים לתת את הוראותיו אומרת התורה: 'וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה' ( לא ,כא). אלעזר, אחיינו של משה, ממשיך ומסביר לבני ישראל כיצד בדיוק יש לטהר את הכלים. לפי הוראותיו של אלעזר אין די בהזאת מי החטאת כפי שהורה משה, אלא יש לטבול חלק מהכלים במים וכלים אחרים להעביר באשף רק אז ניתן יהיה להכניסם אל מחנה ישראל. מדוע נתן משה הוראות חלקיות בלבד ואלעזר אחיינו המשיך במקומו ? אומר המדרש באבות דרבי נתן שכעסו של משה הוא שגרם לו לשכוח את ההלכה המסוימת הזו. היות ששכח השתתק ואלעזר היה צריך לקחת את רשות הדיבור ולהמשיך במקומו. מדרש זה מדגים את הכלל 'הוו מתונים בדין' ומתקף אותו באמצעות מקור מקראי.
המשנה הראשונה בפרקי אבות נפתחה בשלשלת הקבלה, על פיה תורתם של אנשי כנסת הגדולה היא היא התורה שקיבל משה מסיני, אך את הכלל הראשון המובא בשם אנשי כנסת הגדולה למדו חז"ל ממשה דווקא על דרך השלילה, משה היה קפדן ולכן שכח את דבריו שלו, משום כך נלמד שיש לנהוג במתינות, שלא כמשה. ולמעשה גם שני הכללים האחרים אינם מייצגים קבלה ישירה ממשה רבנו. אנשי כנסת הגדולה מורים להעמיד תלמידים הרבה בניגוד למשה שהעמיד תלמיד אחד ויחיד ואף ה'סייג לתורה' שיש לעשות לדבריהם מורה להוסיף על תורת משה מה שאיננו חלק מן התורה עצמה.
הדיאלקטיקה שבין מסירת גוף ידע מאורגן לבין חידושו נשקפת גם מן הקומפוזיציה הרחבה של מסכת אבות. מסכת אבות נפתחת בהצהרה על גלגוליה של התורה כגוף ידע מסודר ומאורגן ה'נמסר' מדור לדור ובנויה מדבריהם של חכמים שונים המסודרים פחות או יותר לפי סדר הדורות והמשפט הייחודי שכל אחד מהם היה אומר. מחד נפרשת לפני הלומד שלשלת הדורות המפוארת של תולדות מסירת התורה, ומאידך מובא מכל אחד מן החכמים משפט אחד, אישי, שהוא היה אומר. האם האתוס המשתקף במבנה של המסכת הוא של גוף ידע אחיד ויציב הנמסר מסיני ועובר מדור לדור עד אלינו או של תורה אינדיבידואלית המתחדשת בפיותיהם של נושאיה ?
המתינות, לפי המדרש שבאבות דרבי נתן, מאפשרת להעביר את התורה ללא שכחה, כגוף ידע מסודר מדור לדור. הכעס, לעומתה, הוא התפרצות אמוציונלית, אינדיבידואלית, החוצצת בין מקורה של המסורת לבין הדור הבא. ברגע שמשה הקפיד הוא לא היה יכול עוד לזכור את ההלכה שהקב"ה אמר לו עצמו קודם לכן. מרחב ההקפדה הזה, מרחב שכחת המסורת, הוא המרחב שבו נוצרה התורה החדשה, המתחדשת, של אנשי כנסת הגדולה. מחמת קפדנותו של משה נוצר הכלל 'הוו מתונים בדין', שאיננו משקף את התורה שניתנה למשה בסיני אלא דווקא את חסימתה של שלשלת המסירה.
בפסוק 'וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה' ( לא ,כא) מחזיר אלעזר את האחריות על דברי התורה אל מקבלם, אל משה. הקב"ה , אומר אלעזר, 'למשה צוה, אותי לא צוה'. במילים אלו מייחס אלעזר את התורה הנמסרת בפיו לזה שמסר אותה ושכח אותה. כך מגדיר אלעזר גם את מקומו שלו בשלשלת, מקומו של ממשיך המסורת, שלא צווה בעצמו אך הוא מביא דברים בשם אומרם. אלעזר ממשיך את מסירת התורה מן המקום שבו משה כעס, שכח והפסיק לדבר ובכך הוא משמש לאנשי כנסת הגדולה מודל ראשוני לשחזור התורה שבעל פה כפי שניתנה למשה.
תשע"ג "
יעקב צ' מאיר, "דרישות קריאה במדרשי חז"ל על סדר פרשת השבוע", משכל - הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד עמ' 260 - 263
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה