אלו דברים לשבת פרשת ויחי תשפ"ד

השל לא שאל  - מיהו יהודי ?

השל שאל מיהו אדם ?

? Who Is Man

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה. שאלה היא "כיצד מתנהגים בתקופה זו, אלו שבעורף" ?

שאלה לא פשוטה היא וככל שאלה רצינית - אין לה תשובה אחת. 

עם זאת, ברור דבר אחד - מוטלת חובה על העורף לתמוך בחיילים שבחזית, לשדר אחדות ונחישות. למענם.

זה חשוב מאוד לחיילים הנלחמים. ( אני יודע זאת מניסיון אישי -  הייתי חייל בימי ההפגנות נגד מלחמת לבנון ).

אחדות אין פירושה, כידוע,  אחידות.

אחדות אין פירושה - להפסיק לחשוב ולהפסיק לשאול שאלות. ההיפך. 

אלא מה ?

יש חילוק בין "רשות היחיד" ל"רשות הרבים"; בין מה שחושבים לבין מה שראוי לומר ובין מה שאומרים לבין מה שראוי לפרסם בכתובים.

לפני כחודש הבאתי כאן  - בבלוג - בטור הזה אלו דברים  - את דברי הקוצקר בנושא.

ושיננתם לבניך. במסורת שלנו יש חשיבות לשינון. יש דברים שראוי לחזור ולהזכיר לעצמנו.

דברי הקוצקר להלן הם בכלל זה 

הרבי מקוצק אמר:

"לא כל מה שאדם חושב- עליו לאמרו,

לא כל מה שאומר - נכון לכותבו,

ולא כל מה שכותב - ראוי להדפיסו."

אברהם יהושע השל נפטר בשבת פרשת ויחי, יח בטבת תשל"ג. יהי זכרו ברוך, יהי הוא מורה דרך לכולנו.

שבת שלום

    ג'ף

עזר לבעקבות סימיק חדש

 בעקבות סימיק [ נו (2) ]

"כל בני האדם נושאים עמם סדרה של מילים שבה הם משתמשים כדי להצדיק את מעשיהם, את אמונותיהם ואת חייהם. אלה הן מילים שבהן אנו מנסחים דברי קילוסין על חברינו ודברים בגנות אויבינו, את מפעלינו ארוכי הטווח, את הספקות העצמיים העמוקים ביותר שלנו ואת תקוותנו הגדולות ביותר. אלה הן המילים שבהן אנו מספרים ,לפעמים מראש ולפעמים בדיעבד, את סיפור חיינו. אקרא למילים הללו 'אוצר המילים הסופי' של אדם."

ריצ'רד רורטי, קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות, בהוצאת רסלינג, תרגום אהד זהבי, עמ' 117

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשפ"ד

 "Poetry proves again and again that any single overall theory of anything doesn't work."

- Charles Simic

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל עוסק בדברים שלו על פרשת השבוע פרשת ויגש ביחסי הגומלין בין "יוסף" ל"יהודה":

"רבות דובר ונכתב בנגלה, ברמז ובנסתר – על היחס בין יוסף ליהודה, בצורות ובמובנים שונים ומרובים. העניין הזה נמשך עד לעת קץ: גם בנאמר על העתיד לבוא, מצויה החלוקה בין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד...

יתרונו של יוסף על פני יהודה הוא בכך שיש לו בחינה של פאר...בעוד שיהודה – כבר מן ההתחלה , מופיע תמיד מלמטה.

כך קורה גם אצלנו בפרשה: איך הם נפגשים ? נפגש יוסף, שהוא מלך, עם 'פלאח' אחד. יהודה הוא רועה צאן מאיזה מקום נידח, והוא עומד מול יוסף, שבאופן לא רשמי, הוא המלך של מצרים. יוסף עומד שם בכל הפאר שלו, ומולו – 'ויגש אליו יהודה'.

מה יש ליהודה, אחרי כל זה ? מהי הנקודה המיוחדת שלו ? נראה שהנקודה של יהודה היא ההמשכיות, ההישארות. יהודה נשאר, כפי שקרה כאשר יהודה הודה לתמר, וזו נקודה שרואים גם אצל רבים אחרים מבני יהודה. יוסף עולה על יהודה בבחינה של הפאר, אבל לבחינה של הנצח –'הנצח זו ירושלים' (ברכות נח,א ) – יוסף, על אף מעלתו, איננו מגיע. יהודה שייך לעניין הנצח, משום שיש לו את היתרון של היכולת ליפול, וכפי שהדברים מנוסחים בפסוק (תהילים לז,כד ) :' כי יפול לא יוטל'. יהודה יכול לשאת את העניין הזה של להתמוטט ולקום, וזה חלק מהמעלה והמהות שלו. הנקודה של 'ויגש אליו יהודה', היא שיהודה, כל כמה שהוא איש קטן – ואפשר לדמיין איך נראתה הפגישה הזאת – בכל זאת מעז וניגש אל המלך. זה דומה ולא דומה לצורה בה נפגש שאול עם דוד: שאול הוא המלך, ודוד הוא בחור שהביאו מצאן כדי לשעשע אותו.

ליוסף, ולשבטי יוסף, יש במהותם סוג של שלמות, אבל השלמות הזו היא מאוד שבירה – לאחר שנוצא שבר הם אינם מסוגלים לתקן אותו; זהו מצב של או־או, של הכל או לא כלום, ואילו יהודה הוא המהות שיודעת להתרומם מחדש.

אם להביא דוגמא לכך, שאול חטא וגם דוד חטא. מהו ההבדל ביניהם ? ההבדל הוא שלאחר ששאול נשבר פעם אחת, הוא חוזר ונשבר פעם שנייה, חוזר ונשבר פעם שלישית , ובסופו של דבר, למרות שהוא מתחיל לא רק בתור יחסן גדול, אלא גם בתור אדם 'משכמו ומעלה גבוה מכל העם' ( שמואל א ב, ט): גיבור מלחמה, עניו וצנוע, אדם הגון ונפש טהורה – עם כל זה, כשהוא נופל הוא לא מצליח לקום. כאשר שאול חוטא הוא מגיע למצב שהוא מוכן כבר למות והוא גם מוכן לקבל את כל העונש המגיע לו, ואילו כשדוד חוטא – הוא עושה מזה תהילים. זהו עניין גדול: דוד המלך יכול לרדת מטה מטה, וגם לעשות את המטה מטה לעניין של מעלה – וזה דבר שיוסף במהותו לא יכול לעשות."*

שבת שלום

      ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 100-99

תרגום שלי לאפיגרם הנ"ל של ציארלס סימיק

השירה מוכיחה שוב ושוב שכל תאוריה כוללת שלמה ובלעדית אודות מה שלא יהיה - אינה עובדת

אלו דברים ליום ב' ו בטבת תשפ"ד

וואסלס סטיבנס אמר פעם בהקשר לשירה שמדובר ב"אלימות מבפנים שמסייעת לנו בהתמודדות עם אלימות מבחוץ. מדובר בדימיון ש'משיב מלחמה שערה' נגד מצוקות המציאות. בסופו של דבר העניין קשור בהגנה עצמית שלנו ועל כן, ללא ספק, הביטוי [של אותו הכח], קולן של המילים, מסייע לנו לחיות את חיינו"

 It is a violence from within that protects us from a violence without. It is the imagination pressing back against the pressure of reality. It seems, in the last analysis, to have something to do with our self-preservation; and that, no doubt, is why the expression of it, the sound of its words, helps us to live our lives.

Wallace Stevens  “The Noble Rider and the Sound of Words”in The Necessary Angel - Essays On Reality And The Imagination

וישראל אלירז אומר :

"הייתי אומר שאנחנו המשוררים בעצם מעירים הערות על תולדות טבע האדם ועל תולדות העולם, ואין בכל החתיכות הללו משום חידוש, כי הן נמצאות כל הזמן נגד עינינו. טבע האדם ודרך העולם הם פרגמנטריים מעצם טבעם."*

*ישראל אלירז בספרה של חוה פנחס-כהן, אסכולה של איש אחד, דיאלוג עם ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 165 ( הפתיחה לשיחה השמינית שם )

אלו דברים לשבת פרשת מקץ תשפ"ד

"סיפור טוב מתחיל באמצע" הוא שמו של ספר שיצא לאחרונה פרי עטו של יואל שפיץ. כותרת המשנה של הספר "רגעי חיים עם הרב עדין אבן ישראל ( שטיינזלץ )" מעיד על תוכנו.

שם הספר משמש פתיח ומעין הצדקה לדברים הבאים שהם חלק מפרק באמצע ספרו של אהרן אפלפלד "מסע אל החורף" :

"למחרת מצאתי מכתב מתחת לדלת. 'סלח לי,' כתבה לי חנה, 'שהלכתי בלא להיפרד, לא יכולתי. אבא חולה מאוד ואנו מתחלפות במשמרות. הרופאים לא נותנים לנו תקוות. חבל שאנו לא יודעות להתפלל בשעה זו. אני מקווה שאתה דואג לעצמך, אוכל ומחמם את הבית. אוהבת אותך, חנה.'

כל הספקות, החשדות והרוגז התנדפו בִּן רגע, צער וגעגועים  מילאו אותי.

לא יכולתי לשבת בבית ויצאתי להקיף בריצה את ההר. עשיתי שתי הקפות ונכנסתי לבית־הקפה. הגעגועים חזרו והציפו אותי, אבל אני לא נתתי להם פה. עשיתי רשימה של מצרכים ובלא להשתהות הלכתי למכולת. גם נייר לאריזה וארגז קטן קניתי. בצהריים כבר היה הארגז ארוז וקשור בחבל. העגלון הבטיח לי כי עוד הלילה תהיה החבילה בידיה של חנה. שמחתי ואמרתי, 'זו מצווה גדולה,' ורגע תמהתי שמשפט זה יצא מפי.

חזרתי הביתה וישבתי לכתוב מכתב לחנה. תחילה נדמה היה לי שהכתיבה תעלה לי בקלות. טעיתי. המלים לא התחברו או נשמעו משונות, כמו עבר גמגומי אל האותיות הכתובות. חזרתי וניסיתי שוב, אך גם ניסיוני השני לא עלה יפה. לבסוף כתבתי 'חנה את חסרה לי,' ומיד הבנתי שזה אינו מכתב אלא קריאת ייאוש והנחתי את העט על הנייר.

בדרך אל האכסניה פגשתי את לאופר. הוא לגם כמה כוסיות בבית־המרזח והיה במצב רוח מרומם. נראה היה שהוא עומד לשאול בשלומי, שוב טעיתי. עניינים אישיים אינם מעניינו. הוא כולו אחוז בשליחותו, להזהיר את האנשים מפני אסון קרב. גם אלי פנה ושאל האם אני נכון להתגייס למשימה עליונה זו. הבעתי נכונות, ואז אמר דבר שריגש אותי מאוד. 'האנשים שקועים בעצמם. בדאגותיהם ובמחלותיהם ולא רואים שהעולם חוזר אל התוהו. היום לא עת לטיפוח האני. היום אדם חייב לצאת מעצמו, מטבורו, ולהתחבר אל הכלל. הכלל חשוב מן הפרט, אתה מסכים עמי.'

הנהנתי בראשי.

' האנשים רצים אל איש המופת ולוחשים לו, 'חלומות רעים טרפו את שנתי, שוב שקעתי במרה שחורה.' איש המופת חייב לומר להם: 'לא עת לעצמך.'

רציתי לומר לו, איש המופת מדבר תמיד אל כלל ישראל. אפילו לי אמר: 'כתוב פסוק אחד מהתפילה ותתחבר אל כלל ישראל'. רציתי לומר אבל לא אמרתי. מה לעשות ואני חשוך מלים. כל הפתעה או תדהמה משתיקות אותי כליל. לאופר לא הרפה ממני, 'תגיד לי', דיבר אלי, 'למה האנשים לא מבינים שעכשיו הכלל חשוב יותר מהפרט. כל אחד לעצמו מהו. לא כלום. האמן לי, לא כלום.'

לא הכול מסכימים עם לאופר. לפני ימים אחדים התפרץ אחד הדיירים כלפיו וקרא, ' העולם עומד על היחיד, לעזאזל הכלל שלך. בלא אני אין עולם. ההמון לא מעניין אותי.'

ויכוחים כידוע אינם מסתיימים בפשרה או בהבנה. לרוב הם נקטעים במלים קשות ובחירוק שיניים. גם אותו ויכוח הסתיים בחירופים. לא מצדו של לאופר. האיש שיצא מהכלים, לא נחה דעתו עד אשר קרא לעומתו, 'אני בז לך.'

למזלי קרבו אלינו שני דיירים שלאופר ביקש להתוודע אליהם. הם הופתעו במקצת מן הפנייה הישירה שלו, אך עמדו והקשיבו. לבסוף אמר אחד מהם, 'סלח לנו על האגואיזם הרגעי שלנו. לנו נחוצה כעת, כאוויר לנשימה כוס קפה. לאחר שנשתה כוס קפה נוכל לעמוד ולהקשיב לך.'

'לא אעכב אתכם,' אמר לאופר בקול רפה.

'האמן לנו, האגואיזם שלנו לא מרקיע שחקים, רק כוס קפה ועוגת גבינה. בשביל זה לא ילקו אותנו בעולם האמת.'

'בשום פנים ואופן,' מאר לאופר והצטחק.

'רווח לנו.'

'האם מותר לי להצטרף אליכם,' ביקש לאופר מעט חסד

'סלח לנו.אנחנו עומדים לדון באיזה עניין אישי, לא גורלי, כשנסיים נשוב אליך, אל העניינים הגדולים. האם תרשה לנו.'

'אני מרשה,' אמר לאופר בהרכנת ראש כנזוף."*

שבת שלום

   ג'ף

* אהרן אפלפלד, מסע אל החורף, כתר הוצאה לאור, פרק 31, עמ' 90-88

אלו דברים לשבת פרשת מקץ תשפ"ד ט

אילנה המרמן פותחת  את אחרית דבר שכתבה לתרגומה לעברית של הקובץ "רופא כפרי" לקפקא בדברים של מלך ראוויטש שמופיעים   בפסקה האחרונה למבוא שכתב  לתרגומו ליידיש של אותו הקובץ:

"אנושיות ! יצירתו של קפקא היא היצירה הרוויה ביותר באנושיות. כמו צלצול פעמוני הערב היא רוטטת ארוכות בנשמה. וכשהצלצול נמוג נותר הלילה . לילה עמוק נותר באדם לאחר מילות הערב הבלתי נגמרות של פרנץ קפקא."

קפקא "הושיט יד" לאהרן אפלפלד בהגיעו ארצה כנער יתום  מחופי אירופה אחר השואה. כדברי אפלפלד:

"העזרה באה ממקום שלא ציפינו לה, מאיש שלא היה בשואה, אבל את הבלהות כבר חזה בימים השלווים של הממלכה ההבסבורגית השוקעת, הרי הוא היהודי פראנץ קפקא. אך נגענו בדפי 'המשפט' לא הירפתה מאיתנו התחושה, כי הוא היה עמנו בכל גלגולנו. כל שורה אמרה אנחנו. בשפתו של קפקא מצאנו מצד אחד את החשד ואת הספקנות ומאידך את הכיסופים החולים לפשר. קפקא החזיר לנו פתע את המלים. אלמלא קפקא ספק אם היה בכוחנו להעלות מן הנבכים אפילו מלה אחת. מבחינתנו, הוא לא רק היה מורה אלא גואל. המחשבה, שאין אנו בודדים בנסיון שלנו, לא רק הקלה עלינו אלא הכניסה אותנו אל המעגל הרחב של הסבל הרוחני."

אולי יש בידי קפקא לסייע גם לנו בימים טרופים אלה ?

שבת שלום

   ג'ף

אלו דברים לשבת חנוכה פרשת וישב תשפ"ד

דילן שר באחד השירים שלו ( בתרגום שלי ) 

"ואם החלומות-מחשבות שלי יכלו להיראות

סביר להניח שהיו שמים את הראש שלי בגיליוטינה"

And if my thought-dreams could be seen
They’d probably put my head in a guillotine

הרבי מקוצק אמר:

"לא כל מה שאדם חושב- עליו לאמרו,

לא כל מה שאומר - נכון לכותבו,

ולא כל מה שכותב - ראוי להדפיסו."

הרב שג"ר: "חיוך הילד הנו התגלות של מציאות אלוקית."

הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ, לקראת סיום דבריו על פרשת השבוע בספרו "חיי עולם" :

"נכון שבצדדים מסוימים, בלי ספק, אדם שחי בעולמה של יהדות פותר לעצמו את בעיות הנפש וצרותיה, אלא שזה לא עשוי כדי להושיב אותו בשלווה. אם הוא חושב שהוא נפטר  מעשו הגדול, מלבן הגדול, והוא נכנס עכשיו לארץ טובה ורחבה בה הוא ישב בשקט וינוח בשלום, הוא פשוט טועה; הכניסה של אדם עמוק יותר ויותר לעולם היהודי, אין פירושה שהוא פותר את כל בעיותיו ומגיע לשלוות הנפש, שהוא ממית את עצמו יותר ויותר עד שהוא נעשה מיותר לגמרי - אלא רק שהוא אמור להחליף את השאלות. כשאני מציע יהדות למישהו, אני לא מוכר לו שלוות נפש; אני בא ואומר לו: 'בוא תתקרב לעולם היהדות, תתקרב אל הקב"ה. מה אני נותן לך ? לא מנוחה, מה שאפשר להבטיח לך זה רק שאלות. ואם אתה אדם הגון, אז בכל יום ימותו אצלך שלוש שאלות קטנות ויוולדו שלוש שאלות גדולות !'"

באיחולים - בתפילה לשחרור במהרה של כל החטופות/ים ולשיבה של כל החיילות /ים מהחזיתות בריאים ושלמים לביתם

חנוכה שמח ושבת שלום

           ג'ף

Bob Dylan It’s Alright, Ma (I’m Only Bleeding)

Copyright © 1965 by Warner Bros. Inc.; renewed 1993 by Special Rider Music

רבי מנחם מנדל מקוצק, "כוכב השחר"  בעריכת שמחה רז, הוצאת יריד הספרים , עמ' 72. 

*הרב שג"ר "לוחות ושברי לוחות  - הגות יהודית נוכח הפוסטמודרניזם" ,הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד ומכון כתבי הרב שג"ר  בעמ' 426

הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 86 -87

אלו דברים לשבת פרשת וישלח תשפ"ד

שמונה עמודים.

שמונה עמודים בספרו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם על פרשות השבוע.

היה לי קשה "לשלוף" קטעים נבחרים מתוך שמונת העמודים המוקדשים לפרשת השבוע.

שמונה עמודים שעוסקים במילה אחת, בענין אחד - ב" אמת" ;וכיצד "אמת" מתייחסת ליעקב אבינו, ולנו.

בכל זאת - הנה שני קטעים מתוך שמונת העמודים:

"הדבר אולי מפתיע, אך כשם שיש יצר הרע של שקר, כך גם הרצון להגיע לאמת עשוי להיות סוג של יצר הרע, ולעיתים הוא הרבה יותר גרוע. ואכן מתברר, שאדם יכול להישבר לא רק על ידי הליכה לדברים הנראים כתמצית ושיא הרע הגמור, אלא גם על ידי הליכה קיצונית לצד השני. יש סוג של יצר הרוצה למשוך את האדם למקומות ולתפיסות בהן קיימת רק ברירה חד־משמעית - או כולו טוב או כולו רע. הרבה יותר קשה לעמוד בפני סוג כזה של יצר הרע, מאשר בפני יצר הרע הרגיל, לא מפני שהוא מעמיד את פיתויי היצר, הוא הרי מעמיד עולם ברור; אלא דווקא מפני שבצדה של דרך ההצגה הזאת של העולם, כבר נעוץ המכשול הבא מיד לאחר מכן: חוסר היכולת לעמוד בזה.

חז"ל ( בראשית רבה עז, ג ) מסכימים על כך שהמלאך שיעקב פוגש הוא שרו של עשו - הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות, הוא המייצג של כל הדברים הרעים. אולם ישנה מחלוקת באיזו דמות נגלה שרו של עשו ליעקב: יש אומרים ש 'כעובד כוכבים נדמה לו', 'כארכי ליסטים נדמה לו', אך יש גם האומרים ש'כתלמיד חכם נדמה לו' ( חולין צא, א ובראשית רבה שם )."

"בתוך מציאות העולם, הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות אינה תמיד הקו הישר. אם אני רוצה לצאת מן החדר בדרך הכי קצרה, מה שעלי לעשות, תיאורטית, הוא לבקוע דרך שני הקירות הקרובים; אולם בתוך המציאות הזו מוטב שאעשה סיבוב דרך הדלת, שכן הדרך החלקה, הישרה והתיאורטית, איננה יכולה להתקיים.
מבחינה זו  אנחנו נקראים בני ישראל, אנחנו בניו של יעקב מבחינה זו שהוא הדמות הפנימית של דרכנו, והבעיה של 'אמת ליעקב' היא מובנית בתוך העולם שלנו. זהו המאבק שלנו על החיים, כשם שעל יעקב להיאבק על דרכו העוברת בין הליסטים לבין התלמיד חכם. יעקב הולך לדרכו, ובמקום לפרוץ כל הזמן ישר וחלק, ללא שום סטיות, דרכו מלאה פיתולים ועיוותים, וזה חלק מהותי מצורת ההתקדמות שלו. הקווים הישרים קיימים רק בגיאומטריה, ואילו בתוך העולם יש עיקולים; הבעיה שלנו היא, במידה רבה, להצליח לשמור על כיוון מסוים לאורך זמן למרות העיקולים שבדרך. עלינו למצוא את הדרך בין הליסטים מחד גיסא, ובין התלמיד חכם מאידך גיסא - וגם להתמיד בה."

שבת שלום 

    ג'ף

- מתוך חיי עולם שיחות על פרשת השבוע, הרב עדין אבן ישראל ( שטיינזלץ ), הוצאת מגיד והוצאת קורן ירושלים, דברים לפרשת וישלח, עמ' 76 -77; 78 - 79.

.

מפרלמן על השל מיהו אדם ?

 According to the analysis undertaken here, Who Is Man? illustrates that the seminal point in Heschel’s thought is its critique of postmodernism. The popularity of Heschel’s writings has clearly presented a double-edged sword. Measured in terms of dissemination, Heschel’s works are unprecedented—their accessibility for a Jewish author of the modern era is unsurpassed. Measured in terms of the discussion of ideas embedded in Heschel’s thought, we have hardly advanced beyond a cult of personality. Again, this is sadly due as much to his adherents and to his detractors.

לברל"ה

"הפילוסופיות הגדולות לא נכתבו על ידי פילוסופים אלא על ידי אמנים".

זוהי אמירה די ידועה. יעקב וינרוט המנוח אומר את זה ב"הרצאה האחרונה" שלו.

אברהם יהושע השל ואהרן אפלפלד נפגשו כמה פעמים עד כמה שידוע לי בניו יורק.

מבחינה הגותית קיים רמז לקשר ביניהם בהערת שוליים בכרך השני של הביוגרפיה על השל בהתייחס למאמר השל - "פיקוח נשמה".

להלן המחשה לאמירה שבשורה הפותחת לעיל:

"הכלל הישן כי אדם נבחן על־פי מעשיו, קיבל משנה תוקף בזמן המלחמה. בימי הגטו ובמחנות ראיתי בני אדם משכילים, ביניהם רופאים ועורכי דין נודעים, שבשביל פרוסת לחם נכונים היו להרוג, אך בה בעת ראיתי אנשים שידעו לוותר, לתת, להתבטל ולמות בלא צער איש. המלחמה חשפה לא רק את האופי אלא יסוד קדמון שבאדם, והיסוד הזה מסתבר, אינו רק אפלה. האנוכיים והרעים הותירו בי פחד ותיעוב. הנדיבים הורישו לי את חום נדיבותם, וכשאני נזכר בהם, בושה עוטפת אותי על אין לי שמץ ממידתם."*

אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 95

אלו דברים לשבת פרשת ויצא תשפ"ד

"האומנויות כולן הן אודות התסבוכת האנושית הבלתי אפשרית"

זוהי אחת ההערות  של המשורר האמריקאי, צ'ארלס סימיק, בהקדמה לאנתולוגיה של שירה אמריקאית משנת 1992 שערך, בתרגום של הח"מ.

המקור אומר: All the arts are about the impossible human predicament

מורפיקס הציע כתרגום לפרידקאמט : "מצב קשה או מביך". אני בחרתי ב"תסבוכת".

ספר בעריכת יעקב בסר משנת 1971 שנקרא "שיח משוררים על עצמם ועל כתיבתם"* מאגד בתוכו שיחות עם משוררים.

השאלה הראשונה בראיון שנערך עם יהודה עמיחי היא זו:

"- שירך 'גשם בשדה הקרב' ושיר של חיים גורי 'הנה מוטלות גופותינו' מתיחסים לתקופת מלחמת השחרור. שני השירים דנים בסיטואציה זהה, יחד עם זאת הם שונים; אבל הניגוד הבולט ביותר היא תפיסת המוות - האם מוכן אתה לפתח יותר את ההבחנה האת, והאם אתה שותף לה בכלל ?

תשובתו של עמיחי היא זו:

"גורי ואני היינו אפילו בגדוד אחד. יוצא, איפוא, מכך, שאותן החוויות, שהכתיבו את השיר הזה, נוגעות לשנינו גם יחד. אבל נדמה לי, שראיית הדברים אצלי היא מפוכחת יותר. בשיר שלי יש מעין תחושת ההומור, אם אתה רוצה. הגדרת נכון את העיקר החוצה בין שני השירים והוא - תפיסת המוות. אני בהחלט חושב שיש להסתפק בעובדה, ששני אנשים מגיבים על תופעה אחת בדרכים שונות, כמו שני גברים האוהבים אשה אחת - אוהבים אותה מסיבות שונות. רואים בה מקורות יופי שונים. גורי ואני גזורים אחרת, אנחנו שונים מאוד. לכן אין שום דבר יוצא דופן, ולמען האמת אין לי מה להוסיף זולת העובדה, ששיר זה נכתב כמעט בתקופה אחת עם שירו של גורי, ובכל זאת הוא כפי שהוא."

השירים, ההערות, השאלה והתשובה לעיל, מדברים בעד עצמם.

שבת שלום

    ג'ף

* בהוצאת עקד

מסיפור חיים

 הרֶשע כמו הנדיבות - אין להם צורך במילים. הרשע מפני שהוא אוהב את ההסתר ואת האפלה, והנדיבות מפני שאינה אוהבת לקשט את מעשיה.

אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 96

אלו דברים לשבת פרשת תולדות תשפ"ד

עוד לפני שהגיע הווטסאפ רציתי לברוח

רציתי לברוח מהמלחמה ומן המועקה שאיתה.

רצון בלתי אפשרי כמובן.

ואז הגיע הווטאספ ששלח אותי למסע חיפוש אחר "יואל הופמן".

היכן להתחיל. גוגול הביא אותי לפה ולשם, למחוזות מסוימים מעניינים,

כיוונים שיש בהם עבר וגם עתיד אך בסופו של דבר - דרך ללא מוצא.

הורדתי את "שירי חלום" של ג'ון ברימן בתרגום אריה זקס מהמדף.

וכך כותב זקס בפתיחה לספר תחת הכותרת "במקום מבוא":

"שירי החלום של ג'ון ברימן נראים לי כדבר החשוב ביותר שקרה  לשפה האמריקנית מאז פאונד. אולי אפילו מאז וויטמן. אבל שירים הם דבר שקורה רק לשפה האחת שבה נכתבו. ומאחר שבמקורם עוררו בי שירי החלום אהבה חזקה לאיש שכתב אותם, העתקתי כמיטב יכולתי כמה מהם לעברית, שהיא שפתי.

מה שיצא בסוף הוא קובץ פסיפסי. יש בו תרגומים וי בו מאמרים על התרגומים. המאמרים בפירוש לא אמורים לפרש אלא לעשות ספר מגוון. אינני יודע מה מובן־מאליו אצל אדם מנוסה בשירה עברית. המאמרים הם על מה שהיה לי לא מובן־מאליו. רציתי להעביר את ברימן במילים עבריות שתלכנה עד הסוף של עצמן ובאותו זמן עד הסוף שלו. ככה זה בתרגומים בוודאי. ככה זה גם במאמרים אולי. אז אולי."

דברים נוספים שעלה בדעתי להביא כאן מהספר או שהיו ארוכים מדי או שהיו סתומים מדי או שהיו בוטים יתר על המידה.

חיפשתי לסיום דברים ברורים ופשוטים.

הנה הבית הראשון משיר של צ'סלוב מילוש שנקרא בתרגום של הח"מ "הקדשה"*

"אתם שלא יכולתי להציל

הקשיבו אלי.

נסו להבין את הנאום הפשוט הזה כיוון שלגבי אחר הייתי מתבייש.

נשבע אני, אין בי מעשי כשפים של מילים.

דובר אני עליכם בשתיקה כמו ענן או עץ"

שבת שלום

    ג'ף

תרגום שלי מהנוסח שבאנגלית

אלו דברים לשבת פרשת חיי שרה תשפ"ד ט

לראשונה מאז הטבח בשמיני עצרת, כשעיינתי בדברים של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת השבוע, רווח ליבי כשראיתי שבניגוד  לפרשות הקודמות, הפעם, מצליח אני למצוא איזה שהוא קשר בין דברי הרב למאורעות הימים. 

תחת הכותרת "חיים של סערה וחיים שקטים", אומר הרב עדין בפתח דבריו על הפרשה בספרו "חיי עולם":

"המעבר מפרשת וירא לפרשת חיי שרה הוא חד מאוד; יש הבדל כמעט תהומי בין שתי הפרשות. פרשת וירא מלאה במאורעות מסעירים, שבוודאי היו החדשות של העולם דאז: מלחמת אברהם בארבעת המלכים הייתה עניין בינלאומי, הפיכת סדום גם כן הייתה מאורע מסעיר ומשמעותי מאוד, ובעולם הפנימי - מעשה העקידה, שהוא בוודאי מאורע גדול וחשוב. בפרשה שזורים מלאכים ועניינים עליונים, וכל כולה מתרחשת במישור של מתח אדיר, בין עליות לירידות גדולות. הסיפור של סדום ועמורה, למשל, מורכב מאוד ומעלה שאלות מהותיות; למן השאלה עד כמה הקב"ה מתערב בעולם, ועד לכך שישנו מקום שדינו להיעקר כולו מן השורש למרות ההבטחה שלאחר המבול."*

בימים כתיקונם הייתי ממשיך ומביא עוד מדברי הרב כמתחייב מהחובה "להציג מהלך" באופן שלם. 

מכיוון שאלו אינם ימים כתיקונם  ומכיוון שכתבתי לא פעם ש"חיי עולם" הוא "ספר חובה בכל בית" ומכיוון שאני סבור שהקטע דלעיל הוא מרתק בפני עצמו וכן מטעם נוסף שאינו בשליטתי - אני נאלץ להפסיק כאן ולהפנות אתכם להמשך הדברים בספר.

שבת שלום

    ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוך המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 43

אלו דברים ל כא מרחשוון תשפ"ד

האם יכול להיות שלפני פרוץ המלחמה, לפני ה7 באוקטובר, היינו במלחמה ולא הבנו את זה ?

תקנות שעת חירות בתוקף מ1948, אם איני טועה.

דוד הרטמן הרב והפרופסור אמר פעם ש"הישראלים כל כך רוצים שיאהבו אותם". אנחנו מייחלים גם לחיות חיי שיגרה; אנחנו לא ספרטה. יש, כפי הנראה, דרגות במלחמה, כמו שיש דרגות במחלת הסרטן; דרגות בכוננות; דרגות בטמטום וכו'

שבוע טוב

שכל חיילנו ישובו במהרה בריאים ושלמים בגופם ובנפשם למשפחותיהם

ג

אלד וירא סופי

 ימי מלחמה הם ימים, בין השאר, של צנזורה. חברה דמוקרטית אינה חסידה - בצדק - של צנזורה אך במלחמה זו הכרח בל יגונה.

עוד בימים שהייתי נוסע לעבודה על קו 58, וכדי להפיג את שעמום הדרך, רשמתי רשימות מרשימות שונות ופרסמתי אותן בפייס תחת הכותרת "על קו 58", הפעלתי צנזורה עצמית. לא תמיד בהצלחה יתרה.

"אלו דברים" עובר בקרה, לא צנזורה. ישנם שלושה בקרים, חברים / חברות שלי שעוברים על הרשימות שאני מיעד "לפרסום" ומעירים לבקשתי הערותיהם. מטבע הדברים ב"טריבונל" של שלושה אתה מקבל בד"כ מגוון של דעות. ההחלטה לגבי תוכן הפרסום היא בסופו של דבר של הח"מ.

וכך קרה שמהרשימה המקורית שייעדתי לפרסום השבת נותר משפט אחד:

ימי מלחמה אינם ימים של הגות.

המשפט הזה מגביל כמובן את מרחב התמרון של המחבר של רשימה שכוללת בעיקר הגות.

וכך מגיע יום חמישי ואני שובר את הראש - "גודמן מה אתה עושה ?"

הימים ימים קשים מאוד.

הימים קשים מאד מאד לחטופים ולמשפחותיהם, למשפחות השכולות למשפחות שפונו מבתיהם...

החלטתי להביא כאן תרגום שלי לשיר קצר של משורר אמריקאי בשם צ'ארלס סימיק. סימיק הגיע לארה"ב מיוגוסלביה בגיל 14 לערך, אחר שעבר כילד בבלגרד המופצצת את מלחמת העולם השניה.

השיר נקרא "מלחמה".

לבסוף, פסלתי אני את פרסום השיר הזה, מטעמים שונים.

חיפשתי שיר אחר, מתאים למה שקורה לנו, ולא מצאתי.

נזכרתי במילים של אפלפלד שהבאתי כאן לפני כשלושה שבועות:

"אין בכוחן של מילים להתייצב מול קטסטרופות גדולות; הן דלות, עלובות וחיש מהר מזדייפות. אפילו תפילות עתיקות אין בכוחן להישיר פנים מול אסונות."

אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 96

שבת שלום

ג'ף

אלד וירא 4

 ימי מלחמה הם ימים, בין השאר, של צנזורה. חברה דמוקרטית אינה חסידה - בצדק - של צנזורה אך במלחמה זו הכרח בל יגונה.

עוד בימים שהייתי נוסע לעבודה על קו 58, וכדי להפיג את שעמום הדרך, רשמתי רשימות מרשימות שונות ופרסמתי אותן בפייס תחת הכותרת "על קו 58", הפעלתי צנזורה עצמית. לא תמיד בהצלחה יתרה.

"אלו דברים" עובר בקרה, לא צנזורה. ישנם שלושה בקרים, חברים / חברות שלי שעוברים על הרשימות שאני מיעד "לפרסום" ומעירים לבקשתי הערותיהם. מטבע הדברים  ב"טריבונל" של שלושה אתה מקבל בד"כ מגוון של דעות. ההחלטה לגבי תוכן הפרסום היא בסופו של דבר של הח"מ.

וכך קרה שמהרשימה המקורית שייעדתי לפרסום השבת נותר משפט אחד:

ימי מלחמה אינם ימים של הגות.

המשפט הזה מגביל כמובן את מרחב התמרון של המחבר של רשימה שכוללת בעיקר הגות.

וכך מגיע יום חמישי ואני שובר את הראש - "גודמן מה אתה עושה ?"

הימים ימים קשים מאוד.

הימים קשים מאד מאד לחטופות לחטופים ולמשפחותיהם,  למשפחות השכולות למשפחות שפונו מבתיהם...

החלטתי להביא כאן שיר קצר של משורר אמריקאי בשם צ'ארלס סימיק. סימיק הגיע לארה"ב מיוגוסלביה בגיל 14 לערך אחר שעבר כילד בבלגרד המופצצת את מלחמת העולם השניה.

השיר נקרא מלחמה.

אקדים המקור לתרגום שלי

War 

Charles Simic

The trembling finger of a woman

Goes down the list of casualties

On the evening of the first snow.

The house is cold and the list is long.

All our names are included.*

Charles Simic, Hotel Insomnia, Harcourt Inc. p,26

מלחמה 

צ'ארלס סימיק

האצבע הרועדת  של אשה

יורדת למטה ברשימת ההרוגים

בערב השלג הראשון.

הבית קר והרשימה ארוכה.

השמות של כולנו כלולים בה.

* השיר הופיע בקובץ של סימיק שנקרא "מלון אינסומניה" בהוצאת הרקקוט, התרגום לעיל הוא של הח"מ

שבת של שלום

      ג'ף

אלד וירא 3 ט

מכל מה שכתבתי ורשמתי במהלך השבוע הקשה הזה, נשאר משפט אחד, בעצם שני משפטים :

ימים קשים אינם ימים להגות. נקודה.

אלו ימים להיות עם משפחות החטופים, עם המשפחות השכולות, לסייע למשפחות המפונים מהעוטף, ולהתפלל שהקב"ה יתן את אויבנו בידנו וישיב את כל חיילנו בריאים ושלמים לבתיהם במהרה.

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת וירא תשפ"ד

 תחילה, קרי בשלושת השבועות האחרונים, סברתי שהטקסט שלהלן הוא לא רלוונטי לימינו אנו. חשבתי שהוא "פרווה" מדי. לאחרונה שיניתי דעתי. היום אני מבין שהטקסט להלן הוא רלוונטי מ"קל וחומר".  אם מה שקאלווינו כותב להלן נכון לגבי "ימים רגילים" הוא בוודאי נכון מכוח קל וחומר לימים הקשים שבאו עלינו החל מה 7 באוקטובר.

בספר "הערים הסמויות מעין" מספר הסופר קאלווינו סיפורים מפי מרקו פולו, המטייל והמספר הוינאי האגדי  אודות מסעות מדומיינים ל"ערים הסמויות מעין". הסיפורים מסופרים לקובלה קאן, קיסר סיני מהמאה ה13.  בסוף הספר  כותב קאלוונייו מפי  פולו את הדברים הבאים:

 "ופולו: "תופת-האנשים החיים איננה משהו שיהיה; אם קיימת תופת, הריהי כבר כאן, זו התופת בה אנו חיים יום־יום, זו שאנו יוצרים בהיותנו יחד. ישנן שתי דרכים להימלט מן הסבל: הראשונה קלה היא לרבים. לקבל את התופת כפי שהיא ולהיעשות חלק ממנה, עד כדי כך שאין מבחינים בה עוד. הדרך השניה הרת־סכנות היא ודורשת תשומת־לב ולימוד־מתמיד: לחפש ולדעת לְזַהות מי ומה בתוככי התופת אינם תופת, את אלה להביא לידי הֶמְשֵׁך, ולהעניק להם מרחב מחיה." 

 איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין, תרגום גאיו שילוני, הוצאת ספרית פועלים בע"מ, עמ' 150

הרולד בלום, מבקר הספרות היהודי האמריקאי (גם הוא אגדי), אומר שמשפט הסיום הנ"ל הוא ציווי המורה לנו כיצד עלינו לחיות באופן מיטבי. ימים קשים אינם ימים להגות. נקודה. ועם זאת, כפי שלמדתי מאפלפלד, ימים קשים אינם מקשה אחת. פה ושם משם לפה, בתוך ימי החושך מבצבצות נקודות אור כאלו ואחרות. נקודות אור שכאלו יכולות להיות "אדם שמציע לך פרוסת לחם" (אפלפלד) , הן יכולות להיות שיר או שורה משיר, והן יכולות להיות גם קטע פרוזה, דוגמת זה שהובא לעיל.

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת לך לך תשפ"ד

לאור הטרגדיה הכללית הפוקדת אותנו ובעיקר לאור אלפי הטרגדיות האישיות  והמשפחתיות שנפלו על ראשנו - צריך לשתוק. לעשות כל הנדרש במאמץ המלחמתי הכללי לרבות מתן סיוע ותמיכה למשפחות ולשתוק.

הדברים הבאים נכתבו השבוע ברגע של אתנחתא מהשתיקה ומהעשייה.

"מהפכות גדולות הן תמיד מטאפיזיות"*

כזאת היא  בוודאי המהפכה הגדולה של אברהם אבינו שאנו קוראים עליה בפרשת השבוע.

מלבד כדי להצביע על עוצמתה גדולתה והיקפה של המהפכה, אינני יודע פירושה של מטאפיזיות מהו לעניינו. ניחא.

כמו כן אינני יודע מה צופן עבורנו העתיד, בשוך הקרבות.

דבר אחד ברור. כנגד הברבריות השטנית שתקפה אותנו לפתע פתאום - הציווי המקראי ובחרת בחיים מהדהד במלוא עוזו ואולי יותר נכון לומר שהציווי מהדהד בקול דממה דקה.

מה פירוש וכיצד מתורגם הציווי ובחרת בחיים לחיי מעשה ?! על כך נכתבו כרכים רבים במשך הדורות לצד הדוגמא האישית של אנשי מופת החיים איתנו. כל אחד ואחת מאתנו תמצא את דרכה למענים לשאלה הזאת באופן עצמאי. מי שירצה יוכל להיעזר בספרות הקלאסית ובספרות הקנונית למיניהן.

למי יש ראש לקרוא ספרים בימים טרופים אלה ?!

חלף להביא מובאה קצרה מתוך אחד הכרכים הנ"ל, אסיים בפסוק קצר מפרק ג בקהלת שהובא כאן בשבוע שעבר 

 עֵת לַחֲשׁוֹת        וְעֵת לְדַבֵּר.

לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. כפי הידוע : עכשיו הזמן לשתוק. לשתוק ולעשות.

שבת שלום

   ג'ף

* אלברט קאמי בנספח לספרו "המיתוס של סיזיפוס" - התרגום שלי לנוסח שבאנגלית שבידי

             

                          צילום : א. י. פוזננסקי, 1930. אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

 

אלו דברים לשבת פרשת נח תשפ"ד

לא מצאתי מילים השבוע לגודל השעה מלבד דברי החכם באדם:

                                                             לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים

עת ללדת                                    ועת למות

עת לטעת                                   ועת לעקור נטוע

עת להרוג                                  ועת לרפוא

עת לפרוץ                                 ועת לבנות

עת לבכות                                 ועת לשחׁוק

עת ספוד                                   ועת רקוד

עת לחשות                                ועת לדבר

עת לאהוב                                ועת לשנוא

עת מלחמה                               ועת שלום

שבת שלום

   ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת נח תשפ"ד

 עוד לפני המלחמה, בימי המולת המחלוקת סביב "הרפורמה", עלה על דעתי שיש במאמר של אברהם יהושע השל, "נשאת ונתת ?" כדי להורות לנו דרך, כיוון כיצד ניתן אולי לצאת מתוך הבוקה ומבוקה ומבולקה.

בתוך המולת המלחמה, עודני מחזיק באותה דעה אף ביתר שאת בכפוף לסייג ששעת מלחמה אינה עת ללבטים ובירורים. עת מלחמה היא עת נחישות והכרעה.

עם זאת, אין פירושם של נחישות והכרעה פשטנות וטמטום. כאן צריך לזכור ( למי שמכירה ) וללמוד ( למי שלא מכירה ) את "עקרון הקוטביות של השל".  אין כאן המקום והזמן להיכנס לכך. המעוניינים מופנים לעיין בפרק 33 לספרו "אלוהים מבקש את האדם".

בעת מלחמה כולנו צריכים להיות מגויסים למאמץ המלחמתי. עם זאת, כבכל מאמץ קבוצתי, ניהולו כרוך בחלוקת תפקידים. יש מי שתפקידו להסתער, ויש מי שתפקידו לפקד על ההסתערות, ויש מי שתפקידו להחליט לשלוח את הכוח לאן שבפועל מתחרשת ההיתקלות ועוד כהנה וכהנה, והדברים ידועים. הקיצר גם בימי מלחמה חובה שלפחות חלק מהאנשים "בכוח" יחשבו על מה יהיה "ביום שאחרי".

במסגרת הכנת הקרקע ל"אחרי המלחמה" ארצה להביא כאן ובטורים הבאים מובאות מ"נשאת ונתת?". הנה הראשונה שבהן*:

"ישראל באמונתו יחיה, וזו אין פירושה אמונת אנשים מלומדה. עשה תורתך קבע <אבות א טו>, אל תעש אמונתך קבע. 

כלום אמת הדבר שאנו שומרים על הנוסח ? אנו שומרים על הקליפות, אבל לא את התוך; שומרים את השגרה, אבל לא את הרט, את הטעם, את 'החוש'.

המאמין מתגושש, מתלבט ונאבק, אבל אינו שם מסווה על המציאות. מכאן שכל עבודתו לחפש את חותמו של הבורא, את הגושפנקא של הקדושה, של הפועל בנפעל. המאמין מחפש לו דרך שבה מוליכין אותו. בלי זיקה לאלוהים חיינו כמים המוגרים במורד, כגל מים שנעקר מן הים ונשפך על פני האדמה.

המאמין לא יברא לו אל בצלמו של האדם, וגם לא יגדיר אותו במושגיו של האדם. האדם מחפש לו מקום בתוך רצון עליון. הקדוש ברוך הוא מקומו של אדם, ואין אדם מוצא את מקומו אלא בו. נע ונד אדם בארץ, ואין לו מנוחה עד שמוצא את מקומו. אמונה חיפוש היא, הכשרת הנפש לצימאון. 'צָמְאָה נַפְשִׁי, לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה, פְּנֵי אֱלֹהִים' [ תהילים מב,ג ]

נאבק האדם באלוהים בשני יצריו. פעמים עילאה גבר, פעמים תתאה גבר, כל דאלים גבר.<בתרגום: פעמים עליון גובר, פעמים תחתון גובר, כל החזק- גובר. מקור הביטוי הראשון בהלכות כשרות: אם, למשל, אוכל אסור קר נפל לתוך אוכל מותר חם - האם נאסר ? העם העליון (שנפל) גובר על התחתון (שבקערה) ? מקור הביטוי 'כל דאלים גבר' הוא במצבי ספק ממוניים - במקרים מיוחדים בית הדין אינו יכול להכריע ועל כן ' כל החזק- גובר'.>

אין המרה שיהא אדם עורך סך הכול ובא לידי מסקנה, דורש ומסכים לשמועה.

האמונה תחילתה געגועים וסופה דבקות. " ( וראו אלו דברים לחג סוכות תשפ"ד )

א.י. השל, "נשאת ונתת באמונה?" בקובץ "אלוהים מאמין באדם", בעריכת דרור בונדי, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, עמ'91 - 92 .

שבת שלום

ג'ף

* השניה אם "סופרים" את המובאה שהובאה באלו דברים לסוכות השנה שמתחילה ב"האמונה תחילתה געגועים"

אלו דברים לשבת פרשת בראשית תשפ"ד

 הנה מה שחיפשתי:

אין בכוחן של מילים להתייצב מול קטסטרופות גדולות; הן דלות, עלובות וחיש מהר מזדייפות. אפילו תפילות עתיקות אין בכוחן להישיר פנים מול אסונות."

אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 96

יש עוד. אבל זה לא הזמן.

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת בראשית תשפ"ד ט

הרבה דברים עוברים בראשי.

אני יודע שהרבה דברים עוברים בראשכם גם.

הבנתי לאחרונה את הערך  התרפויטי  (מרפא )  ב "לרוקן את הראש".

אבל אני מבין גם שלצרותינו מפרוץ הזוועות בשמחת תורה ואילך אין ממש מזור 

המלה "כאב" לא ממצה.

נזכרתי באפלפלד.

אפלפלד הוא לא רק "נציג הטראומה", הוא ילד שכשהתבגר הפך לסופר.

וכך הוא כותב :

אלו דברים לשבת שמיני עצרת - שמחת תורה תשפ"ד

באלו דברים לסוכות כתבתי כאן, בהקשר למשבר שעובר על החברה הישראלית בתקופה האחרונה :

"ראשית חוכמה היא הבנת שורשי הבעיה שאתה מבקש לעסוק בה. זה לא תמיד ענין פשוט. במיוחד לא בענייני רוח.

ההצעה הראשונה שלי היא, על כן, שננסה להבין את שורשי הבעיה שאנו ניצבים בפניה."

לא פרטתי מה לדעתי היא הבעיה ולא מה הם  שורשי הבעיה/ הבעיות.

בגרסה הראשונה של אלו דברים שלפניכם השלמתי את החסר הנ"ל באל"ד לסוכות.

גנזתי לעת עתה את הגרסה הראשוני כי הטון שלו "יצא" פולמוסי.

אני בטוח שצדקתי בכל מה שכתבתי בגרסה הראשונה. עם זאת, העורך שבי העדיף לפעול על פי הפתגם הנשכח : "אל תהיה צודק תהיה חכם."

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל בדברו על שמחה באופן כללי ועל שמחת החג באופן ספציפי  אומר את הדברים הבאים:

"מה טיבה של אותה הכנה פנימית הנצרכת לקראת הרגשה אמיתית של שמחה ומדוע עניינה וזמנה של השמחה הוא דווקא חג הסוכות ?

.......

כדי להבין זאת", אומר הרב עדין, "יש להקדים ולהתבונן מעט בטיבו של הרגש המנוגד לשמחה, העצבות. הבסיס הפנימי של העצבות הוא הגאווה, והיא המקיימת ומזינה את העצבות. שכן , בשורש הדברים אין העצבות אלא ביטוי ממושך לשאלה אחת 'למה זה מגיע לי ?', אשר ביסודה עומדת ההנחה ש'מגיע לי'. אין כל חשיבות לשאלה אם יש בסיס ממשי אובייקטיבי כלשהו להנחה זו, שכן עיקרה של התחושה היא תמיד פנימית־סובייקטיבית. כיון ש'מגיע לי' מפני מה נשלל ממני ? אם הדבר הוא שלי והוא ראוי להיות שלי אני מוכרח שהוא יהיה שלי !

ככל שאמונתו של אדם בצדקתו ובזכותו רבה יותר ומורגשת יותר, כך מתחזקת יותר הרגשת העלבון, הקיפוח והעוול שנעשה לו  כאשר הדבר 'נגזל' ממנו. ככל שהרגשה זו מתעצמת והולכת , כך גדל ומעמיק העיסוק ב'אני', הכעס כלפי הקב"ה, העולם, החברה או המקרה, וכלפי מי שאינו 'אני'.

לעצבות זו יש רק פתרון אחד, כאשר נלחם אדם (או חברה שלמה ) בהרגשה זו, כאשר אדם מנמיך את רמת מה ש'מגיע לו' למינימום, הרי כל מה שיש בידו יראה תמיד כמתנה שיש לשמוח עליה. אין זה אומר שאדם אינו צריך להילחם על מנת להשיג את הדברים שחשובים בעיניו, אלא שמאמצים אלו לא יביאו אותו לעולם לידי עצבות ושקיעה, אלא לרגש חיובי של פעילות ויצירה."*

"כאילו" בהמשך ישיר לדברים אלו -  אומר אהרן אפלפלד בראיון לרב שמואל ריינר ונילי בן ארי משנת 2018 במענה שאלה :  מהו 'הסיפור הגדול' שאותו אתה רוצה לספר לנו? - את הדברים הבאים:

"לפי השאלה הזו, אני יודע הרבה מאוד ובאחד הימים אוציא את כל הידע שלי בספר אחד –

 אבל לא כך. אני שמח על כל רבע פרק שיוצא, על כל חצי פרק. אני שמח, 

וזו לא סתם אמירה.

אין לנו באמת יכולת להבין מה אנחנו עושים בעולם הזה. מה שלימדו אותך, 

ומה שלמדת – שונים זה מזה. מה שמאפיין את האדם היא החלופיות שלו.

 הוא בן חלוף. היום הוא נמצא, מחר איננו.

אני לא עוסק בגדולות. ראינו איזושהי פינה בחיים, ראינו משהו שעניין אותנו,

 ריגש אותנו – זה משהו משמעותי. א-לוהים שוכן בפרטים הקטנים,

 לא בתפיסת עולם.

אני מפויס היום יותר. למרות שאף פעם לא הייתי מרוגז..."^.

חג שמח ושבת שלום

     ג'ף

* הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , "'חיי שנה' מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית", מתוך המאמר "זמן שמחתנו",הוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ומשכ"ל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 102 - 103

^ https://www.maalegilboa.org/article/%D7%9C%D7%A9%D7%AA%D7%95%D7%A7-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94?fbclid=IwAR3NJjNoX78eqtpVFuqk34-zEVfcjz5X9c4-XfXP2YmYBfIghoeBqAg64L0

אלו דברים לשבת שמחת תורה - שמיני עצרת תשפ"ד

 באלו דברים לסוכות כתבתי כאן, בהקשר למשבר שעובר על החברה הישראלית בתקופה האחרונה :

"ראשית חוכמה היא הבנת שורשי הבעיה שאתה מבקש לעסוק בה. זה לא תמיד ענין פשוט. במיוחד לא בענייני רוח.

ההצעה הראשונה שלי היא, על כן, שננסה להבין את שורשי הבעיה שאנו ניצבים בפניה."

לא פרטתי מה לדעתי הם הבעיות ולא מה הם  שורשי הבעיה/ הבעיות.

אנחנו חלוקים בינינו שלא לומר מפולגים שלא לומר ששסע נפער בתוכנו.

זוהי אחת הבעיות.

ב1948 "הבינו", נדמה לי,  שיש בעיות - -וחילוקי דעות שאינן ניתנות לפתרון; חלף לכלות אנרגיות ומשאבים על פתרונות לא יועילו, צריך לחפש דרכים לחיות זה לצד זה בבחינת חיה ותן לחיות. נדמה לי שזה עבד די טוב עשרות בשנים. אבל הזמנים משתנים, ויש בעיות שאם לא מתמודדים איתן הן מבעבעות, נהיות חמורות יותר, ומתפרצות בסופו של דבר. אבי ז"ל, שהיה בין היתר רופא, היה אומר ככל שאתה מתמודד עם בעיה "כשהיא קטנה" היא פחות בעייתית.

בעיה נוספת שמלווה אותנו מאז קום המדינה ועוד קודם היא : כיצד עלינו להתייחס לעוצמה ? לכוח.

העם היהודי סבל לאורך הגלות מהעדר עוצמה מדינית, מהעדר כח.

יש הסבורים ששורש קיומנו כאן כמדינה בג'ונגל המזרח התיכון הוא להבטיח שמה שאירע לנו באירופה בשנו הארבעים של המאה הקודמת לא יתרחש שנית, ואם נגזר עלינו להילחם על קיומנו, שנית לא נלך כצאן לטבח. אם נגזר עלינו אבדון אז בסיבוב הבא  "ניקח איתנו לשם " גם את אויבנו.

ובכל זאת, נדמה שאחת מלקחי מלחמת יום הכיפורים היא שיש מגבלות לכוח.

ברור לי לצערי הרב שיש בתוכנו יותר מדי אנשים שאו ששכחו את הלקח את זה או שלא לא למדו אותו.

אנשים אלה זכו לאחרונה לעדנה, אנשי הקיצון זכו לעמדות כח שאסור היה שיגיעו עליהן. אבל זה קורה ועם זה צריך להתמודד.

אסור לטמון את הראש בחול. אסור להתעלם מבעיות וממשברים. אסור לחשוב שאנחנו סופרמנים ואסור לחשוב ש"אלוהים לצידנו" וש"הוא" יילחם את מלחמותינו וידנו תהיה על העליונה ויהי מה. ההיסטוריה היהודית מלמדת אחרת.

רציתי להימנע מטון פולמוסי. רציתי לדבר כאן על שורש השמחה לפי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ.רציתי לדבר על דרכו המתונה וגישתו המתונה של אהרן אפלפלד.

נכשלתי בזה.

כל כישלון הוא הזדמנות לתיקון

חג שמח

ג'ף

אלו דברים ליום ה - חוה"מ סוכות תשפ"ד

 ב"אין שאננים בציון" שואל אהוד  בן עזר את ישעיהו ליבוביץ, בין היתר : כיצד נראים בעיניך מחיר הציונות ועתיד היחסים בין ישראל לערבים לאחר מלחמת יוני 1967? תמצית תשובתו של ליבוביץ היא: "אנחנו נידונים להתקיים תקופה שאורכה אי־אפשר לדעת מראש ללא שלום וממילא גם ללא ביטחון."

ואז שואל אותו בן עזר: האם איננו חייבים משום כך לשקול בדעתנו למען מה אנו מוכנים לקבל עלינו את העתיד הזה ?
ומשיב ליבוביץ :
"התשובה היחידה המאפשרת לנו את ההשלמה עם העתיד הזה היא שאנו עושים את זה למען מדינתנו היהודית אשר בה ובמסגרתה יוכרעו בעיות ההמשך ההיסטורי של העם היהודי ושל היהדות. אם לא תשמש המדינה מסגרת למשימה זו - זאת אומרת אם המדינה לא תהיה מדינה יהודית, אז אין כל טעם לקיים אותה. מדינה אינה ערך אלא אינסטרומנט. אינסטרומנט הנחוץ להגשמתם ולקיומם של דברים שיש להם ערך, ולגבינו הערך הוא העם היהודי והיהדות.
מדינה הכוללת ארבעים או חמישים אחוז אוכלוסייה לא יהודית, ואשר כל בעיותיה לא יהיו אלא כיצד לקיים את שלטונה על אוכלוסייה זאת - לא תהיה מדינה יהודית , אלא סתם מנגנון ריבוני שלטוני הנמצא בידי יהודים. העלאת המדינה כמנגנון שלטוני ריבוני, ללא קשר לתוכנה ולצביונה, לדרגת ערך - זוהי תמצית הרעיון הפאשיסטי. לקיומה של מדינת ישראל אין טעם אלא אם היא ממשיכה את ההיסטוריה של העם היהודי. ואם אין היא ממשיכה אותה -  אין טעם לקיומה, ואף אין לה זכות קיום.
בן עזר: אך אין כל סימנים לכך שהסיטואציה בה אנו מצויים עשוייה להשתנות בעתיד הנראה לעין.
ליבוביץ: אם המצב הזה, זאת אומרת החזקת מיליון וחצי ערבים בשלטוננו, ייוצב, התוצאה תהא: ראשית - חורבן מדינת ישראל; שנית - הרס העם היהודי כולו בגלל ניתוקה של המדינה מן העם היהודי והתרכזותה כולה בבעיות קיום השלטון; שלישית - ערעור כל המבנה הדימוקראטי והסוציאלי של חברתנו, הן מבחינת הפיכת המדינה למדינת משטרה, ליתר דיוק מדינת ש.ב, והן על־ידי יצירת עם עובד ערבי, הנשלט על־ידי מנהלי עבודה, מפקחים, פקידים, שוטרים וחיילים יהודים."*

מועדים לשמחה

        ג'ף

* *אהוד בו עזר, אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות, ספרית אפיקים , הוצאת עם עובד, 1986, עמ' 130 -131

אלו דברים לחוה"מ סוכות תשפ"ד

 "מן הון להון" הגעתי לתמלול שיחה של הרב שמואל ריינר ונילי בן ארי עם אהרן אפלפלד משנת 2018.

לקראת סוף השיחה שואלים את אפלפלד: מהו 'הסיפור הגדול' שאותו אתה רוצה לספר לנו?

ואפלפלד משיב:

"לפי השאלה הזו, אני יודע הרבה מאוד ובאחד הימים אוציא את כל הידע שלי בספר אחד –

 אבל לא כך. אני שמח על כל רבע פרק שיוצא, על כל חצי פרק. אני שמח, 

וזו לא סתם אמירה.

אין לנו באמת יכולת להבין מה אנחנו עושים בעולם הזה. מה שלימדו אותך, 

ומה שלמדת – שונים זה מזה. מה שמאפיין את האדם היא החלופיות שלו.

 הוא בן חלוף. היום הוא נמצא, מחר איננו.

אני לא עוסק בגדולות. ראינו איזושהי פינה בחיים, ראינו משהו שעניין אותנו,

 ריגש אותנו – זה משהו משמעותי. א-לוהים שוכן בפרטים הקטנים,

 לא בתפיסת עולם.

אני מפויס היום יותר. למרות שאף פעם לא הייתי מרוגז..."*.

מועדים לשמחה 

     ג'ף

*

https://www.maalegilboa.org/article/%D7%9C%D7%A9%D7%AA%D7%95%D7%A7-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94

אלו דברים לשבת - חג סוכות תשפ"ד

סוכות הוא כידוע חג שמציין שמחה.

אולי צריך היה לעסוק כאן בשמחה.

"עולם היהדות", מבחינה מסוימת הוא עולם שמתקיים במקביל ובמנותק מ"עולם המעשים" מסביבנו, מנותק מ"שאר העולם", מ"עולם החולין" שלכאורה עוטף אותנו בקיום היום יומי במדינת ישראל.

העולם החרדי הוא כזה. דמיינו גטו - ללא הקונוטציות השליליות - של מזרח אירופה בשנות הארבעים במאה הקודמת.

אבל עבורנו שזכינו לגור בארץ, במדינת ישראל ולא ב"עולם החרדי" - הגולה  היא מאחורינו.

אנחנו במדינה "ריבונית". 

"על הצלחת" שלנו בעיות שהן כל כולן או במרביתן - בעיות "תוצרת עצמית".

אני לא חושב שנכון להתעלם מהן; אני לא חושב שנכון להתרכז בשמחה - כאשר מדינת ישראל נתונה באחת השעות הקשות שלה, שעת משבר אמיתית.

ראשית חוכמה היא הבנת שורשי הבעיה שאתה מבקש לעסוק בה. זה לא תמיד ענין פשוט. במיוחד לא בענייני רוח.

ההצעה הראשונה שלי היא, על כן, שננסה להבין את שורשי הבעיה שאנו ניצבים בפניה.

לאחרונה אני לומד שבעיות לא מתקיימות "בחלל ריק". בעיות אינן קיימות מחוץ לשפה ש"מתארת" או "מגדירה" אותן.

זה אומר שעלינו לעיין היטב, להאזין היטב לשפה שאנחנו משתמשים בה. דיוק במילים שאנו משתמשים בהן הוא מורה דרך חשוב.

ייתכן וניצבות בפנינו מספר בעיות ולא בעיה אחת.

מלבד הרציו, מלבד המדע, אני "מאמין" באינטואיציה, באומנות. חכמים ממני כבר אמרו ש"הפילוסופיות הגדולות נכתבו על ידי אמנים, לאו דווקא על ידי פילוסופים" (ויטגנשטיין, עו"ד יעקב וינרוט המנוח, פרופ' הנרי אונגר יבדל"א ואחרים ).

לאחרונה, "החלטתי" שמה שעלי לעשות לעת הזאת, הוא להגביר מאמץ בהבאת עיקרים מהגותו של אברהם יהושע השל לתודעת הציבור הרחב.

אתה קורא את השל ובמבט ראשון הדברים שלו מושכים את הלב. במבט שני אתה שואל את עצמך: "רגע מה הוא אומר כאן ? מה כוונתו ?". מסתבר לך שלא רק שהדברים אינם פשוטים, הם מורכבים ועמוקים ולא תעמוד על כוונתם בלא מאמץ. "כולם רוצים שירים פשוטים", שר שלמה גרוניך . אף על פי כן עלינו להיזהר כידוע מקלישאות וסיסמאות נבובות. דה.

על כל פנים, החלטתי לאחרונה להתמקד באחד המאמרים של השל שהוא כתב  בעברית. המאמר נקרא "נשאת ונתת ?" ופורסם בערוב ימיו ( בתשל"א ) בביטאון שנקרא "הדאר". המאמר מופיע גם בפרק השני בספר השלישי של "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות", במהדורה בעריכת ד"ר דרור בונדי שפורסמה ב 2021.

בחרתי לסיים הטור הזה בדברים הבאים מתוך "נשאת ונתת", שממחישים במקצת וברמיזא כיוונים שעמדתי עליהם לעיל.

"האמונה תחילתה געגועים וסופה דבקות. תחילתה זעזועים וסופה פרספקטיבה, בת עין, פתח הלב, דרך עיון, דרך הסתכלות. ברם אין זוכים באמונה מן ההפקר, אין אמונה בלי יגיעה, בלי מאמץ, מאמץ מעשים ומאמץ מחשבה. אין אמונה דבר הנוצר יש מאין, מן הדברים הנקנים בהיסח הדעת. חייב אדם להשתחרר מן השגרה, משטחיות הראייה, כדי להעמיק ראות. יראה קודמת לאמונה, ותימהון קודם ליראה."

א.י. השל, "נשאת ונתת באמונה?" בקובץ "אלוהים מאמין באדם", בעריכת דרור בונדי, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, עמ' 92 .

שבת שלום וחג שמח

       ג'ף

אלו דברים ליום כיפור תשפ"ד

כותב הרב עדין זצ"ל תחת הכותרת "התיקון הוא פנימי" באחד המאמרים ב"חיי שנה" ליום כיפור:

על מנת להגיע לתיקון המעשים , אין די בשינוי דרכי ההתנהגות, ואף לא בתיקון העוולות ופיוס הנפגעים. צריך לדאוג, ביתר שאת, לתיקון הפנימי של האדם בתוך עצמו, לתיקון הנפש, כדי לעקור את ה'שורש פורה ראש ולענה ' <דברים כט, יז >, שמצמיח דרכי התנהגות כאלו. משום כך נזכרים ב'על חטא' חטאים רבים שאינם נוגעים לעבירה מסוימת דווקא, או לפגם שיש לו הגדרה מעשית מיידית. אנו נקראים לשוב לא רק על הפשעים הגלויים...אלא נקראים לשוב ולבדוק היטב בתוך עצמנו....

יש עבירות שאדם יודע שעבר אותן - 'במשא ומתן', 'בדעת ובמרמה', 'בכחש ובכזב' - ואלו הן עבירות פרטיות ומוגדרות, וישנן עבירות כלליות יותר ומוגדרות פחות - שהן אבות הטומאה: 'בעיניים רמות', ב'עזות מצח', 'בלצון', 'בפריקת עול'. יש מידות ותכונות רעות, שהנפש האנושית מועדת להיכשל בהם:....מנוסה מפני קבלת אחריות - על ידי 'ווידוי פה';...ועל כולם - ההצדקה שאנו מצדיקים את עצמנו 'בפלילות', במין שיפוט מהיר שבו אנו דנים את האחרים, ו'אימוץ הלב' - שלא להכיר ולא להודות בחטאינו שלנו.

על כל אלה ניתן לנו יום אחד בשנה , יום שהוא מעל ומעבר לימות השנה; כדי להביט לתוך עצמנו, להצטער, להתחרט ולהתבייש. לא את הכל ניתן לשנות ולתקן מיד, אבל יכול אדם להחליט ולרצות להיות שונה וטוב יותר בשנה הבאה."

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, "'חיי שנה' מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית", מתוך המאמר "על חטא שחטאנו", הוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ומשכ"ל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 63

גמר חתימה טובה

     ג'ף

אלו דברים לכיפור תשפ"ד

 "' נראה לי שכאן נגעת בָּעיקר', אמר ק'. ' כן, בזה העניין. אחרי כל מה שסיפרת לי נפקחו עיני, כמדומה. ברנאבס צעיר מדי בשביל התפקיד הזה. אין מקום להתייחס ברצינו לשום סיפור מסיפוריו. כיוון שהוא ממש גוֹוע מבהלה שם למעלה, נבצר ממנו להתבונן בדברים כהווייתם, וכשמכריחים אותו בכל זאת לדווח כאן על מה שראה שם, אין שומעים מפיו אלא סיפורי מעשיות מבולבלים. וזה לא מפליא אותי כלל. יראת הכבוד כלפי השלטון טבועה בכם כאן מלידה, ואחר כך עוד מוסיפים ומפיחים בכם את היראה הזאת כל ימיכם. מכל צד ובכל צורה אפשרית, ואתם עצמכם עוד מסייעים בכך כמיטב יכולתכם. לא שאני מתנגד לכך, בעצם; אם השלטון טוב וראוי, למה שלא יחושו הבריות יראת כבוד כלפיו ? ואולם אסור לשלוח פתאום לטירה בחור חסר ניסיון כברנבאס, שלא יצא מימיו מתחומי הכפר, ואז לתבוע ממנו דיווחים נאמנים למציאות, ולפרש כל מילה היוצאת מפיו כאילו יצאה מפי הגבורה, ולהאמין שכל האושר האישי תלוי בפירוש הזה. אין לך טעות גדולה מזו. אמנם כמוני כמוך, גם אני נתתי לו להוליך אותי שולל, תליתי בו תקוות ונחלתי אכזבות בגללו - גם אלה גם אלה התבססו על דבריו בלבד, כלומר לא היה להן כמעט שום בסיס כלל'".

פרנץ קפקא, הטירה, תרגום : נילי מירסקי, אחוזת ביית הוצאה לאור, עמ'  234- 235

גמר חתימה טובה

    ג'ף

אלו דברים לשבת שובה תשפ"ד

                                                  " אין מחילה בעולם האלילים".

זוהי כותרת אחד המאמרים ליום כיפור בספרו של הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ "חיי שנה מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית". בשבוע החולף פרסמתי בפייסבוק פוסט קצר בו הופיעה הכותרת הבאה לדברים שכתב השל בערוב ימים : "תחיית הדת לא תבוא אלא על ידי חידוש המבוכה הפנימית." זהו משפט קולע אבל אתה שואל עצמך  - מה זה בעצם אומר  ?! תהיתי לא מעט סביב המשפט הזה ועיינתי במאמר עצמו ( "נשאת ונתת ?") ואחת המסקנות שאני מגיע אליה היא שהשל רוצה למקד את תשומת ליבנו בשאלות שקשורות לקיום האנושי יותר מבתשובות לשאלות הללו. השל רוצה למקד את תשומת  הלב שלנו לפליאה. זוהי נקודת מוצא משותפת למשוררים, לפילוסופים, לאנשים מן השורה  ולילדים. להלן דברי הפתיחה של הרב עדין במאמר לעיל. הדברים מעוררים שאלות. באשר לתשובות קהל הקוראים מופנה ליתר הדברים שבמאמר בספר עצמו בבחינת ואידך זיל גמור.

 "יום כיפורים מעורר הרהורים יותר מכל יום אחר בשנה. בין שיום זה משמש חוויה שלמה כשלעצמו, בין שהוא פועל רק מכוחם של זכרונות ילדות מתעממים, ואפילו אם פוגשים את היום רק בלוח השנה, יש בעצם שמו 'יום כיפורים' להזכיר שורה של מושגים קרובים־רחוקים: חטא, אשמה, סליחה, כפרה.

 ככלל, יום הכיפורים מעורר בחברה המודרנית בעיקר רגש של מבוכה. הוא מזכיר את המושג 'חטא', אשר החברה המתירנית מנסה לכאורה לעקור מן העולם; לעקרו מן החוק, מדעת הקהל ומן המצפון האישי. 'חטא' משמעו - שיש דבר מה שהוא אסור באמת, שיש משהו מאוס ובזוי בעצם, שיש מעשה שאי־אפשר לעשותו. אולם, כאשר התפיסה היא שהכל מותר - אי אפשר לחטוא עוד, ואם כבר אין אלים - אין גם למי לחטוא. העולם בו אנו חיים, מנסה להעמיד תמונה של חיים חופשיים ומשוחררים, ללא אלים וללא חטאים, ללא יסורי נוחם וכאבי חרטה, עולם שכולו דרור.

אך באמת, תמונה זו היא רק דמות ראווה חיצונית, שאיננה משקפת את המציאות בפועל. גם העולם החדש והנועז הזה, לא פחות מן החברה הישנה אותה הוא מחליף, כבול במאות חוקים וכללים, בעבותות של מושגי־יסוד ובחוטים דקים של מנהג ומסורת משלו. אמנם, פעמים רבות אין חוקים ומנהגים אלה דומים בדיוק לאלה של דורות קדומים, אך כמוהם ממש - הם  מוצקים ומגבילים, אלה הם תחליפי אלים."^

שבת שלום

    ג'ף

^הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , "'חיי שנה' מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית",מתוך המאמר "אין מחילה בעולם האלילים",הוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ומשכ"ל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 56-57