בפרק האחרון, פרק מס' 30 בספרו של אפלפלד "סיפור חיים" מספר אהרן אפלפלד את קורות "מועדון 'החיים החדשים' אשר הוקם בשנת 1950 על־ידי ניצולי שואה מגליציה ומבוקובינה."
באחת הפסקאות כותב אפלפלד:
"באותן השנים פגשתי במועדון כמה אנשים נפלאים, אנשים מן השורה, שלא נטלו חלק בוויכוחים ולא חיפשו כבוד ולא תבעו דבר לעצמם. הם ישו ליד השולחנות ומעיניהם קרנה אהבת אדם פשוטה. הם בילו שעות בבתי חולים ובבתי מחסה למיניהם, אבל היה להם גם זמן לבוא אל המועדון, להביא נרות נשמה או תקרובת לשמחה. קטסטרופה גדולה, שבדרך כלל חומסת את התמימות ואת היושר, לא פגעה בהם ויותר מכך: הוסיפה אור לאור שהיה בהם."
בפסקה אחרת, בהמשך שם, כותב אפלפלד:
"כבר אז למדתי שאנשים אינם משתנים. אפילו מלחמות איומות אינן משנות אותם. אדם מתחפר באמונותיו ובהרגליו הישנים ולא בנקל יצא משם, ויותר מכך: כל החולשות, התאוות למיניהן, הרמאויות למיניהן, החתירות, העורמות אינן נעלמות אחר קטסטרופות ולעיתים, בושה לומר זאת, הן מתעצמות. המאבק על תפקיד סגן יושב ראש המועדון ב־1953 הוא עדות לכך. על התפקיד התחרו שני סוחרים אמידים. הם לא בחלו באמצעים ואפילו שיחדו. לשווא זעקו אנשים: 'לא נאה, זכרו מאין באנו ובאילו מידות אנו מחויבים.' היצרים תמיד חזקים יותר מן הערכים והאמונות. לא קל לקבל אמת פשוטה זו."
מועדים לשמחה
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה