על קו 58 - בעקבות אפלפלד, קפרא ורבי נחמן ( א , ב, ג, ד, ה )

על קו 58 - בעקבות אפלפלד, קפקא ורבי נחמן (ד')

"כל אדם נושא בחובו חדר. עובדה זו אפשר להוכיחה אפילו בעזרת חוש השמע. כשמישהו הולך מהר ואתה מקשיב, נניח בלילה, כשהכל שקט סביב, אתה שומע למשל חריקת ראי שלא הוצמד כראוי."

פ. קפקא, מחברות האוקטבו, תרגום שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד, עמ' 7

על קו 58 - בעקבות אפלפלד , קפקא ורבי נחמן (ג')

על קו 58 - בעקבות אפלפלד , קפקא ורבי נחמן ( ב')

"רבי נחמן פותח את ספרו [ליקוטי מוהר"ן] באמירה שעל ידי התורה יכול אדם לזכות לחן המביא לכך שתפילותיו נשמעות. מהו סודו של החן המקנה לאדם אפשרות להתפלל ולהיענות ? בהמשך דרשתו מפרש רבי נחמן מושג זה בהרחבה. לעת עתה, בהבנה ראשונית, נראה שהכוונה היא לכך שבעזרת דיבור מלא חן השומע מבין את הדברים בצורה בהירה, משתכנע מהם, לבו נמשך אחריהם והוא מוכן לקבלם; בעוד שדיבור חסר חן, גם אם יש צדק תאורטי בטענות הדובר, אינו מובן לשומע, אינו נוגע בלבו, ואינו מעורר בו עניין ונכונות להזדהות."

הרב שג"ר, שיעורים על ליקוטי מוהר"ן (חלק א) הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר בעמ' 16

על קו 58 - בעקבות אפלפלד , קפקא ורבי נחמן

"כשאתה ניצב לפתח עולמו הסבוך של ר' נחמן מברסלב, מנסה להצביע על תמונת יסוד במשנתו, עולה בליבך היער. לאורך משנתו, אף בפרקיה העיוניים ביותר, שב היער ומתגלה בפנים רבות. פעמים זה יער שקט, מוקף שדות, המשרה עליך הוד של שלווה רבה; אך פעמים זהו יער ביעותים, שקולות והדים זרים מתהלכים בו ומטילים אימה. ביערות אלה תשמע לעתים את שאגתו של האריה, את ציוציהם של ציפורים הקוראות זו לזו בהמית כיסופים. מלכים שבויים, מלכות אבודות, חיילים תועים וסתם אנשים שפשר חייהם אבד להם והם נדים באינסופיות זו של אור וצל."
אהרן אפלפלד, מתוך המבוא ל"לקט מעולמו של רבי נחמן מברסלב", הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, עמ' 9

אלו דברים לשבת פרשת האזינו תש"ף

בפרק 26 ל"סיפור חיים" מתאר אפלפלד את מפגשו האחרון עם עגנון. הנה קטע מהדברים:

"באותו ערב עמד לפני אדם זקן שזקנתו מילאה אותו, והוא יודע כי כל הכיבודים ואמרי השפר שהרעיפו עליו אינם אלא מוץ, ומה שיעמוד לאורך שנים הוא אותו קול שאין בו לא דו־משמעות ולא התחכמות ולא אירוניה, אלא הקול שהוא ירש מאבותיו, הקול של 'בדמי ימיה', של 'תהילה' ושל 'אורח נטה ללון'. הקול הזה הוא הקול האמיתי. ההתחפשויות, ההתחכמויות אינן, בסופו של דבר, אלא לבוש הנחוץ אולי לשביית האוזן, אבל הן אינן העיקר. באותו ערב דיבר אלי בנעימתם של אבותיו, ששמץ ממנה עוד קלטה אוזני אצל הסבים שלי בקרפטים. הוא דיבר אלי בפשטות וסיפר לי כי בצעירותו השתדל כל בוקר לעיין  באחד מספרי הקודש כדי למשוך מהם נגינה וקדוּשה. לא תמיד עלה בידו. לפרקים היו הספרים מבלבלים אותו. לי יעץ ללמוד את ספרי רבי נחמן, ולא רק את הסיפורים שהם באופנה, אלא את ליקוטי מוהר"ן, ספר מלא סודות שמים וסודות אדם. כל הזמן שדיבר עמי האיר מצחו וראיתי שאין זה עגנון של תמול שלשום, אלא עגנון שמחובר אל הקרפטים ששם התהלכו הבעש"ט ותלמידיו, ארצו שלו וארצו שלי, וחשוב היה לו באותו ערב כי אדע מאין אני בא ולאן עלי ללכת."*

 

שבת שלום
    ג'ף

*אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 150

עולמו של אפלפלד

אלו דברים לכיפור תש"פ

לאפלפלד יש סיפור על יום כיפור.

אני רושם את הדברים ועוברות בראשי כמה מחשבות. האחת - בראש השנה ובשבת שובה הבאתי מדבריו. אולי כדאי "להוריד קצת את הרגל מהדוושה" ?

"אפלפלד" הוא מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית ( בכוונה איני כותב "של הספרות הישראלית". זה מעלה שאלה שאשאיר לעת עתה ב"צריך עיון", על היחס בין ספרות לתרבות, בין סופרים ודברי סופרים לבין הגות ). "סביר להניח שרבים מהקוראים מכירים את הסיפור  - ואינך מחדש כלום, אתה מתפרץ לדלת פתוחה", אני אומר לעצמי.

על כל פנים, לי הסיפור הוא חדש, מאיר עיניים ומעורר.

הסיפור נקרא "היום"; מצאתי אותו בקובץ שנקרא "כמאה עדים", והוא התפרסם לראשונה בקובץ שנקרא "אדני הנהר".

עוד קטע דברים לפי המובאה מהסיפור על יום כיפור. כותב אפלפלד ב"סיפור חיים" כך:

"הכלל הישן כי אדם נבחן על־פי מעשיו, קיבל משנה תוקף בזמן המלחמה. בימי הגטו ובמחנות ראיתי בני אדם משכילים, ביניהם רופאים ועורכי דין נודעים, שבשביל פרוסת לחם נכונים היו להרוג, אך בה בעת ראיתי אנשים שידעו לוותר, לתת, להתבטל ולמות בלא צער איש. המלחמה חשפה לא רק את האופי אלא יסוד קדמון שבאדם, והיסוד הזה מסתבר, אינו רק אפלה. האנוכיים והרעים הותירו בי פחד ותיעוב. הנדיבים הורישו לי את חום נדיבותם, וכשאני נזכר בהם, בושה עוטפת אותי על אין לי שמץ ממידתם."*

מתוך "היום" :

"אותה שעה עצמה נפוג רוגזו של זייציק קרוכמל והיגון צרר את נפשו. איזו אילמות, כמותה אך ידע בנעוריו, נטלה ממנו את לשונו. אימתה של השעה ירדה עליו והוא היה בתוך שנותיו הרחוקות, בתוך הרבה ימי כיפורים. מוזר, כאילו לא חש אשמה, רק יגון. כאילו היתה אשמתו בלא כפרה ודינו גזרה. כאילו בטלו הרשויות בנפשו ורק היגון. לפני שנים היה עוד מתדיין. לפני שנים היתה איזו חרטה עתיקה מתגנבת בחשאי אל נפשו ונוברת; יום כיפורים. כאילו היו אבותיו לוחשים לו, והקול הזה שהיה לפנים קורע את נפשו, נשתתק בו כמו נאסף גם הוא אל היגון."^

גמר חתימה טובה 
      ג'ף

*אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 95. כפי שקטע הדברים מתוך "היום" נועד להפנות את הקוראים לסיפור במלואו , כך נכון גם לדברים אלו מתוך פרק 17 ל"סיפור חיים".
^אהרן אפלפלד, "כמאה עדים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 160-159.

על קו 58 - אפלפלד על מילים

יש בדברים הבאים של אפלפלד כדי להוסיף לתובנות שלנו לגבי מקומו ותפקידו של קול השופר בימים אלה:

"אין בכוחן של מילים להתייצב מול קטסטרופות גדולות; הן דלות, עלובות וחיש מהר מזדייפות. אפילו תפילות עתיקות אין בכוחן להישיר פנים מול אסונות."

אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 96

אלו דברים לשבת שובה - פרשת וילך תש"פ (המשך*)

"'הרבה נפשות גבוהות התהלכו במקומותינו, הבעש"ט ותלמידיו. התלמידים חישלו את דברי רבם בלשון הקדוש. בבוא היום תעתיק גם אותם. מי היו אבותיך ?'
אמרתי לו.
' אב סבך ר' מֵיכל היה סגי נהור, תלמיד חכם ובעל תפילה. תפילתו נודעה בכל האזור. מי ששמע את תפילתו נעשה אדם אחר. הוא שינה בני אדם לא בדיבור אלא בכוח התפילה.'
'ראית אותו ?'
'לא זכיתי, רק שמעתי עליו מאנשים מהימנים. אני עזבתי את הקרפטים והלכתי אל ההכשרה. הייתי בטוח כי ההכשרה חשובה יותר מן התפילה. הייתי נער, בגילך בקירוב, יציאתי להכשרה נראתה לי כפריצת הסגר. ברחתי בלי להיפרד מההורים. עכשיו הם למעלה ואני כאן, פליט אחרון. כל השנים עבדתי בפרדס והייתי בטוח שהעבודה תרפא אותי. חליתי, ועכשיו אני מבלה את עתותי אצל הרופאים ובבתי הבראה. זה עונשו של אדם שנטש את אבותיו הקשישים והפליג לארץ רחוקה.'
'הכשרתם את הלבבות,' אמרתי ושמחתי שמילים אלו יצאו מפי.
'איני יודע מה עשינו. לפעמים נדמה לי כי הפרדסים העשירו את בעליהם ואת נשמתי רוקנו. אילו אבותי בחיים הייתי חוזר אליהם לבקש את מחילתם.'
'אבותיך ודאי מחלו לך,' אמרתי וביקשתי להקל עליו.
' אני לא מחלתי לעצמי. אני חולם לעתים שאני חוזר הביתה, אל ארץ הקרפטים, ומוצא את כולם כמו שהשארתי אותם. בלבי אני יודע שזה תעתוע ותרמית.'"^

שבת שלום
גמר חתימה טובה
     ג'ף

* המשך מאלו דברים  לראש השנה.
^ אהרון אפלפלד, "האיש שלא פסק לישון", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 159-158

אלו דברים לראש השנה תש"פ

הפרק הראשון בקובץ שירים מכל העולם שערך צ'סלוב מילוש נקרא "התגלות"  Epiphany.* מילוש מסביר בדברי הקדמה שלו שם שמדובר בתופעה יום יומית לכאורה שמכילה בתוכה מימד נשגב.
נזכרתי בכך כשקראתי את הדברים הבאים של אפלפלד בפרק 50 לספרו "האיש שלא פסק לישון":

המספר, גבר צעיר, עולה חדש שנפצע באחד הקרבות הראשונים במלחמת השחרור, נמצא בבית הבראה יחד עם אחרים שמכונים "מבריאים". לצד ההתמודדות עם הפציעה מנסה המספר לרכוש לו מיומנויות של סופר בשפה העברית, שאינה שפת אימו; ואחת הדרכים שלו לכך היא באמצעות העתקת קטעים שלמים מהתנ"ך ויצירות אחרות בעברית

"היתה לי שיחה ארוכה עם אחד המבריאים שהדהים אותי בהבחנותיו. כשגיליתי לו שאני מעתיק מספר שמואל ומהסיפור 'בדמי ימיה', התבונן בעיני, בלא שמץ של התנשאות, ואמר, שזו הדרך הנכונה לקנות את האותיות העבריות. 'מי הורה לך לעשות כן.'
'אני עצמי.'
'השפה העברית יש לה סודות רבים ועלינו להתקרב אליה בענווה, כמו אל כתבי קודש. אתה מרגיש את הסודות,' תמה בלחש.
לא ידעתי מה לומר ואמרתי, ' אני מרגיש כי ההעתקה מקרבת אותי אל האותיות.'
'אתה עושה זאת בדרך הנכונה,' חזר וחיזק את ידַי. האיש לא דיבר כדרך שמדברים כאן ושאלתי בזהירות, 'מאין אדוני.'
' מכפר קטן בקרפטים,' גילה לי, 'למדתי עברית מהתפילה, שלוש פעמים ביום התפללתי. פעם ידעתי את הסידור בעל פה. שנים של עבודה בפרדסים השכיחו מלבי לא מעט תפילות, ועכשיו הן לאט לאט חוזרות אלי. לימודי ילדות אינם נמחים בנקל.'
'אצלנו בבית לא התפללו.'
'גם אני לא ידעתי להעריך את התפילה. האמנתי כי עבודת האדמה תרפא את כל מכאובי הגוף והנפש ושרתי כמו כולם, באנו ארצה לבנות ולהיבנות, ושמחתי לכנות את כלי העבודה במילים עבריות כאילו היו כלי קודש: טורייה, מכוש, מעדר, את חפירה, מגרפה. האנשים, לדאבוני, אינם זהירים בלשונם, עקרו מילים מן הספרים העתיקים והטילו אותן בשדה פתוח וברחוב רועש. מילים שהיו גנוזות בספרים מורגלות לאוויר אחר. אסור לתלוש אותן ביד רמה.'
'עד כמה מותר להשתמש בהן,' נגררתי אחר קולו.
'רצוי בזהירות רבה,' דיבר אלי בלחש.
לא ירדתי לסוף דעתו, אבל חשתי שדבריו נוגעים במה שאני רק ניחשתי, ולא ידעתי לתת לו מבע.
'מה ברצונך לכתוב,' שאל אחר שתיקה.
'על חיי הורי ועל חיי,' נפלט משפט זה מפי, שלא חשבתי עליו.
'אבל אתה אדם צעיר, אצל אדם צעיר אין מוקדם או מאוחר.'
'את ימי הילדות שלי הנחתי בשיפולי הקרפטים והם מצפים שאשוב אליהם.'"^

את המשך הדברים שעוסקים עוד בעקיפין בחזרה בתשובה ובמישרין ב"מחילה", נביא ב"אלו דברים" שלקראת שבת שובה.

כתיבה וחתימה טובה
    שנה טובה
         ג'ף

* A Book of Luminous Things, An International Anthology of Poetry, Ed. C Milosz, Houghton Mifflin Harcourt Publishing Co. p. 4
^ אהרון אפלפלד, "האיש שלא פסק לישון", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 158-157