"תפקידים זוטרים בהצגה"

דברים מזעזעים כותב צ'ארלס סימיק במסה שלו שנקראת "שירה והיסטוריה". הדברים התפרסמו בקובץ אחד של כתביו  שנקרא "הוודאות הלא וודאית" ( טרם תורגם עד כמה שידוע לי לעברית ) ובקובץ אחר שנקרא "החיים של דימויים" ( כנ"ל ). אני לא בטוח שהזעזוע עובר בתרגום שלי  להלן של שיר שמופיע במסה  שנקרא Cameo Appearces. כמיטב יכולתי עשיתי...

"תפקידים זוטרים בהצגה"

 היה לי תפקיד קטן, ללא מילים

בעלילת גבורה מדממת. הייתי אחד מבין 

האנושות המופצצת והנמלטת.

מרחוק קרקר  המנהיג הדגול

 כמו תרנגול מהמרפסת

שמא היה זה שחקן דגול

שמחקה את המנהיג הדגול.

זה אני, אמרתי לילדודס.

אני דחוק שם בין האדם

עם שתי ידיים חבושות  מורמות

לבין האשה עם הפה הפעור שלה

כאילו מראה לנו שן

זה כואב נורא. מאות הפעמים

שצפינו בסרטון, אף פעם

לא הצליחו לזהות אותי

בהמון האפור העצום ההוא

שהיה דומה לכל המון אפור אחר.

למיטות חבריה, אמרתי לבסוף.

אני יודע שהייתי שם. רק "טייק"

אחד בלבד היה.

רצנו אנחנו והמטוסים לחככו את שערותינו

ונעלמו כלעומת שבאו

בעמודנו המומים בעיר הבוערת.

אך ,כמובן, שאת זה הם לא צילמו. 

אלו דברים לשבת פרשת בא תשפ"ג

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, בדבריו על פרשת השבוע בספרו "חיי עולם" כותב על פשר "ענין הבכורות" אגב מכת בכורות "שיאה של הפרשה". הפשר לדידו טמון "בחיבה המיוחדת, הנודעת לדברים שנעשים ראשונה."

ישעיהו לייבוביץ בדבריו על הפרשה בספרו "הערות לפרשיות השבוע" כותב דברים נוקבים על מה שהוא רואה כשסע בין יהודים שומרים תורה ומצוות לבין אלה שלא בהקשר לחג הפסח.

מאז פרוץ המשבר החוקתי האחרון, שבעתי מדברים נוקבים.

"הלכתי אצל" יהודה עמיחי לשמוע קול אחר.

"דיוק הכאב וטשטוש האושר." כותב עמיחי. " אני חושב

על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.

אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:

זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר

זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה

כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים

אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,

הרגשתי כמו בשמיים. ואפילו איש החלל שריחף

בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.

טשטוש האושר ודיוק הכאב

ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם

את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים."

או ! הגעגועים לעמימות !

הגעגועים...

עמיחי כתב גם על געגועים.

"הגעגועים הם הפרי.

המעשים והדברים שבאמת קורים בעולם

הם הפרחים הנובלים מהר ולא נשארים,

הפרי נשאר קצת יותר ובו זרעים לגעגועים הבאים

השורש נשאר באדמה."

ולסיום:

"כשהייתי צעיר", כותב עמיחי, "האמנתי בכל ליבי שאת אגם 

החולה חייבים ליבש. וכל הציפורים הצבעוניות

ברחו משם ועכשיו, אחר כמעט חצי מאה,

שוב ממלאים אותו מים, כי היתה טעות. ואולי

כל חיי אני חי בטעות. ואלוהי ילדותי גם הוא

טעות, והוא נקרא עדיין אלוהים.

אבל הטעות השלמה עושה חיים שלמים

כמו אמונה שלמה. את המלים 'טעות לעולם חוזר'

הפכתי לזמר מרגיע, ומן המילים

'כל האדם כוזב' עשיתי קצב מחול ביום

ושיר ערש בלילה. אמן."

שבת שלום

ג'ף

קטעי שירת יהודה  עמיחי הם מהקובץ "פתוח סגור פתוח", הוצאת שוקן, עמ' 108-107, 21

תימהון

 "כשהתעוררה אירנָה משנתה כבר היתה השעה שמונה. אורות מלאים ניגרו על החלון ובחדר עמדה דממה בלתי נעימה, כמו נעזב הבית מיושביו."

אהרן אפלפלד, תימהון, כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 7

הגיגים על סימיק ז"ל ושל סימיק

 ספר על כתיבתו של סימיק

הגיע היום במשלוח מחו"ל

לא רוצה לומר דואר. אם הוא היה נשלח בדואר

הוא כנראה לא היה מגיע

הסייחים עייפים ממילא.

הזמנתי הספר לפני מותו,

עם עוד אחד שעוד לא הגיע.

"החיה האנושית היא עצלנית" אומר סימיק

חשיבה היא עבודה, וכן שירה - ובחשיבה

אני לא מתכוון להשתעשע במחשב או

לזמום כיצד לדפוק את השכן..."

זאת בחירה אקראית כיאה לזבוב

שבמרק, כותרת הספר שאינשאללה בדרך.

מתוך השיר St. Thomas Aquinas לצ'ארלס סימיק ז"ל

"חלקים מעצמי השארתי בכל אתר ואתר

כפי שאנשים מפוזרים משאירים

כפפות ומטריות

שצבעיהם עצובים מחלוקה רבה כל כך של מזל ביש"

צ'ארלס סימיק בקובץ The Book of Gods and Devils בהוצאת Harcourt Brace Jovanovich Publishers עמ' 4, התרגום של הח"מ

אלו דברים לשבת פרשת וארא תשפ"ג ט

 לזכרו של המשורר האמריקאי האהוב עלי, צ'ארלס סימיק, שהלך לעולמו בשבוע שעבר אני מביא כאן כמה שירים שלו בתרגום שלי לעברית על פי רשות שקיבלתי ממנו  כשנה - שנתיים לפני מותו.

ינואר*

ילדים, טביעות אצבעותיהם

על גבי חלון קפוא

של בית ספר קטן

אמפריה, קראתי באיזה מקום

משמרת עצמה באמצעות 

האכזריות של בתי הכלא שלה

מלחמה*

האצבע הרועדת  של אשה

יורדת למטה ברשימת האבידות

בערב השלג הראשון

הבית קר והרשימה ארוכה

השמות של כולנו כלולים 

אימפריות *

סבתי ניבאה את הקץ

של האימפריות שלכם, יא טמבלים !

היא גיהצה. קול הרדיו ברקע.

האדמה רעדה תחת רגלינו.

אחד ממנהיגיהם היה בעיצומו של נאום.

'מפלצת', היא קראה לו.

הריעו ודיגלו את נשקם למען המפלצת.

'הייתי הורגת אותו במו ידיי'

הכריזה לעברי.

לא היה בכך צורך. כולם

ממילא ילכו לעזאזל או טו טו.

'אל תקשקש על זה עם איש'

הזהירה אותי

ומשכה באזני כדי לוודא שהבנתי.

אני רוצה להמשיך ולהביא עוד ועוד דברים משיריו ומכתביו אבל ממילא אי אפשר לתת כאן אלא טעימה...

אז לסיום - פסקה אחת מבין הפסקאות שמופיעות בפרק שנקרא : "ההרפתקאות האמיתיות של הכלוב של פרנץ קפקא" בקובץ מסות שלו "חיים של דימויים" :

"אשה מבוגרת, מאופרת בכבדות, שנעצרה בעוון גניבת חפצים מחנות כל־בו בברלין, טענה שראתה כלוב־ציפורים עטור מחרוזות פנינים ועגילים יקרי ערך יורד במדרגות הנעות לפני כמה רגעים."

בפתיחה לקובץ שירים של סימיק בתרגומו של משה דור המנוח, קובץ שנקרא "העולם אינו נגמר", כותב רוני סומק יבדל"א : "סימיק הוא במאי של מלים המאוהבות באיזור הדמדומים שבין אמת לאבסורד."*

על פי הקורות אותנו לאחרונה בארצנו הקטנטונת, נדמה, שאנחנו מכירים היטב את איזור הדמדומים הזה. זה כשלעצמו רק אחד הפרדוקסים המטורפים של הקיום הישראלי דהעידנא.

יהי זכרו ברוך

שבת שלום

    ג'ף

* השיר January  פורסם בחוברת מס' 212 ( אביב 2015 ) של The Paris Review

*השיר War פורסם בקובץ Hotel Insomnia, בהוצאת Harcourt Inc בעמ' 26

*Empires, by Charles Simic, appears in "The Renegade" in "The Life of Images", Harper Collins Publishers, p 245

*צ'ארלס סימיק, בחיבור שנקרא "THE TRUE ADVENTURES OF FRANZ KAFKA'S CAGE" , בקובץ "החיים של  דימויים" ( The Life of Images ), בהוצאת  Harper Collins , כל הזכויות שמורות לצ'ארלס סימיק,  עמ' 305

*הציטוט מדברי רוני סומק מופיע בדברי הפתיחה שלו תחת הכותר "הפואטיקה של המלכודת"  לקובץ שירים של צ'ארלס סימיק בתרגום משה דור "העולם אינו נגמר" בהוצאת קשב לשירה בעמ' 7

אלו דברים לשבת פרשת שמות תשפ"ג

 באחד המאמרים של אברהם יהושע השל שלמיטב ידיעתי טרם תורגם לעברית אומר השל את הדברים הבאים:

"אם תשאלו אותי  מה עלינו ללמד אנשים צעירים אודות תאולוגיה יהודית, הייתי אומר, תלמדו  'תמונת האדם - הקונספט של האדם '.   לא פעם הצעתי שהתנ"ך הוא ספר אודות האדם. אין זה ספר על האל. התנ"ך מתאר את האנתרופולוגיה של הקב"ה ולא התאולוגיה של האדם. הנושא המרכזי בתנ"ך  הוא האדם. אם לא נכיר את התובנות העיקריות של התנ"ך לא נוכל ללמד תיאולוגיה יהודית - מהי. מהי התובנה הבסיסית : באופן תמציתי ניתן לומר כי זוהי החשיבות האינסופית של האדם; יכולת האדם וכיצד עליו לנהוג."

א.י. השל, "תאולוגיה יהודית" בקובץ "הוד מוסרי ותעוזה רוחנית".

המקור באנגלית :

"If you were to ask me what  I should teach first to  young people about Jewish theology, I would say teach the concept of man. I have often suggested that the Bible is a book about man. It is not a book about God. It depicts God's anthropology rather than man's theology. The central issue in the Bible is man. Unless we understand the essential biblical claims concerning man, we cannot teach Jewish theology. What is the essential claim ? To put it in a very minimal form, it is the infinite importance of man; what man can do and how man shall act."

A.J. Heschel, Jewish Theology, in Moral Grandeur and Spiritual Audacity, FS&G, p 157

The Bible is a book about man. It is not a book about God.

התנ"ך הוא ספר אודות האדם. אין זה ספר על האל. 

בראיון האחרון שנתן בחייו, ראיון עם קרל שטרן, הוסיף השל את המילה "רק" לסיפא. "אין זה ספר רק על האל."

מחר - על פי סדר קריאות התורה בבתי הכנסת - "נכנסים אנחנו" לספר שמות. "האווירה" בספר שמות שונה תכלית שינוי מהאווירה בספר בראשית. זהו כמובן לא רק שינוי אווירה אלא שינוי בנושאים. ספר בראשית עוסק בתולדות אדם ובתולדות אבות האומה. ספר שמות עוסק בקורות בני ישראל ובסיפור ראשית צעדיהם של בני ישראל בדרך הארוכה והקשה בדרכם מהיציאה מבית עבדים, עבור בקבלת התורה במעמד הר סיני וארבעים שנה במדבר לעבר הארץ המובטחת.

השחורים בארה"ב - לרבות המנהיגות של התנועה לשוויון זכויות של השחורים aפרצה בשנות הששים של המאה הקודמת - ראו בסיפור יציאת מצרים של בני ישראל, כאב־טיפוס למאבק שלהם. ספרו של השל על הנביאים ( שטרם תורגם לעברית ) שימש לרבים מהמנהיגים כ"פק"ל כיסים"      ( הספר אמנם קצת גדול בהשוואה לפק"ל כיסים שהכרנו אנחנו בצבא - זו כמובן מטאפורה ).

אף על פי כן, בהזדמנויות שונות, טען השל, כי הנביאים ומורשתם הם כמעט לחלוטין בלתי מוכרים בחברה האמריקאית. מה היא מורשת הנביאים "בקליפת האגוז" אליבא דהשל ?

אלו דבריו בנושא בראיון לקרל שטרן:

"מהו הנושא החשוב ביותר בתנ"ך ? אי צדק כלפי הזולת, שפיכות דמים.

מהו החלום הגדול ביותר של הנביאים ושל התנ"ך ? השלום.

לא היה אדם בתקופה העתיקה- לא פילוסוף ביוון, או פילוסוף בכל מקום אחר בעולם, בהודו או בסין, אשר יכול היה אפילו לחלום כי יבוא היום בו יושם קץ למלחמה ויבוא שלום.

זו בשורתם של הנביאים."

חמש שיחות עם א.י. השל , בעריכה כללית של פנחס פלאי, השיחה עם קרל שטרן בתרגום ורדה לבני עמ' 96

שבת שלום 

    ג'ף

אלו דברים ליום שלישי בשבת פרשת שמות תשפ"ג

 עַם למוד ריב ומדון אנחנו ?

אני מביט מסביבי - בקרב האנשים שעובדים איתי, בקרב חבריי ממקום מגוריי, - אני לא רואה את זה. אני רואה אנשים שנטועים בקרקע המציאות היום יומית על קשייה תלאותיה ופסגותיה הספורות. אנשים שבסה"כ רוצים "להגיע הביתה בשלום". 

אבל 

כשאני פותח את הרדיו - אני שומע את זה.

כשאני פותח את הטלויזיה - אני רואה את זה.

וכשאני מול המחשב אני שומע ורואה כאחד.

מי הם מחרחרי הריב והמדון אצלנו ?!

מלבד "נשות ואנשי התקשורת" ( מרביתם ? ) 

"מנהיגינו" היקרים, "מנהגותינו" היקרות. חברות וחברי הכנסת היקרים. ( מרביתם  ?)

תוהה אני היכן למדו את "האומנות" הזאת ? כיצד רכשו את המיומנות הזאת של חרחור ריב ומדון ?

הייתכן ולמדו זאת מסיפורי העם הנרגן שהסתובב במדבר סיני אחר שיצא ממצרים ? האם ישבו בבית המדרש של קורח ועדתו ? ישבו שעות בבית ספר האקסטרני הזה, השקיעו ועמלו רבות ...?

אבל זה לא רק חלק מחברות וחברי הכנסת, מנשות ואנשי התקשורת...

גם שופטים בכירים בדימוס אינם נמנעים מלטמון את ידם במדמנה הזאת.

לא כולם אמנם.

"המשכילים" בעיני עצמם נוטלים חלק במשחק הזה על פי דרכם בתחכום רב, תחכום נוטף ארס לא פחות מהדברים הבוטים של אחרים שבעיני עצמם אינם  מעדת ה"משכילים".

העם יותר חכם ממנהיגיו.

זאת נחמה פורתא כשהמנהיגות והמנהיגים אוחזים בהגה ( התמיכה השקטה אך המסיבית של אנשי ההון )

מזל שהגיעה שעת שירה.

כותב צ'סלוב מילוש בשיר שנקרא - "אל אלן גינסברג":

"אלן, אישי הטוב, המשורר הגדול של המאה הרצחנית, אתה

שמתוך עמידה עיקשת בטרוף הגעת אל החכמה.

לפניך אתוודה, חיי לא היו כמות שרציתי

וכעת, משחלפו, הם מוטלים כמו צמיג מיותר בצד הדרך.

הם היו כמו חייהם של מיליונים, חיים שעליהן קראת תיגר בשם 

השירה והאלוהים השרוי בכל.

יודעים שהם אבסורדיים ומצייתים למינהג העולם ולהכרח, זה

המעיר מדי בוקר ומורה לנסוע לעבודה."

קטע מהשיר מתוך קובץ שירי צ'סלוב מילוש בתרגום דוד וינפלד, שנקר "אור יום" בהוצאת אבן חושן הוצאה לאור בע"מ עמ' 281

ואידך זיל גמור

נוסע אלמוני על קו 58