אלו דברים לשבת פרשת משפטים תשפ"ג

להלן כמה מחשבות שהן בשלב זה מחשבות ראשוניות וחלקיות בעקבות הראיון עם השופט אהרן ברק ובעקבות אירועי הימים...

עבודה זרה.

יצא לי להרהר השבוע בנושא הזה של  עבודה זרה.

נושא חמקמק. נושא שלא פופולרי לדבר עליו...

וכיצד נעסוק בעבודה זרה כשאין לנו עניין בעבודה לא זרה ?!  "עבודה" כאן -עבודת ה', במשמע.

באוצרו של אברהם יהושע השל מצאתי את הדברים הבאים:

"ואהבת לרעך כמוך - על פי רבי עקיבא - הוא כלל גדול בתורה, מהותה או תמציתה. ואולם על פי רבי ישמעאל, מהות התורה ותמציתה הן הכוונה להרחיק את עמנו מעבודה זרה: ' באו כל המצוות ללמד על מצווה אחת והיא עבודה זרה.' השקפתו של רבי עקיבא ידועה לכולנו; השקפתו של רבי ישמעאל נשכחה מלב."

א.י השל, "ערכי החינוך היהודי" , ב"אלוהים מאמין באדם", תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 256, הערות השוליים הושמטו.

וכן :

"לכל הוגה דעות ישנה נטייה לנקוט רעיון אחד, עיקר אחד, המהווה מוקד לכל מחשבותיו האחרות. הלל ומאוחר יותר רבי עקיבא סברו שכל התורה כולה היא פירוש לפסוק 'ואהבת לרעך כמוך'. לעומת זאת, רבי ישמעאל לימד שלכל המצוות יש טעם אחד: לנתק את היהודי מעבודה זרה. הרבי ר' מנדל מקוצק סבר, כנראה, כי יהודיות היא פירוש לפסוק: ' מדבר שקר תרחק' ((שמות כג, ז) "

א. י. השל, קוצק במאבק למען חיי אמת, תרגום דניאל רייזר ואיתיאל הררי, ערך דרור בונדי, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן, עמ'  63

חזון

לפני כשבוע התחלתי להרהר גם במושג הזה - חזון.

הבטתי מסביב. הרבה יצר הרס ראיתי, מעט חזון.

אברהם יהושע השל כתב ספר שלם ובו פירט חזון למדינת ישראל. הספר נכתב באנגלית, הספר היחיד שכתב השל - בהזמנה של צד ג'  - במקרה זה ההסתדרות הציונית אם אינני טועה. בתרגום לעברית נקרא הספר : ישראל הווה ונצח.

בפרק ד' בספר ("ישראל והמשמעות בהסטוריה" )  כותב השל את הדברים הבאים:

"מה מוסיף משמעות להיסטוריה ? ההבטחה לעתיד. מקום שאין הבטחה אין גם היסטוריה בעלת משמעות. המשמעות תלויה בחזון וציפייה, היא תלויה בתנאי שנחייה את העתיד בהווה."

א. י. השל, ישראל: הווה ונצח, תרגום ד' בר־לבב ( ריינהרץ) ירושלים תשל"ג, עמ' 145, מצוטט ב"לך לך" במאמר ח. בן פזי, "התקווה כמודל של ההיסטוריה: אברהם יהושע השל בעקבות הרמן כהן," עמ' 423

ולקראת סוף הספר, בפרק האחרון אומר השל:

"שיבת ציון הוא אתגר יוצר לקבוע, זעזוע לחוסר התנועה, אתגר הקורא לפעולה חדשה, לחשיבה חדשה."

א. י. השל,  ישראל : הווה ונצח, הוצאת ההסתדרות הציונית, דפוס רפאל חיים הכהן, בע"מ, ירושלים, (תשל"ג) תורגם  ע"י דוד  בר-לבב (ריינהלץ) עמ' 227

והשוו למקור באנגלית : 

The return to Zion is a creative challenge to stabilization, shaking up inertia, a challenge demanding new action, new thinking.

A.J.Heschel, Israel: An Echo of Eternity, FS&G, p. 224

המשך בלי נדר יבוא 

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים למוצ"ש פ' יתרו תשפ"ג (ט)

 בסוף המבוא להוצאה מחודשת של ספרו של לייב רוכמן "בדמייך חיי" (רשימה שכותרתה "רשימו" ), כותבת בתו, המשוררת רבקה מרים, את הדברים הבאים:

"ואמא. משך שש עשרה שנים לקתה בדימנסיה ונאספה לאט אל עצמה, בטרם תיאסף אל אבותיה, או אל מה שמעבר גם להם. בשנות התכנסותב ההדרגתית של אמא, שהיו קשות מנשוא, לימדה אותנו לימוד הפכי מזה למדנו דרכה בראשית ילדותנו. אם בקטנותנו היא לימדה אותנו את הליכות העולם, לימדה אותנו לקרוא לשולחן שולחן, לחלון חלון ולאור אור, לימדה אותנו להתבונן בשעון ולהתנהל על פיה, הרי שבשנותיה האחרונות היא לימדה אותנו את מוגבלותם של כל אלה. בשנותיה האחרונות לקחה אותנו אנא למסע מעבר למוקדם ולמאוחר, אל מעבר לַשֵמות, אל מעבר למוגדר, לנמדד וְלַנִּסְפָּר.

אלו דברים לשבת פרשת יתרו תשפ"ג (ב)

אומר ישעיהו ליבוביץ בחלק השני לדבריו על פרשת יתרו בספרון "הערות לפרשיות השבוע"* :

"ועוד דבר חשוב בפרשה הזאת: מתמנים דיינים ושופטים לפני מתן תורה. על פי מה שפטו ? הרי אין שיפוט אלא על סמך חוק ומשפט, שכבר קיים ועומד ושהשופטים מכירים אותו. משמע, שלפני שניתן לישראל ספר חוקים כתוב כבר היתה מערכת חוקים ומשפטים מקובלת שלא נכתבה.

ואם נשתמש במונחים היסודיים של ההגות האמונית ביהדות בתקופה מאוחרת יותר -  תורה-שבעל-פה קדמה לתורה-שבכתב. מן ההכרח שהיא קדמה לה, שאחרת אי-אפשר היה שתהיה מערכת של מינהל וממשל ושיפוט כל זמן שהתורה, אשר בה מערכת כזאת מתוארת בכתב, עדיין לא היתה בידי עם ישראל.

דבר זה מלמד הרבה מאד לדורות, הן לגבי הבנת ההיסטוריה של היהדות והן לגבי הבנת בעיות היהדות בכל דור ודור, וגם בדורנו. בלי תורה-שבעל-פה, אשר מקורה בהבנת בני-אדם את תורת ה' ובהכרעותיהם בהתאם להבנה זו, לא תיתכן מערכת של מינהל ושיפוט על פי התורה. תנאי לקיום עולם של תורה ומצוות הוא הבנת בני-אדם את התורה ועיסוקם בה מתוך הרצון הכן לקיים אותה, אבל עיסוק בה על-פי שיקול דעתם ובהתייחסות ל'מה שהשעה צריכה'.

תורה-שבעל-פה, לא זו בלבד שקדמה לתורה-שבכתב מבחינה זמנית, כפי שאנחנו לומדים מן הסדרה הזאת, אלא היא גם קודמת לה מבחינה רעיונית. אין התורה-שבכתב מובנת לנו אלא על רקע מה שאנחנו מבינים בתורה ההיא ומתוך רצוננו הכן לקיים אותה בהתאם להבנתנו אותה. ואם תורה-שבעל-פה מתגבשת ונעשית עצמה תורה-שבכתב, מן ההכרח שתחודש עליה תורה-שבעל-פה. ואם אין תורה-שבעל-פה כזאת קיימת, אין גם קיום לתורה-שבכתב. הבעיה הגדולה של היהדות בדורנו אנו, היא - אם קיימת בקרבנו תורה-שבעל-פה במובן הזה."

ותודה לידידי ד.ק שבזכותו הגעתי לקטע החשוב הזה לעיל.

שבת שלום

   ג'ף

*י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 51-50

--

אלו דברים לשבת פרשת יתרו תשפ"ג

 כותב מנחם מאוטנר בסוף ספרו "אוטונומיה ושגשוג - לקראת ליברליזם סוציטאל־דמוקרטי" כך:

"אם אנחנו מבקשים לדבוק בהומניזם ובליברליזם של השגשוג, כי אז איננו יכולים להסיר עינינו ממה שקורה מחוץ לגבולותינו. וכאשר אנחנו מסתכלים על העולם, התמונה המתגלית היא כמעט תמיד לא פחות ממחרידה.

האזרחים של מרבית מדינות העולם סובלים מהפרות קשות של זכויות האדם שלהם על ידי ממשלותיהם ( למשל, טבח של אזרחים באל סלוואדור; מחנות לחינוך מחדש בסין; מעצרים המוניים בסין ובהודו; עינויים של מתנגדי המשטר וגם העלמתם, בעשרות מדינות ). אזרחים במדינות רבות ( למשל, תימן, דרום סודאן, סוריה, מיאנמר, הרפובליקה המרכז אפריקאית, ניגריה, אתיופיה ) נתונים  במלחמות אזרחים, והדבר כרוך לא אחת לא רק בהרג המוני של אזרחים, אלא גם ברעב, בגירוש, בהצתת כפרים, באונס ובגיוס ילדים ללחימה בכפייה ( מאז תום מלחמת העולם השנייה התקיימו בעולם מאות מלחמות כאלה ). אזרחים של מדינות ( למשל, סוריה, קונגו, ונצואלה, אריתריאה ) נעשים פליטים. ב־2019 הגיע מספר הפליטים בעולם לשיא שמאז מלחמת העולם השנייה - 79.5 מיליון בני אדם הוגדרו בסוף שנה זו עקורים מבתיהם. זו הפעם הראשונה ששיעור העקורים באוכלוסיית העולם גבוה מאחוז אחד. כ־40% מהעקורים  הם ילדים מתחת לגיל 18. זוהי עלייה חדשה של כתשעה מיליון איש לעומת 2018. כ־47.5 מיליון מכלל העקורים נמלטו לאזורים אחרים בתוך ארצותיהם. השאר ( כ־34 מיליון ) נעקרו בכפייה אל מחוץ לארצותיהם. בעשור השני של המאה ה־21 לפחות 100 מיליון בני אדם נאלצו להימלט מבתיהם בחיפוש אחר מקלט והגנה בתוך ארצם או מחוצה לה. שיעור העקירה הכפויה כמעט הוכפל מאז 2010 - אז עמד מספר העקורים העולמי על 41 מיליון. במדינות כמו אלג'יריה ולוב פליטים סובלים מהתעללות נרחבת ( רעב, התעללות מינית, כליאה, מכירה לעבדות). במדינות מסוימות ( למשל, עיראק, פקיסטן, סרי לנקה ) מתקיימים פיגועי התאבדות. אזרחים של מדינות רבות בעולם ( למשל, ונצואלה, צ'אד, זימבבואה ) סובלים מתת־תזונה, ובוודאי ממחסור בתזונה בריאה, ומעל 10,000 איש צפויים למות מדי יום ברעב. זאת, למרות שכמות המזון המיוצרת בעולם מסוגלת להזין את כל בני האדם החיים על פני הכדור, ואולם שיבושים בשרשאראות האספקה אינם מאפשרים זאת. במדינות רבות פועלות מערכות בריאות נחשלות ותוחלת החיים בהן נמוכה. מדינות סובלות מהיעדר תשתיות ראויות ( ברוב מדינות אפריקה, לרוב המכריע של האזרחים אין גישה למים נקיים, ולפעמים אין להם גישה למים בכלל; למיליוני בני אדם באפריקה אין בתי שימוש והדבר גורם למחלות, ומונע מילדות להמשיך בלימודיהן כאשר הן מגיעיות לגיל המחזור החודשי ). מדינות רבות סובלות ממשלות לא מתפקדות או מושחתות ( למשל, ניגריה, אנגולה,, רוסיה ). במדינות רבות מתקיימת פשיעה נרחבת. בין השאר, במדינות רבות ארגוני פשיעה שולטים בשטחים נרחבים ובענפי כלכלה, מעֵבר לשלטון החוק. בעולם מתקיימים סחר בנשים, זנות ועבדות ( כולם לרבות של קטינים ) בהיקפים נרחבים. תנאי העבודה של עובדי 'סדנאות היזע' בדרום מזרח אסיה ושל עובדי המכרות באפריקה -  נוראים. בני האדם הם מחוללים שינויי אקלים קטלניים, ומספר עצום של זנים של בעלי חיים מוכחדים בשיטתיות על ידם.

בתנאים אלה, הגבלת התאוריה הפוליטית לגבולות המדינה, כפי שעושים מרבית ההוגים הליברלים, היא לא רק חסרה; היא כמעט מעשה של אנוכיות. לא חסרה תאורטיזציה להבנת מצבם של בני האדם החיים במדינות הבלתי מתוקנות של העולם - מרבית המדינות ! - החל מהדוקטרינה של זכויות האדם, דרך כלכלת הפיתוח ( שבעשורים האחרונים הבינו אנשיה שכדי לשפר את מצבן הכלכלי של מדינות, אין די באימוצה של מדיניות כלכלית נכונה, אלא בראש ובראשונה נדרש שינוי בתרבות הפוליטית של מדינות, משימה שהיא לאין ירוך קשה יותר ), ועד לתאוריות מרקסיסטיות על האימפריאליזם וביקורת הגלובליזציה. מה שנחוץ אינו אפוא תאורטיזציה, אלא עשייה, וראוי להדגיש: הכוונה לעשייה בגדרי הפעולה התרבותית. אם יש הֶקשר אחד בחיינו שבו היעדר הפעולה התרבותית או כישלון הפעולה התרבותית זועקים לשמיים, זהו ההֶקשר של הצורך בשיפור דרסטי של מצב מרבית בני האדם החיים עמנו כעת על הכדור. למרבה הצער, הצורך בשיפור יתקיים גם ביחס לחייהם של בנות ובני הדורות הבאים."

מנחם מאוטנר, "אוטונומיה ושגשוג - לקראת ליברליזם סוציטאל־דמוקרטי", הוצאת כרמל, ( 2021 ) עמ' 273 -274

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פ' בשלח - שבת שירה תשפ"ג

 "הפשטנים המבקשים הלכה פסוקה בכל דבר, ומסכת אמונה בכלל, בראותם נפתולי ניגודים ולבטים יתחלחלו וישאלו: היאך אנו לומדים תורה מעתה ? שני טעמים בדבר אחד, סותרים זה את זה, מתנגדים זה לזה, כל אחד צודק בפני עצמו, כל אחד אמת בפני עצמו, הרי שניות כאן ?

אל ירופפו עמודי אמונתם. כלום אפשר לתורת חיים בלא ניגודים וסכסוכים, לבטים וגלגולים של דעות והשקפות, של גידול וטלטולים ? כך שנו רבותינו: 'אם ראה אוכלוסין של בני אדם, אומר: ברוך חכם הרזים: כשם שאין פרצופותיהן שוין זה לזה, כך אין דעתן שוה. אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו....'"

ובהמשך אומר השל :

"משני מקורות ניזונה המחשבה היהודית, ובשתי דרכים הולכת: בדרך החזון ובדרך הסברא. בדרך החזון לא הדייקנות עיקר, אלא מעוף הדמיון, ההתפעלות. בדרך הסברא רוצה אדם בקב אחד של דייקנות מתשעה קבין של דמיון. בדברים הנתונים במידה, במשורה ובמשקל, הסברא עיקר. בדברים המסורים ללב החזון עיקר. שלא כמשפט הסתירה אמרו על שתי דעות המתנגדות זו לזו: 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים'. שתיהן מרועה אחת ניתנו, שתיהן משלימות זו את זו. 'אחת דיבר אלוהים, שתים זו שמעתי'. ( התילים סב, יב ) - כלל גדול בתורת האמונה. 'שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו.* שמור את הפשט וזכור את הסוד. כשם שחייבים בשמירה, כך חייבים בזכירה. אין התורה מתקיימת אלא במי ששומר את פשוטו של מקרא וזוכר את מעמד הר סיני. אין התורה נקנית אלא בשתי דרכים: בעין השכל ובעין הלב. סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה.^"

א. י . השל , תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, בעריכת דרור בונדי, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן, כרך ב, עמ' 965-964 ובעמ' 971 * ראש השנה, כז ע"א ועוד. ^חגיגה ד, ע"ב ועוד.

שבת שלום

ג'ף

מתוך "זבוב בתוך המרק" לצ'ארלס סימיק ז"ל

 בפתיחה לספר זכרונות של צ'ארלס סימיק  שנקרא "זבוב בתוך המרק" הוא כותב :

"Mine is an old, familiar story by now. So many people have been displaced in this century, their numbers so large, their collective and individual destinies so varied, it's impossible for me or any one else, if we are honest, to claim any special status as a victim. Particuarly, since what happened to me fifty years ago is happening  to someone else today. Rwanda, Bosnia, Afghanistan, Kosovo, the endlessly humiliated Kurds - and so it goes. Fifty years ago  it was fascism and commubism, now it's nationalism and religious fundamentalism that make life miserable in lots of places. Recentlyת for instance, I was translating the work of a woman poet from Srajevo dor an anthology and its editors had great difficulties locating her. She had vanished. She was not a young woman, she had plenty of friends but no one seemed to know what had happened to her in the confusion of the war."

Charles Simic, The Fly in the Soup, The University of Michigan 2000, p. 1 

הסיפור שלי הוא כבר, סיפור ישן נושן ומוכר. כל כך הרבה אנשים איבדו את בתיהם במאה הזאת, מספרם כה רב, גורלותיהם הקבוצתיים והאינדיבידואליים כל כך מגוונים, בלתי אפשרי על כן עבורי או עבור מאן דהוא, אם כנים אנחנו, לטעון למעמד מיוחד כקרבן. במיוחד לאור העובדה שמה שאירע לי לפני חמישים שנה, קורה היום למישהו אחר. רואנדה, בוסניה, אפגניסטן, קוסובו, הקודים המושפלים עד אין קץ, וכך הלאה. לפני חמישים שנה היה זה הפשיזם והקומוניזם, כעת מדובר בלאומיות ופונדמנטליזם דתי, שמאמללים את החיים במקומות רבים. לאחרונה, לצורך המחשה -  עסקתי בתרגום עבודתה של משוררת מסראייבו עבור אנתולוגיה כלשהי ועורכיה התקשו מאד לאתר אותה. היא נעלמה כלעומת שבאה. היא לא היתה אשה צעירה, היו לה חברים רבים, אך נדמה היה שאף אחד לא ידע מה עלה בגורלה במהומת המלחמה.

צ'ארלס סימיק, הזבוב בתוך המרק, הוצאת אוניברסיטת מישיגן 2000, עמ' 1  - התרגום שלי - ג'ף

אלו דברים ליום שלישי בשבת פרשת בשלח תשפ"ג

פיליפ לרקין.

פיליפ לרקין מעורר לא מעט שאלות. נתחיל בשתיים. הראשונה היא: מי הוא בכלל ? התשובה היא שהוא משורר אנגלי שחי בין 1922 ל1985.

השאלה השניה  היא מה מעניין בו ? מדוע הוא צריך לעניין אותנו ?

על לרקין שמעתי לראשונה לפני שנים רבות משיימוס היני. באחד המאמרים של היני בקובץ הנפלא שנקרא finders keepers בוחן היני את שירתו של לרקין למול שירתו של ייטס. והבירור הזה נעשה על רקע שיר של משורר שלישי (בחינת שני כתובי"?ם המכחישים זה את זה יבוא כתוב שלישי ויכריע ביניהם ? ), משורר פולני בשם הולוב.

לרקין "צץ לי" לאחרונה, די באקראי, למי שמאמין באקראיות, בעקבות העיון שלי בצ'ארלס סימיק. האמינו לי ואחסוך מכם את פרטי הסיפור המלא. אסתפק בכך שבעקבות העיון בסימיק הגיע לידי ספר מסות של לרקין שנקרא Required Writing. זהו משחק מילים על הביטוי השגור  Required Reading  ("קריאת חובה" ).

בסיום מאמר שלו  על שירתו של וילפרד אוון, כותב לרקין את הדברים הבאים:

"ככל ששירתו של אוון לא חדל להיות תקפה ב 1918 זהו מכיוון שמלחמות נמשכות ולצידן הכורח בחמלה. זה עושה אותו למשורר היחיד במאה העשרים שאפשר לקרוא בו, אחרי הרדי, ללא תחושת מליציות מוגזמת ( bathos ). סוד כוחו טמון בתגובה שלו שכבר היתה בכתובים כשייטס העיר את הערתו הביקורתית  המטופשת לפיה: ' סבל פסיבי אינו נושא לשירה ': 'מעל הכל' כתב אוון,  'התעניינותי איננה בשירה '.

אולי במקור באנגלית יהיו הדברים קצת יותר ברורים:

"If  [Owen's] verse did not cease to be valid in 1918, it is because these things [the attrocities of war ] continued, and the necessity for compassion with them. This makes him the only twentieth-century poet who can be read after Hardy without a sense of bathos. His secret lies in the retort he had already written when W.B. Yeats made his fatuous  condemnation 'Passive suffering is not a theme for poetry': 'Above all, I am not concerned with Poetry.'"

ואני נזכר בסיפור הבא שסיפר מנחם בן המנוח בפתיחה לשיחה השביעית בספרו "משלמה המלך עד שלמה ארצי מיונה הנביא עד יונה וולך - שיחות על שירה":

"ממתרגם השירה המצויין דוד ויינפלד, מתרגמו לעברית של המשורר הפולני חתן פרס נובל, צ'סלב מילוש, שמעתי פעם על שיחה שהיתה לו עם המשורר הפולני הנפלא, אחד מגדולי השירה במאה העשרים. מילוש, שתירגם לפולנית כמה מפרקי התנ"ך, שאל את ויינפלד ממי מושפעים המשוררים הישראליים. ויינפלד ענה לו מה שענה ( מסתמא, שפעם הושפעה השירה העברית מן השירה הרוסית, אחר־כך בעיקר מן השירה האנגלית והאמריקאית וכו' ), ומילוש תהה וגיחך: יש להם את התנ"ך, והם מחפשים משהו אחר ?!"

היום יום שלישי בשבת שבו היו הלוים אומרים בבית המקדש את מזמור פ"ב בתהילים.

ג'ף