מנחם הרן על "בין הנבואה הקדומה לנבואה הקלסית"

 

מנחם הרן:

"אמת מוסכמת היא  שהנבואה הקלסית, שהופיעה בישראל במחצית השניה של המאה השמינית ונעלמה בתחילת המאה החמישית לפנה"ס, היא אחד החזיונות המופלאים בתולדות הרוח האנושית. התוך תקופת זמן קצרה למדי מתגלה בישראל שרשרת אישים, שאילו נודעו לנו שניים שלושה מהם בלבד, כבר היינו צריכים להתפלא על הזינוק הפתאומי של גדלות זו באותה השעה ובאותו המקום. כל שכן כשגדלות זו נגלית ברציפות ואף בצפיפות, והאישים באים זה אחר זה, זה ליד זה, בתוך שתיים,  ולכל היותר שלוש, שנות מאה. מקבילות היסטוריות לפלא כזה של 'התפרצות' פתאומית ומרוכזת של עָצמה רוחנית וכוחות יצירה גדולים אולי אפשר למצוא בתקופות הזוהר של פריקלס באתונה ושל הרנסנס באיטליה, ושמא גם באירופה המערבית של המאה התשע עשרה. אלא שהפלא של ישראל בתקופת המקרא, כמוהו כתופעות מקבילות לו בקורותיהם של עמים אחרים, באמת לא אירע פתאום ולא נתרחש בחלל ריק. קדמו לו דורות של הכנה, התעצמות רוחנית, גיבוש דפוסים של פעילות וליטוש כל ביטוי. הנבואה הקלסית המשך ישיר היא לנבואה הקדומה, שתחילתה  נעוצה הרבה לפני המאה השמינית לפנה"ס, וזו מצידה וודאי נקשרת לצורות מסוימות של מנטיקה  ושל פעילות אכסטטית שרווחו במזרח הקדמון וקדמו לנבואה עצמה. מצד שני, אפשר שהנבואה הקדומה נתגלגלה, או נתנוונה, לצורות מסוימות של נבואה עממית שנתקיימה במקביל לנבואה הקלסית."

מתוך מ. הרן, הפתיחה ל " בין הנבואה הקדומה לנבואה הקלסית", בקובץ "מקרא ועולמו", הוצאת מגנס, עמ' 412

אלו דברים לשבת פרשות אחרי מות -קדושים תשפ"ג

 אומר הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל בפתח דבריו ב"חיי עולם" על פרשת השבוע:

"בדברי חז"ל ( תנחומא על הפרשה ) ישנה רשימה שלמה של הסברים על מה מתו בני אהרן, החל מהסברים הקושרים את העניין לעולם של מטה ועד להסברים המייחסים את החטא לצדדים עליונים יותר: נכנסו לפני ולפנים, הכניסו אש זרה, היו שתויי יין, לא נשאו נשים, היו גסי רוח, ועוד. לחלק מן ההסברים, כמו גם לפשוטו של הפסוק 'בקרבתם לפני ה'', יש מכנה משותף: הם עשו משהו  - נכנסו בעצמם, או הכניסו אש - שלא ברשות, מתוך תחושה של קרבה יתרה; הם התקרבו יותר מדי.

הבעיה של קרבת היתר היא בעיה מתמדת עבור אלה שעומדים לפני ה', וביתר שאת עבור הכהנים כמשרתי ה'. מרכזו של בית המקדש הוא ב'סדר העבודה', בפולחן. העזרה בה נמצא מזבח העולה ובה נערך סדר העבודה, היא בעצם במה מוגבהת במידה הגונה מעל לציבור; עזרת ישראל ועזרת הנשים נמצאות למטה והקהל הגדול הנמצא בהן רק עומד וצופה, בעוד שהכהן הוא זה שבמידה רבה עושה את העבודה. הכהנים נמצאים לא רק לפני הקלעים אלא גם מאחוריהם, הם חלק מהתהליך לכל אורכו; הם יודעים את כל המנגנונים ואת כל מה שמתרחש מסביב.

כאשר אדם מישראל מגיע למקדש פעם אחת ברגל או בזמן אחר, הוא בא בחרדת קודש ובהדרת קודש. לעומתו, הכהן נמצא כל הזמן בתוך העניין, הוא מעורב אישית יותר מאשר כל אחד אחר ובעצם הוא סוג של בן־בית, וכאן גם מתחילה הבעיה שלו: הוא כל כך מעורב ומקורב, עד שבמידה זו או אחרת, לבו מתחיל להיות גס בדברים. לכהנים יש אפילו כניסה משלהם לבית המקדש, והם נכנסים ויוצאים כרצונם, ואפילו ישנים בתוכו. כאן מתחילה סכנה של התקרבות יתרה, של גסות הרוח שבאה מפני שאדם מעורב. כאשר אדם יודע הכל, ובעצם אי אפשר להסתדר בלעדיו - אז הוא מתחיל להרגיש קרוב."

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 247 -248

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים ליום העצמאות תשפ"ג

 "ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה גויסתי", כותב אהרן אפלפלד באמצע פרק 22 ל"עוד היום גדול", כוונתו למלחמת ששת הימים. "המלחמה היתה מהירה. הניצחון היה מלא והשכול נבלע בתוך השמחה. הסכנה העלתה מילים מן השואה והניצחון הביא עמו מושגים מהמיסטיקה היהודית. ברדיו ובעיתונות דיברו על נסים, גאולה וימות המשיח. מושגים אלה הם מעבר להשגתי." כותב אפלפלד וממשיך: "אני אוהב את המיסטיקה של היום־יום, את הצבעים והצללים שמקיפים אותי, פינות בירושלים לפנות ערב, את האור המפציע מהחומות והסלעים. צמחים העולים מתוך אדמה צחיחה. יותר מהם אני אוהב את האנשים שמחבקים ילדים או אנשים מתפללים. המיסטיקה הזו קרובה ללבי, אבל מיסטיקה קוסמית או היסטורית היא בשבילי הפשטה גמורה. ידידי לייב רוכמן חי תמיד בספֵרוֹת גבוהות וטען שאני עיוור לנסים. לא קיבלתי זאת כנזיפה. כשהייתי ילד אמר לי סבא כי אלוהים שוכן בכל מקום. 'גם בעצים,' שאלתי. 'גם בעצים,' השיב. 'גם בבעלי חיים ?' 'גם בבעלי חיים.' וגם באדם ?'. 'האדם', אמר סבא, 'הוא שותפו של אלוהים.'

'האדם הוא אלוהים,' נבהלתי.

'לא. אבל קצת מאלוהים יש בו.'

השיחה הזו נחרתה בזיכרוני", כותב אפלפלד. "סבא היה יהודי מאמין בלב ובנפש. אמונתו באה לידי גילוי בכל תנועה ותנועה שלו. באופן שאחז חפץ, פתח או סגר ספר או הרים ילד והושיבו על ברכיו. לפעמים נדמה לי כי את הרליגיוזיות שבי ירשתי ממנו. מעולם לא למדתי מאידיאות מופשטות. דמויות מילדות והניסיונות  בשואה עומדים לנגד עיני ומעצבים את מחשבתי. מלחמת ששת הימים הביאה הרבה שמחה מובנת. אבל לי קשה לשמוח. אני רחוק מלהיות אדם מלנכולי או דפרסיבי, אבל שמחה אין בי. מי שהיה בשואה איבד את האמון בעולם. החשד מהבהב אצלי תמיד."

אהרן אפלפלד, "עוד היום גדול ירושלים הזיכרון והאור", איורים : מאיר אפלפלד, כתר הוצאה לאור בע"מ ויד יצחק בן-צבי, עמ' 80 -82

חג שמח

   ג'ף

אלו דברים לשבת - ר"ח אייר פרשת תזריע מצורע תשפ"ג

בין הספרים "המונחים על המדף" נמצא ספרו של שופט בית המשפט העליון בין השנים 1950 - 1970 פרופ' משה זילברג: "כך דרכו של תלמוד".

ואלו הדברים של משה זילברג בפתח הספר :

"מטרתו של הספר היא יומרנית במקצת: לקרב דעתו של אדם בן זמננו אל דרכי החשיבה וההגיון של חכמי התלמוד - לקרוע חלון אל העולם הרחוק, המופלא, של הדיאלקטיקה התלמודיתץ

התנ"ך הוא ספר פתוח לכל. האגדה הוכנסה לטרקלין, ונעשתה 'סאלונפייהיג' על ידי עבודתם הנפלאה של ביאליק ורבניצקי, ואילו התלמוד - זה הספר המונומנטאלי שחונכו עליו דורות על דורות בישראל - שוכן לו, תוך בדידות מזהרת, בקרן זוית של ירכתי התרבות שלנו, וחדל להיות גורם חינוכי, מעצב דמות ואופי בחיי הרוח של העם.

אשמים בכך, ולא במידה מועטת, מוריו ומחנכיו של הדור - מוריו ומחנכיו מ כ ל המחנות. עובדא היא, כי גם הסופרים 'המאמינים' וגם הסופרים 'החופשיים', עדיין לא מצאו שיטה ודרך להערכה נכונה ואובייקטיבית של התלמוד. הללו מ ק ל ס י ם את הכל, אלה  מ ת ק ל ס י ם בכל, והצד השווה עם הפועל-יוצא המשותף הוא: תמונה בלתי נכונה, טנדנציוזית, של היצירה הענקית הלזו.

לא באתי", כותב זילברג, "ח"ו לזלזל בערכן הרב של המונוגרפיות הדנות בנושאים תלמודיים שונים, אם מבחינה משפטית ואם מבחינות אחרות. כבודם של אלה במקומו מונח, אך ספק בעיני עם המחקרים ה ח ל ק י י ם הללו, ואפילו בעלי הרמה המדעית  הגבוהה שבהם, יצליחו לשרש את הדעות הקדומות שהשתררו, מזה ומזה, כלפי היצירה התלמודית. מה שדרוש לנו קודם כל הוא: חקירת התלמוד בכללו, והבנת ה א ק ל י ם  ה מ י ו ח ד שבו, על ידי ניתוח עניני-ביקורתי - בטרמנולוגיה  מ ו ד ר נ י ת - של דרכי ההגיון וצורות ההבעה שלו.

יודע המחבר, כי חיבורו אינו אלא אתחלתא של גישה חדשה - לא זלזלית ולא אפולוגטית - אל עולם המחשבה העשיר של התלמוד. יבואו נא אחרים, גדולים וטובים ממנו וישלימו את המלאכה. או אז ישוב התלמוד ויתפוס את מקומו הראוי במערכת קניני הרוח של האומה.

התיזה היסודית של המחבר הוא, כי התלמוד הוא יצירה מ ש פ ט י ת  'פר אכסלנס', והוא מנסה להאיר את הרעיון מצדדיו השונים בשבעת פרקיו הראשונים של הספר. פרקו השמיני והאחרון - 'על פרשת דרכים' - מוקדש לבעיה ישראלית אקטואלית, והיא: המשבר שהגיעה עדיו פסיקת בתי המשפט בארץ, מאין ספר-חוקים עצמאי ישראלי, מושתת על עקרונות יסוד של המשפט העברי."

הדברים נרשמו בירושלים בתשרי תשכ"ב

הספר הוא מפרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית

חודש טוב ושבת שלום 

         ג'ף

אלו דברים ליום השואה תשפ"ג

"קפה 'פטר' במושבה הגרמנית היה בית־הקפה הראשון הקבוע שלי."

כך פותח אהרן אפלפלד את הפרק השני בספרו "עוד היום גדול ירושלים הזיכרון והאור".

בפרק 4 שם הוא כותב:

"'פטר' היה בית־הספר הראשון שלי לכתיבה. שם למדתי כי המילים הפשוטות הן המילים הנכונות. היומיומי מבטא אותנו בצורה ההולמת ביותר. בשנות החמישים כתבו סופרים צעירים בשפה גבוהה, חיקו את המשנה או המציאו סגנון מסורבל. גם אני נמשכתי אל הטונים הגבוהים. אך כל אימת שישבתי ליד אחי הפליטים ראיתי: מסתורי החיים חייבים להתלבש בעובדות. הפשוט והעובדתי הם הדרך לאמת. עודף לשוני הוא מכשלה. עוד דבר חשוב לימדו אותי אחי: צמצום וחסכון. מה שלא חייבים לומר אין אומרים. כל אחד שם נשא בנפשו ארץ קשה, בית שנשדד ואנשים שלעולם לא ייפרד מהם. כיצד חיים עם זה בכבוד. בשאלות 'גדולות' לא דנו, אבל בעניינים מעשיים דיברו. אחד הדיברות המעשיים אמר: אל ידבר אדם על עצמו אלא אם יש לזה משמעות לכלל. לדבר על עצמך רק משום שזה אירע לך, זו איוולת. וחמור יותר: אנוכיות לשמה."

אהרן אפלפלד, "עוד היום גדול ירושלים הזיכרון והאור", איורים : מאיר אפלפלד, כתר הוצאה לאור בע"מ ויד יצחק בן-צבי, עמ' 9, 17.

 "No perfect solution is, not merely in practice, but in principle,

possible in human affairs, and any determined attempt to produce

it is likely to lead to suffering, disillusionment and failure."

Isaiah Berlin, The Crooked Timber of Humanity, p 48 1

אלו דברים ליום א בבוקר כ"ה בניסן תשפ"ג

 "Czeslaw Milosz ranks among the most respected figures in 20th-century Polish literature, as well as one of the most respected contemporary poets in the world: he was awarded the Nobel Prize for Literature in 1980. Born in Lithuania, where his parents moved temporarily to escape the political upheaval in their native Poland, he left Poland as an adult due to the oppressive Communist regime that came to power following World War II and lived in the United States from 1960 until his death in 2004. Milosz’s poems, novels, essays, and other works are written in his native Polish and translated by the author and others into English. Having lived under the two great totalitarian systems of modern history, national socialism and communism, Milosz wrote of the past in a tragic, ironic style that nonetheless affirmed the value of human life. While the faith of his Roman Catholic upbringing was severely tested, it remained intact. Terrence Des Pres, writing in the Nation, stated that “political catastrophe has defined the nature of our [age], and the result—the collision of personal and public realms—has produced a new kind of writer. Czeslaw Milosz is the perfect example. In exile from a world which no longer exists, a witness to the Nazi devastation of Poland and the Soviet takeover of Eastern Europe, Milosz deals in his poetry with the central issues of our time: the impact of history upon moral being, the search for ways "to survive spiritual ruin in a ruined world.”

https://www.poetryfoundation.org/poets/czeslaw-milosz?fbclid=IwAR1UOI2VuSgXA4Ojim6RHZYslBr4JaqdLAAXgGirWTOy7GBe-_j6yXRkv5Q