יום ששי בבוקר זה לא הזמן האופטימלי לרשום טור שבועי שאמור להתפרסם לקראת שבת, גם אם מדובר בבלוג, כלי שיש בו מידה רבה יותר של גמישות מטור בעיתון למשל.
אחת המחשבות שהבזיקו אצלי אתמול כשהבנתי שאני נקלע למצב של "הדקה התשעים" בנושא זה היתה שהדברים שנרשמים כאן הם שיח בראש ובראשונה ביני לבין עצמי. אם אינני טועה בתחילת הדרך , לפני כמה שנים, הבאתי באחת הרשומות משורות אחד השירים של דילן שאומרות ש"עבורי ועבור חבריי מושרים סיפוריי" It's for myself and my friends my stories are sung
בתחילתו של כל שבוע, מונחות על שלחנך כמה וכמה משימות. חלק נושרות בדרך ותחתן באות משימות אחרות. בתחילתו של השבוע הזה אחת המשימות על שלחני היתה להכין דבר תורה לשבת פרשת ויחי. הרב דר' אברהם יהושע השל נפטר בשבת פרשת ויחי בשנת 1972 ובעקבות הערה של אחד מ"מלומדי השל" בארץ אלי, אשתקד, הבנתי כי צריך לציין את היום הזה.
השאלה המרכזית שמסתובבת בראש שלי סביב פרשת ויחי - פרשת הסיום של ספר בראשית, פרשת הסיום של יעקב אבינו - היא מהי מורשתו של יעקב אבינו ?
אולי אפשר לומר שמורשה זו באה לביטוי בכל היצירה היהודית לדורותיה ?
בפרשת ויחי מדובר, כפי שניתן להיווכח בעיון בספר תורה, וכפי שמעיר רש"י על המקום, בפרשה "סתומה". מבחינה צורנית בתורה, אין הרווח המקובל בין סיום פרשה אחת לרעותה. רש"י שואל: "למה פרשה זו סתומה ?" ומשיב: " לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, בבראשית רבה."
בפתח ספרו של אברהם יצחק גרין על רבי נחמן מברסלב, "בעל הייסורים", מופיעה מובאה מדבריו הבאים של תלמידו המובהק של ר' נחמן, ר' נתן מנמירוב :
"קודם שנתקרבתי לרבינו זצ"ל לא יכולתי לצייר במוחי איך אפשר שהיה משה רבינו אדם כמו שאר האנשים. אך אח"כ, שהתקרבתי לרבינו זצוק"ל וראיתי גדולתו זצוק"ל, ואף על פי כן ראיתי שהוא אדם, אז הבנתי שגם משה רבינו היה אדם."
נזכרתי בדברים האלו, השבוע, בהקשר לנלסון מנדלה ז"ל. לא הכרתיו עד כה, לא מרחוק וודאי לא מקרוב, אך נראה שמדובר באחד המנהגים הגדולים והחשובים של התקופה שלנו. נראה שמנדלה משאיר אחריו מורשה שיש בה מסרים לכולנו - חשיבותה של האמונה בצדקת הדרך,חשיבותה של נחישות, ועדיפותה של דרך הפשרה עם יריבים פוליטיים על פני הדרך שאומרת שיש להביס ולמגר אותם.
במסגרת ההכנות שלי לדבר התורה - שלא יצאה אל הפועל - מצאתי "שלושה דברים עקרוניים" שלימדה אותנו נחמה לייבוביץ בכל הקשור בלימוד תורה. את הדברים מצאתי בפרק המוקדש לפרשה, פרי עטו של דר' גבריאל-חיים כהן, בספר "פותחים שבוע" (הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 137 - 138). והנה הם :
"א. לא מדברים 'על' התנ"ך, אלא לומדים 'את' התנ"ך - כל אחד ממשתפי השיעור חייב להתמודד בעצמו עם הטקסט, ובזמן הלימוד מתקיים רב-שיח בין המורה לתלמיד ולטקסט. ומכאן שאין לנו עניין בהרצאה על פרשת השבוע, אלא בלימוד משותף של הכתובים;
ב. התנ"ך הוא במידה רבה נייטרלי, והפרשנות היא הקובעת את אופיו. כך יש למשל פרשנות נוצרית ופרשנות יהודית. נחמה כתבה את עיוניה בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים (ככתוב על עטיפת ספריה) וביארה את הכתובים בעזרת המדרש, פרשני ימי-הביניים ופרשנים יהודים מהזמן החדש. בשיעוריה של נחמה הרגישו תלמידיה שהם יושבים בצוותא עם הפרשנים היהודים בכל הדורות ומנהלים איתם דיון מעניין וחי על הדרכים הראויות לפירוש הכתובים;
ג. נחמה דרשה דיוק מירבי בהבנת הכתוב וסלדה מכל הסבר שטחי וכללי. העיונים המעמיקים הפכו את לימוד התורה לאתגר אינטלקטואלי. עם זאת לא הסתפקה ב'קטנות', ולקראת סוף כל שיעור (וכל עיון בספריה) הבהירה את המשמעות הקיומית של הקטע הנלמד והפכה את ספר ספרים לתורת חיים."
תוך כדי רישום הדברים הנ"ל חשבתי לעצמי ששלושת העקרונות האלו, ככל שהם נכונים לגבי עיון בתנ"ך הם נכונים גם לגבי עיון במציאות בכללותה. א. י. השל , אמר שהאדם זקוק להנחייה, בכל צעד ושעל שלו.
נסיים עם דברים שכתב השל בספרו "מיהו אדם ?" בפרק העוסק בריגישויות שהשל זיהה אותן כחיוניות לאנושיות האדם. לעניינינו מדובר ברגישות אותה מכנה השל "הזדמנות" opportunity. נקדים לדברים במקורם האנגלי, תרגום תמציתי שלי לעברית שכן הספר הקצר והחשוב הזה טרם תורגם לעברית.
"החיים הפנימיים של האדם נתונים במצב של מורכבות שהיא צומחת באופן מתמיד ומתפשטת לעד. אדון לעצמו, בל כרחו , סוטה האדם מן הדרך; בכל צעד ושעל זקוק הוא להנחיה.
האם ישנו מדריך למבוך שהוא האדם ? ההכרח בהנחיה הוא אחד האופנים של היות אדם אדם.
דבר אחד שמבדיל בין האדם לחיה הוא היכולת הבלתי נדלת והלא צפויה להתפתחות של יקום פנימי. ישנה יותר פוטנציאליות בנשמתו של אדם מאשר בכל יצור המוכר לנו."
"Opportunity
The passage of being - of man or animal - is marked and fixed :from birth to death. The passage of being human leads through a maze: the dark and intricate maze we call the inner life of man. That maze must not be conceived as a structure, as a permanent setup; it is an exuberance that goes on, frequently defying pattern, rule, and form. The inner life is a state of constantly increasing, indefinitely spreading complexity. Left to himself, man of necessity goes astray; he is in need of guidance at every step.
Is there a guide for the labyrinth of man ? The necessity of guidance is a mode of being human. Animal life is a straight path; the inner life is a maze, and no one can find his way through or about without guidance. Such is the condition from which there is no escape.
One thing that sets man apart from animals is a boundless, unpredictable capacity for the development of an inner universe. There is more potentiality in his soul than in any other being known to us. Look at the infant and try to imagine the multitude of events it is going to engender. "
A J Heschel, Who is Man ? Stanford U Press, p. 39
שבת שלום
ג'ף
