ספרים מוסיקליים

הייתי רוצה להבין את הדינמיקה  - אולי המכניקה - של התופעה הזאת שהספר שבדיוק ברגע זה אתה מבקש לעיין בו איננו בנמצא. אחר כך מופיע במקומו ספר אחר שגם אותו חיפשת...

אלו דברים לשבת פרשת תרומה תשע"ד (חלק I )

מה יותר מתאים לציין פרשה שמעוררת סוגיות של קדושה ותרבות מאשר הידיעה - התמונה הבאה  ?



ואידך זיל גמור.

שבת שלום וחודש טוב
:-)
ג'ף

טרם ראיתי טרם שמעתי

אלו דברים לשבת פרשת משפטים תשע"ד

לנוכח הארועים הטראגיים של השבוע  -
החסידים אומרים שיש שלוש דרגות באבל. הדרגה הנמוכה ביותר היא דמעות. הדרגה מעליה - היא שתיקה. זמר היא הדרגה הגבוהה ביותר.
האמירה הזאת מופיעה בהקדמה של הרב שמואל דרזנר זצ"ל ל"אנתולוגיה רוחנית" שערך, קובץ אמירות של אברהם יהושע השל.*
לא כל מה שאנחנו אומרים או כותבים אנחנו ממש מבינים. הבנה, למי שזוכה, היא תהליך מתמשך...
"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".
יתרה מכך, יש דברים שלא ניתן כלל להבין אותם. אבי ז"ל שהיה, בין השאר, רופא, הוגה דעות ומשורר השאיר אחריו ספר קטן של אפוריזמים שקרא לו:  "קוי מחשבה" lines of thought  (פורסם באנגלית בהוצאת גפן). אחת מהן אומרת (בתרגום שלי) :
"אל תנסו להסביר את כל הטרגדיות שבחיים - רבות מהן אינן ניתנות להבנה."
עבודתו כחוקר מחלות גנטיות הובילו אותו, אני מניח, לתובנה נוספת המופיעה בספר :
"הטרגדיה הראשיתית של החיים , היא שלא כל התינוקות נולדים בריאים."
הטרגדיות של השבוע, הן טרגדיות של הקרבנות ומשפחותיהם וכן של המעוולים (ברשלנות) ומשפחותיהם.
כשאני מעיין בספר הקטן של  אבי ז"ל, בחיפוש אחר נימה מאזנת כנגד הטרגיות שבחיים - אני מוצא זאת בין השאר - בדברים שאמר על ילדינו ועל העתיד;
"אם העתיד חשוב לנו - אז ילדים הם הפשר של החיים" ( if the future is important to us, then children is what life is all about ).
אתה מוצא בדברים של אבי ז"ל, גם, חשש מסוים כלפי יכולתנו לעמוד בשינויים המפליגים המתרחשים בחברה - שלא לומר בהתפרקות של המסגרות הקיימות, כך למשל מעיר אבי ז"ל : "בית המדרש האידיאלי להורות הוא הבית אך ראו מה קרה לבית" (the ideal school for parenthood is the home but what has happened to the home ).
הנכד הגדול שלי - בן שנתיים וחצי פלוס יבדל"א - אוהב לעסוק, לשחק ב"שיפוצים" . כשעטה לאחרונה חולצה לבנה ונטל לידיו סְטֶתוֹסְקוֹפּ, והחל "לבדוק " את אביו, הבנתי כי רופאים הם סוג של "שיפוצניקים".
האדם הונח בגן עדן "לעבדה ולשמרה". עבודה זו ושמירה זו הן, כפי הנראה,  משימות מתמידות. 
ביקשתי לקצר הפעם, וקצת נסחפתי. 
הרשומה הזאת אמורה היתה להסתיים בשיר, כמצוות החסידיים איתה פתחנו, מצווה לא קלה אך -  הנה , בכל זאת הגענו, למרות הכל 




שבת שלום
    ג'ף


* אשמח לשמוע מכם גרסאות בעברית או אפילו ביידיש של האמירה הנ"ל; בחיפוש מהיר בגוגול לא מצאתי כאלו . כותרת האנתולוגיה הנ"ל היא :  I asked for wonder "בקשתי פלא", בהוצאת  the crossroad publishing company ואין היא מצויה בעברית

שאלה לעצמנו

אלו דברים לשבת פרשת יתרו תשע"ד

אם אומר כאן שיש קרבה רעיונית בין אברהם יהושע השל לבין ישעיהו לייבוביץ, יש מי שירימו גבה; ויש שיאמרו: "יכול להיות - אם אתה אומר" ויש שיניעו בכתפיים ויאמרו : "מה 'כפת לנו ?"
ואיזו חשיבות יש  בכלל לענין זה ?
 או - אה
השל ולייבוביץ שניהם היו גיבורי תרבות. הם ודבריהם משכו תשומת לב של המדיה ושל צרכני המדיה. זה לא אומר שהקשיבו להם לעומק או ששעו לדבריהם - ואולי אפילו רבים מאלו שנמשכו אליהם  - לא ירדו ממש לסוף דעתם.
לשאול מה לנו ולגיבורי תרבות ? זה כמו לשאול מה לנו ולפרוזה שאנחנו מדברים (בעקבות  מסיה ז'ורדן של מולייר). אנחנו צרכני תרבות אם נרצה או לא נרצה, בלי משים ועם משים; וככאלה "על המדפים" יושבים להם גיבורי תרבות למיניהם.
אנחנו יכולים לבחור לנו את הגיבורים שלנו והבחירה שלנו תעיד עלינו רבות.
אך מעבר לשאלה של תרבות כזו או אחרת, מעבר לשאלות של גיבורי תרבות, ועניינים של דעת קהל ופופולריות ישנם עניינים שערכם אינו נמדד במדדים אלה; אפשר לדבר על ערכם הסגולי בלי קשר למה אומרים ומה חושבים אחרים.
אלו עניינים שאדם נחשף אליהם כשהוא לבד בלילה.
אלו עניינים שאדם נחשף אליהם בשעות משבר קשות.
אלו עניינים שיש בהם טביעת אצבע של אמת ולא של אופנה חולפת.
ועל אף שהיו גיבורי תרבות, השל ולייבוביץ , איש איש בדרכו, עוסקים בעניינים שכאלו. עניינים של אמת.

המחשבות דלעיל באות על רקע שבוע שהארועים הציבוריים הבולטים שבו היו מותו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ז"ל,התבטאותו המוזרה של שר הבטחון דהעידנא בוגי יעלון על שר החוץ האמריקאי ופרשת הרב פינטו.

אבל המחשבות דלעיל באו בעקבות הדברים שלהלן שמצאתי בספר הכחול - אדום - צהוב של לייבוביץ : "הערות לפרשיות השבוע " (הוצאת אקדמון), בפרק העוסק בפרשת יתרו.
ואלו הדברים (בעמ' 50 -51) שם:

"...מתמנים דיינים ושופטים לפני מתן תורה. על פי מה שפטו ? הרי אין שיפוט אלא על סמך חוק ומשפט, שכבר קיים ועומד ושהשופטים מכירים אותו. משמע, שלפני שניתן לישראל ספר חוקים כתוב כבר היתה מערכת חוקים ומשפטים  מקובלת, שלא נכתבה.
ואם נשתמש במונחים היסודיים של ההגות האמונית ביהדות בתקופה מאוחרת יותר - תורה-שבעל-פה קדמה לתורה- שבכתב. מן ההכרח שהיא קדמה לה, שאחרת אי-אפשר היה שתהיה מערכת של מינהל וממשל ושיפוט כל זמן שתורה, אשר בה מערכת כזאת מתוארת בכתב, עדיין לא היתה בידי ישראל.
דבר זה מלמד הרבה מאד לדורות , הן לגבי הבנת ההיסטוריה של היהדות והן לגבי הבנת בעיות היהדות בכל דור ודור, וגם בדורנו. בלי תורה-שבעל-פה, אשר מקורה בהבנת בני-אדם את תורת ה' ובהכרעותיהם בהתאם להבנה זו, לא תיתכן מערכת של מינהל ושיפוט על פי התורה. תנאי לקיום עולם של תורה ומצוות הוא הבנת בני-אדם את התורה ועיסוקם בה מתוך הרצון הכן לקיים אותה, אבל עיסוק בה על -פי שיקול דעתם ובהתייחסות ל'מה שהשעה צריכה'.
תורה-שבעל-פה, לא זו בלבד שקדמה לתורה-שבכתב מבחינה זמנית, כפי שאנחנו לומדים מן הסדרה הזאת, אלא היא גם קודמת לה מבחינה רעיונית. אין התורה-שבכתב מובנת לנו אלא על רקע מה שאנחנו מבינים בתורה ההיא ומתוך רצוננו הכן לקיים אותה בהתאם להבנתנו אותה. ואם תורה-שבעל-פה מתגבשת ונעשית עצמה תורה-שבכתב, מן ההכרח שתחודש עליה תורה-שבעל-פה. ואם אין תורה-שבעל-פה כזאת קיימת, אין גם קיום לתורה-שבכתב. הבעיה הגדולה בדורנו אנו, היא - אם קיימת בקרבנו תורה-שבעל-פה במובן הזה."

שבת שלום
    ג'ף

נ.ב אילו היינו מחליפים את המילים "תורה-שבעל-פה" במילה "אגדה" ואת המילים "תורה-שבכתב" במילה "הלכה" היינו מגיעים לדברים מפורשים  שכתב השל במקומות שונים ביצירתו, אבל על כך בהזדמנות אחרת

אלו דברים לשבת פרשת בשלח - שבת שירה תשע"ד (חלק ב')

באחת הלילות השבוע עיינתי בספר של אבי שגיא, שנקרא "המסע האנושי למשמעות  עיון הרמנוטי-פילוסופי ביצירות ספרותיות"^. הפרק הראשון בספר עוסק בעיון  בכמה סיפורי בראשית. במסגרת העיון בסיפור דור הפלגה מתייחס שגיא לשני אופני שיח: שיח מונולוגי ושיח דיאלוגי. ואלו דבריו בנושא זה:
"בשיח מונולוגי יש דובר אחד המעוניין בסיפור שלו, באמתות ובתפיסות שלו. הזולת אינו נוכח בעולם המונולוגי, הוא 'יש' פסיבי האמור, לכ היותר, לקלוט ולהפנים את עולמו של המדבר. מונולוג מבוסס על יחס היירכי ברור: יש מי שמדבר ויש מי ששומע. המדבר מניח כי יש עררך מוחלט לדיבור שלו, לסיפור שלו, לאמת שלו, ולפיכך הוא צריך לומר אותם. אין לו עניין אמתי בדיבור או בסיפור של השומע. פניו ועולמו  של הזולת נמחקים כביכול בדיבור המונולוגי; הם נמחקים מפני שאין הם נושאים עולם בעל משמעות שיש בו עניין לנושא המונולוג. עולם מונולוגי מבוסס על הנחת קיומו  של סיפור אחד, אמת אחת וערך אחד  המוצגים במונולוג עצמו. עולם מונולוגי מניח קיומו של ודאות אחת, היא ודאותו של המשׂיח במונולוג. עולם מונולוגי מניח תפיסה מוניסטית של אמת וערכים. גם אם המונולוג נעשה בשפות שונות, הוא מדבר בשפה אחת - שפה אוניברסלית, הנכונה לכולם, בכל מקום ובכל זמן. השיח המונולוגי נסוג אל השלון; ליתר דיוק, שולל את הדיבור הפרטיקולרי-האינדיבידואלי.*
אחד התפקידים העיקריים של השיח המונולוגי אם לא העיקרי שבהם הוא תפקיד השכנוע. הוא אמור לגרום לשמוע לקבל את האמת האחת שנישאת במונולוג. בד בבד, שב המונולוג ומשכנע את הדובר בערך המוחלט של עולמו; הדיבור של האחר יש בו משום אישור מחודש של הדיבור עצמו ותכניו....
רוזנצווייג, שהבחין בין המחשבה המונולוגית  הפילוסופית ובין הדיאלוג ותיאר את השיח המונולוגי בתור 'המַחְשָׁב הישן', לא היסס לקבוע:

      ההבדל שבין המחשב הישן לבין החדש [=המחשב הדיאולוגי], בין ההגיוני לדקדוקי אינו בכך שזה נעשה       בקול וזה בלחש, אלא בזיקה אל הזולת. לחשוב פירושו לחשוב בשביל לא-איש ולדבר ללא-איש                (ומי שינעם הדבר לאוזניו יאמר במקום לא-איש הכול, זו הכלליות המפורסמת), ואילו לדבר פירושו            לדבר אל מישהו ולחשוב למען מישהו, ומישהו זה הוא ראובן בן שמעון ויש לו לא רק אוזניים (כמו              'הכלל'), אלא גם פה.#

 כבר בדברי רוזנצווייג עולה כי הדיאלוג שונה מן המונולוג תכלית שינוי. בדיאלוג משוחחים זה עם זה בני אדם בעלי אישיות ייחודית. השותף בדיאלוג רוצה לשמוע את קולו של הזולת, רוצה לקלוט את תווי פניו המלאים של האחר שבו הוא פוגש.  הדיאלוג הוא מאמץ מתמיד להשיב לבני אדם את פניהם, את עולמם ואת ערכם הייחודי. בדיאלוג יש קשב ושתיקה. בקשב ושתיקה אלה נעשים השותפים  לשיח, איש-איש בזמנו, פסיביים. הם מצמצמים את עצמם ומפנים מקום לאחר. כל שותף בדיאלוג מתנסה בחוויה הכפולה והסותרת של ריבונות ופסיביות, של דיבור ושתיקה מלאת קשב...."

כאן, פחות או יותר, עובר שגיא לדון בהבדלים שבין "זמן דיאלוגי" ל"זמן מונולוגי". אני מדלג ומגיע לקראת לסיום, לדברים הבאים:

"... המילה אינה יכולה למצות את המפגש בין השותפים לדיאלוג; היא חומקת ובלתי ממצה. האמור אינו מחפה על הבלתי אמור המופיע  בתוכו רק ברמז ובאנולוגיה. שכן אי-אפשר למצות את הקיום במילים, אי-אפשר לזקק את המיית הלב ואת חוויות הקיום הקונקרטיות במילים שהן אוניברסליות מטבען. פאול צלאן ביטא זאת בשירו 'במפתח מתחלף':

במפתח מתחלף

אתה פותח את בריח הבית,

שם שלגי הלא-אמור מנשבים.

הכל על-פי דמך הנגר

מעין, מפה או מאוזן,

מתחלף המפתח שלך.

מתחלף המפתח, מתחלפת המלה

שהותר לה לנשב עם הפתותים.

הכל על-פי הרוח ההודפת אותך

השלג מתכדר על המלה.**"

הדברים לעיל שמשו לי השראה ל"אלו דברים" לשבת שירה זו "חלק א";  נדמה לי שהם רלוונטיים לשיח שמתקיים - או שלא מתקיים - בתוך החברה הישראלית פנימה  ובין  ישראל לסביבה שמחוצה לה. וראו המשך הדברים אצל שגיא, שם.

שבת שלום
    ג'ף

----------------------------------------------
^ הוצאת אוניברסיטת בר-אילן  עמ' 31, כל הציטוטים בפוסט זה הם מהספר הנ"ל בעמ' 33-31
* בקטע קודם לפסקה הזאת דן אבי שגיא ל"הבחנה הקלסית של דה סוסיר בין הלשון ובין הדיבור". יש לעיין בספר שם,  בעמ' 31.
# בהערת שוליים מפנה כאן שגיא לספרו של פרנץ רוזנצוויג נהריים בתרגום יהושע עמיר, מוסד ביאליק, תשל"ח בעמ' 231
** שגיא מפנה כאן בהערת שוליים לספרו של פאול צלאן, סורג-שפה, תרגום שמעון זנדבק, הקיבוץ המאוחד, 1994, בעמ' 15. בטקסט של שגיא וכך בתרגום של זנדבק, אני מניח, מופיע הטקסט הנ"ל בניקוד