רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום חמישי, 29 בנובמבר 2018

אלו דברים לשבת פרשת וישב תשע"ט

לילה לא שקט  וליתר דיוק לגלוש בפייסבוק ולחזות בעוולות הנעשות בארה"ב היום בשם הממשל  בכל הקשור למדיניות ההגירה, הביאו עלי בחילה.
והבחילה הביאה אותי לעלות על קו 58 תוך חיפוש אחר מזור.
על הקו מצאתי את הקוצקר, שכרגיל הקדים אותי.
ליתר דיוק, מצאתי את ספרו של השל על קוצק שם הוא אומר את הדברים הבאים:

רוב בני האדם הם 'אומרי אמן'. העולם הוא עולם, והמוח מתאים את עצמו אליו. אפילו אדם בר דעת בדרך כלל מהנהן לפי הקצב. טבעו של האדם מוגמר, התורה חתומה, הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לכתוב לה פירוש או פירוש על פירוש.
ר' מנדל, כפי שראינו, סבר שאדם מוגמר הוא תת־אדם, ונראה שהוא אף סבר שעולם מוגמר הוא 'סוף העולם', שלחשוב משמע להימצא בהתחלה, שכל דבר נדרש להיות פתח־דבר. 'סיום' לספר זה תשעה באב; על יהודי להיות 'חתן בראשית'. אפילו במידות, באופיו של אדם, אפשר להתחיל מבראשית ולהתקדם בכוחך שלך.
האמת העמוקה היא שאין דבר בעולם שמגיע לקו סיום, שתמיד אתה באמצע. אפילו התורה עוד לא הסתיימה, עוד לא נאמרה עד הסוף.

א. י. השל, קוצק במאבק למען חיי אמת, תרגום דניאל רייזר ואיתיאל הררי, ערך דרור בונדי, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן עמ' 112

שבת שלום
    ג'ף

יום שלישי, 20 בנובמבר 2018

אלו דברים לשבת פרשת וישלח תשע"ט

שאלה :
הייתכן ששכחנו שיש לנו  - לכל אחד ואחת מאתנו "עולם פנימי" ?

על פניו זו שאלה קצת מוזרה, אני למשל, "מבלבל לעצמי את המוח" 24/7*
ויש לי יסוד להניח שאני לא לבד בזה. הבלבול מוח הזה - איננו עולם פנימי ?
אז מסתבר שיש עולם פנימי ויש עולם פנימי.
ניצני הרעיון הזה - הרעיון שייתכן ויש בנו איזה עולם פנימי
שיושב לו בצד חבוי ומבוייש, מבקש טיפה של השקיה, טיפוח
ועידור ...הגיעו אלי בעקבות עיון בספרו של השל על התפילה.
בספר הזה יש פרק שכותרתו " העולם הפנימי".
הפרק נפתח כך:

"האנחה

לפני כמאה שנה הרהר רבי יצחק מאיר אלתר מגור בשאלה מה סנדלר אחד שגר בשכונתו אמור לעשות בנוגע לתפילת השחרית שלו.  לקוחותיו של הסנדלר היו עניים ולא היה להם אלא זוג נעליים אחד. הוא נהג לאסוף את נעליהם  בשעת ערב מאוחרת, לעמול עליהן כל הלילה ואף חלק מהבוקר, כדי למסרן לבעליהם טרם יחפזו ללכת לעבודתם. מתי עליו להתפלל שחרית ? האם עליו  להתפלל במהירות עם שחר, ורק אז לשוב לעבודתו ? או שעליו להניח למועד התפילה לחלוף, אך מדי פעם בפעם, בעודו מרים את הפטיש מן הנעליים, לשאת אנחה:'אבוי לי עוד לא התפללתי'? אולי ערכה של אנחה זו רב יותר מן התפילה עצמה.
גם אנו ניצבים בפני דילמה זו של חרטה מכל הלב מול מצוות אנשים מלומדה. רבים מאיתנו נמנעים בצער מתפילת קבע, מצפים לדחף פנימי שיהא שלם, פתאומי ומיוחד במינו. אך  המיוחד במינו הוא יקר המציאות, והימנעות מתמדת עלולה בנקל להתפתח בעצמה להרגל. אנו עלולים אפילו להגיע לידי שכחה על מה להצטער ואל מה להתגעגע."

א.י. השל, התפילה תשוקת האדם לאלוהים, תרגום  דרור בונדי , הוצאת משכל הוצאה לאור מייסודן של  ידיעות אחרונות וספרי חמד עמ' 59
שבת שלום
     ג'ף


* וזאת בלי קשר לבלבולי מוח שמגיעים אלינו מבחוץ, בין באמצעות המכשיר הארור ובין בדרכים אחרות


עוד על שירה

יום שישי, 16 בנובמבר 2018

ממתק לשבת ?

https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3749808,00.html

" זה לא חדש"

יום חמישי, 15 בנובמבר 2018

אלו דברים לשבת פרשת ויצא תשע"ט


על אף שישיעהו. ליבוביץ ואחרים למדו אותנו "לא לתת ציונים" לפרשות השונות שבתורה, פרשת ויצא ( בעקבות דברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ  יבדל"א ) היא פרשה יוצאת דופן. אומר הרב עדין:
"הפרשה הזו היא לא רק פרשת השבוע, ובעיות שעולות בתוכה הן לא רק הבעיות של יעקב - זו פרשת התקופה ופרשת הדורות שלנו. זה לא שבשבוע הבא נעבור לסיפור אחר - זו הפרשה בה אנו חיים במשך הדורות האחרונים, בצד הזה שאדם עומד ופתאום מבין איך נראה העולם שמסביבו."
ובהמשך דבריו :
"הפרשה הזו היא הפרשה של החיים שלנו כבני אדם, החיים שלנו כבני יעקב. הבעיה הזו של יעקב, האיש שישן, היא בעיה כללית. יעקב רואה את החזון הזה, הסולם שמחד מגיע השמימה ומאידך מוצב ארצה, והוא יכול להבחין ולהכיר באמיתיות שלו דווקא כאשר הוא יוצא מבית אבא, משום שאז היא מובנת מתוך המציאות מסביב. כשהוא בבית המדרש הוא לא ראה מלאכי א־לוהים עולים ויורדים בו, מפני שהוא לא ידע עד כמה העולם תלוי ועומד לו על יעקב אחד. היה נראה לו שהוא יכול להיות שם בתוך הקופסה שלו, ושהכל בסדר; שיתקיים העולם על ידי שם ועבר, על ידי אנשים אחרים.
' כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה' ( ברכות ו,ב) . עומד לו עולם שלם ואומר: האדם הזה צריך להיות ההצדקה של המציאות, הכיוון והמשמעות של העולם. 'כי זה כל האדם' ( קהלת , יב יג) - זהו האיש שעליו עומד הקיום של העולם. העולם הוא המסגרת בה האדם הזה - כל אדם - אחראי, וכשיש פגמים, פירוש הדבר הוא שלא מתקיים העניין של 'ישראל אשר בך אתפאר'.
הדרישה מהאדם היא שדמותו שלמטה תתאים לדמותו שלמעלה. זו דרישה קשה מאוד, חמורה מאוד, וגם אלו שעובדים על זה בכל לב ונפש, שלא הפסיקו מיגיעתם אפילו רגע אחד, גם הם נשאלים 'האם זה ישראל אשר בך אתפאר ?' הדבר הזה לא תלוי בגדולי ישראל ולא בצדיקי הדורות, לא בחכמים ולא במנהיגים; הוא תלוי באיש אחד שאחרי שנים של עבודה יצא החוצה לרגע אחד. אז הוא מתחיל לראות איך כל העולם כולו עומד ותלוי עליו, איך שכל המציאות כולה תלויה בו, למרות שרגליו עומדות ארצה ממש ובהחלט ייתכן שהוא גם שקוע באדמה - ראשו מגיע השמימה. רק שם הוא הגבול."*

שבת שלום
     ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוך המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 66, 71-70

יום רביעי, 14 בנובמבר 2018

עוד על הקו ועל הרוח


מלחמה ארוכת ימים לקו 58 עם
מה שנקרא "פרספקטיבה".
הלוך ושוב הלוך ושוב
Day in Day out
במסלול קבוע
איך תראה את החידוש
שבכל יום
איך תראה את מה שמסתתר
מעבר
מעבר לשגרה, לחומר
לצעקות של השכן,
לפגיעה באוטו. כיצד תשמע
את קול הדממה הדקה

של הרוח