"ישב ר' יצחק יעקב וקימץ עיניו כמי שתקפוהו מחשבותיו ובודקן איזו יפה ואיזו אינה יפה. לסוף פקח את עיניו והביט בו בר' יעקב יוסף. ראה את תמימותו ויראתו שעל פניו והכיר בו שמדריגתו למעלה מדיבוריו. אמר לו, אשריך רבי יעקב יוסף שהגעת למדריגה שכזו. את חטאי אני מזכיר, כשאני מקבל טובה מאדם מרבה אני להודות לו יותר משאני מודה לחי עולמים שעשאו שליח.
הרהר ר' אברהם יצחק אחר הדברים. לכאורה יפה אמר רבי יעקב יוסף, אבל איני סבור כך, אלא צריך אדם להכיר טובה לבעל טובתו ולשבחו ולהודות לו אפילו יותר מכדי טובתו, שמתוך שמודים לו מחזקים את ידו לעשות טובות עם אחרים ונמצאים מגבירים את אהבת ישראל, שמתוך שזה רואה שאהוב הוא על חבירו בשביל טובה קטנה שעשה לו מה הוא אומר, עמה אהובים ישראל, כמה מכירי טובה הם. בשביל טובה קטנה שעשיתי ליהודי הוא מראה לי אהבה גדולה, לסוף מוסיף אהבה. מתוך כך יהודים מתאהבים זה על זה. וכשישראל אוהבים זה את זה הקדוש ברוך הוא כביכול מוסיף אהבה על אהבתו ונמצאים כל ישראל אהובים לפני המקום, הרי בשביל הכרת טובה באה טובה לעולם, שאם ישראל אהובים לפני המקום אהובים הם בעיני האומות, וכשישראל אהובים בעיני האומות הקדוש ברוך הוא משכך כעסו מן האומות ומונע חרבם מדם ואינם עושים מלחמות ונמצא כל העולם כולו שרוי בשלום, הרי שהכרת טובה מביאה טובה ושלום לעולם."*
שבת שלום
ג'ף
* ש"י עגנון, ספר תכלית המעשים, בקובץ האש והעצים, הוצאת שוקן, תשכ"ב, עמ' קנא- קנב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה