אלו דברים לשבת פ' אחרי מות - קדושים תש"ף

אני "בגדול" משתדל להמנע  מהתבטאויות דרמטיות. במיוחד אחרי שהכרתי את אפלפלד, יצירותיו והדגש שהוא שם על הביטוי המינורי. הדבר נכון גם ואולי בעיקר בכל הקשור להתבטאויות בפייסבוק. השבוע חרגתי ממנהגי זה ושיתפתי פוסט שהיה בו הרבה מן הדרמה. חבר מחו"ל, איש אקדמיה ו/או פסיכולוג עד כמה שאני מבין - פירסם תמונה של ילד אפריקאי קטן שניכר שהוא גווע מרעב ממש. מעל התמונה רשם אותו חבר (באנגלית - ולהלן בתרגום שלי ) :
"יש וירוס בעולם שהורג 8000 ילדים ביום.
  יש תרופה לוירוס הזה והיא נקראת אוכל !
  אבל איש אינו מדבר עליו."
הכריכה בין הקורונה לבין צרות  - מרעין בישין  -אחרות, גם היא בעיני, לא חפה מבעיתיות.
התמונה לעיל הציקה ומציקה לי ולאחרים - זה ברור.
יש כל כך הרבות עוולות שאולי אין מנוס מלהתעלם מהן - אם חפצי חיים אנחנו, בוודאי אם חפצי חיים שקטים שלווים  ועוד כהנה אנחנו. שאלה היא עד כמה ההתעלמות הזאת היא מוצדקת, עד כמה היא הכרחית. יש לי סברה לגבי המענה לשאלות אלו אך איני רוצה לפרטה כאן. אעיר רק שכל אחד, בפועל, בוחר לעצמו/ה ממה לא להתעלם.
אני מביא את הדברים כאן כחומר למחשבה.

שבת שלום
    ג'ף

אלו דברים כמה ימים לפני יום הזכרון ויום העצמאות תש"ף

כמה מילות הקדמה:
א. אני מרגיש לא נוח בימים אלו, בעיקר לפני יום הזכרון, לעסוק בנושאים שאינם נוגעים ישירות לשכול. עם זאת -
ב. השכול נמצא חזק ברקע
ג. "במותם ציוו לנו את החיים" - יש חשיבות גדולה לעסוק בשאלה האם אנחנו כחברה בדרך הנכונה ? על אף ולצד
ד. "אחרי מות - קדושים - אמור"
אחרי מילות הקדמה אלה - השאלה שאני רוצה להציב כאן, כחומר למחשבה ולדיון היא - האם הדברים להלן של מנחם בן ז"ל שפורסמו ב2006 בתחילת הנספח לספר "משלמה המלך עד שלמה ארצי מיונה הנביא עד יונה וולך שיחות על שירה"  עדיין רלוונטיים ?

"לימודי הספרות ( והתנ"ך והשירה בכלל זה ) הגיעו בישראל למדרגה של אסון תרבותי, שהרחיק את נפש התלמידים מן הכתובים העבריים המופלאים ביותר, שהם גם המהויות הרוחניות הכי משוכללות. אם יש הסבר אחד מרכזי לעליבות המחשבתית, לעילגות העברית, לריקנות הרוחנית ( עם עגיל באוזן), המאפיינות את רוב הישראלים החילוניים ואת מיטב הנוער העברי החילוני; אם יש הסבר מרכזי אחד להתרחקות מאהבת העברית ( לטובת אמריקניזציה וערביזציה עלובות ודוחות), להתנכרות לאהבת הארץ, לאיבה או לאי־ההתחחברות לתנ"ך העברי, ספר הספרים של העולם, הרי כל אלה טמונים במערכת החינוך האומללה שלנו, ששום שר חינוך זה עשרות שנים לא הצליח לשקם אותה ולקומם אותה מהריסותיה הרוחניות. שורש הרע, שורש העיוות, מקור הקילקול, מונחים בעיקרם בהשפעה הנוראה של האקאדמיה ומושגיה על הוראת המקצועות העבריים, הלשון, הספרות, התנ"ך. כל הדיבורים על 'מהפכות' במערכת החינוך ( בנוסח דו"ח דוברת) אינם נוגעים לעיקר הזה, ולכן אינם רלוואנטיים. כי העיקר הוא להאהיב מחדש את העברית ואת הספרות ואת התנ"ך. בלי זה שום דבר לא יתקון."*

* מנחם בן, משלמה המלך עד שלמה ארצי מיונה הנביא עד יונה וולך שיחות על שירה, האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, עמ' 167-166

Louis Simpson

אלו דברים לראש חודש אייר ולשבת פרשת תזריע - מצורע תש"ף

התלבטתי לגבי תוכן אלו דברים הפעם, על רקע הנסיבות העולמיות הלאומיות והאישיות.
10 שניות של צפייה באחד הפוליטיקאים שלנו מדבר בלהט, הכריעו, הזכירו לי הדברים שלהלן שראיתי במהלך השבוע.
רשות הדיבור אם כן לסיון רהב מאיר:
אני מביא את הדברים במתכונת כפי שפורסמו בפייסבוק

סיון רהב מאיר - Sivan Rahav Meir

אתמול ב-‏6:03‏ · 

"לכולנו יש המון מה לומר, בשיא החריפות, על ארגוני המורים, על הפוליטיקאים, וכמובן על כל בני המשפחה שאיתם אנחנו סגורים בבית כעת. לאיפוק אין יחסי ציבור טובים. זה לא נחשב מגניב להתלבט ולחשוב לפני שעונים. הכי קל לצעוק, לקלל, לדבר בצורה בוטה. הכי קשה לשלוט בכלי הנשק הקטלני שקיבלנו – כוח הדיבור.

פרשת השבוע ("תזריע-מצורע") מציעה מבט אלטרנטיבי על תרבות הדיבור שלנו: פרשני הפרשה עוסקים רבות בלשון הרע, במילים שיוצאות לנו מהפה. הם טוענים שהדיבור צריך להיות סופו של תהליך, ולא תחילתו. שצריך לחשוב היטב לפני שפותחים את הפה, ולהצליח לשלוט בכוח האדיר הזה.

בימים צפופים אלה זה קשה במיוחד. מי לא רוצה להתפרץ, להעליב ולצעוק, אפילו כמה פעמים ביום? פרשת השבוע היא תזכורת שנתית לכך שנימוס, דרך ארץ, מחשבה שנייה ואפילו שלישית לפני שמדברים או כותבים משהו – הם הבסיס. הרב שלמה וולבה כתב פעם שאנחנו מתאמצים מאוד ללמד תינוק לדבר, אבל לא משקיעים אחר כך מחשבה בללמד את עצמנו גם לשתוק."

שבת שלום וחודש טוב

       ג'ף

סנונית

אלו דברים ליום השואה והגבורה תש"ף

כשעיינתי, במסגרת ההכנות לטור השלישי והאחרון הזה בסדרה, במסה של טלמון "ההסטוריה האירופית כרקע לשואה", הבנתי ששלושה טורים לא יספיקו כדי להביא כאן את הפסקאות שנראות לי מכוננות מתוך המסה הזאת.
יחד עם זאת למעשה ידעתי שהדברים שמובאים כאן אינם אלא בבחינת טעימה וכי המסה הזאת מחייבת קריאה צמודה; זוהי עבודה לכל אחד ואחת שמתעניין.ת בשאלת שורשי השואה ובסופו של דבר אין קיצורי דרך.
וכאן אני צריך להחליט האם אני מביא כאן - עוד מהצגת השאלה בידי טלמון* או שאני מביא כאן עוד מהצגת התשובה שבפיו.
החלטתי "ללכת על התשובה".
אומר טלמון:
"יש המצהירים שהשואה היתה שלב הכרחי בדרמת ההיסטוריה היהודית, בבחינת יסורי גאולה, פתח לתחיה, מחיר הישועה. אתה שומע פירושים כאלה מלאומנים קיצונים ומאנשים דתיים מסוימים. אני לא אוכל להאמין בשומר ישראל התובע את חייהם של מיליון ילדים כמחיר התקומה הלאומית. אין לערב שאלה מטפיסית ותיאולוגית עם קביעה היסטורית־אמפירית בדבר תפקידי היאוש היהודי למחרת אושויץ, תחושת־האשמה של העולם הנוצרי, המצב הנזיל שבשלהי המלחמה, כגורמים שסייעו לחידוש הממלכתיות היהודית בישראל. ואין איש שלבו לא יתפעם ודמיונו  לא יתרונן מחזיון ההתאוששות המופלאה, התפוצצות המרץ האדיר, כוח־התושיה המדהים שלנו למחרת האסון וההשפלה הגדולים בתולדותינו.
 האם על קידוש השם מתו המיליונים ? דומני, רבים מהם הומתו בלי כל רגש כזה. הם מתו לשוא - מקרה אחד ממקרים רבים עד אין־ספור בהיסטוריה של התפרצו החַיתיוּת שבאדם. כך - ותו לא. האם היתה השואה כולה מעשה־השפלה שיש בו רק כדי לגרום כאב צורב וחלחלה ? ושמא מעל ומעבר לעלבון שלא היה כמוהו נודעת לשוֹאה איזו תפארת והוד בחישובי העתים ? ואיני מתכוון כאן רק לגילויי הגבורה והעוז במרד גיטו וַרשה או למלחמת הפרטיזנים היהודים. בפרספקטיבה הגדולה של ההיסטוריה מקבלת בעיני השוֹאה ממדים של עימות גרנדיוזי בין שני עולמות, בין שתי גישות־יסוד מנוגדות אשר עליהן דיבר ניטשה: בין מוסר לפאגאניוּת, בין קדושת החיים לפולחן המלחמה, בין שויון הברואים לעליונות הבחירים, נושאי היעוד הבלבדי, בין בקשת האמת למפגן החיוניות, בין חיפוש הצדק להתפרקות יצרים, בין הנבואה לקבץ את כל הגויים והלשונות - לבין חזון האדונים הרודנים בעבדים. לעתים, בתקופת התפוצצות האוכלוסין ומאבקי הגזעים, כשבידנו כלים שיש בהם להבטיח תור־זהב לכּל או להשחית הכּל, מצטייר עתיד האנושות כפועל־יוצא של אחת משתי אלטרנטיבות: 'אגודה אחת' ( לפי משמעות המקראית של הביטוי ), או מלחמה על עליונותם של החזקים ושליטתם בחלשים. לשון אחר: השאלה הנוראה היא - ההיתה אושויץ אזהרה מרתיעה עד־עולם, או תחנה ראשונה בתהליך השמדת גזעים והתאבדות האנושות ?"

יעקב טלמון, בעידן האלימות, הוצאת עם עובד, עמ' 291-290

* הכוונה לפסקאות שמתחילות בעמ' 266 במילים "חריגה זו מהמקובל" ומסתיימות בעמ' 267 במילים "שאין לו מחילה וכפרה"