מלחמה - צ'ארלס סימיק

 מלחמה 

צ'ארלס סימיק

האצבע הרועדת  של אשה

יורדת למטה ברשימת ההרוגים

בערב השלג הראשון

הבית קר והרשימה ארוכה

השמות של כולנו כלולים בה.

מבזק ___מבזק.___מבזק....מבזק....מבזק.....מבזק....

במסה שנקראת "בשבחה של שטות" כותב צ'ארלס סימיק : "הנה המבט שלי על המאות הארוכות הקודמות הללו:

מאה אחת אינה גרועה מחברתה, לעניות דעתי. שבר ענן מדי פעם, שנ"צ בַּצל, בזרועותיה של האחת והיחידה, נשיקה אחת או שתים, וזהו זה. במוקדם או במאוחר הארוחה נאכלת ואנחנו נותרים עם כמה עצמות עוף בצלחת שלנו. שאר הזמן מדובר במגפות, מלחמות, בצורות, רדיפות, גלות, ומאות פגעים ויגונות אחרים ששולטים ביד רמה."

ההשלמות הנדרשות תבואנה ב"נ בהמשך עם החזרה למחשב הנייד

אלו דברים לשבת פרשת שקלים - ויקהל תשפ"ב

ישראל אלירז מצטט את ויטגנשטיין באומרו : "מה שאנו מספקים אלה הערות על תולדות טבע האדם."

קיבצתי להלן כמה פרגמנטים - שברים, מפה ומשם, ברוח הימים האלו, מתוך תימהון.

כפי שאמר וואלס סטיבנס : השירה היא אלימות מבפנים שעוזרת לנו להתמודד כנגד האלימות מבחוץ.

יהודה עמיחי בבית הראשון ב"שיר ליל שבת" כותב: 

הֲתָבוֹאִי אֱלַי הַלַּיְלָה?
כְּבָסִים כְּבָר יָבְשׁוּ בֶּחָצֵר.
מִלְחָמָה, שֶׁאַף פַּעַם לֹא דַּי לָהּ,
הִיא עַכְשָׁו בְּמָקוֹם אֲחֵר.

הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ בדברים על "סיפור" הקמת המשכן שבשתי הפרשות האחרונות של ספר שמות  אומר :

"התהליך שבסופו של דבר 'מכריח' את הקדמת בניית המשכן מתחיל  בחטא העגל."

"מספרם של עושי העגל הוא באמת קטן; רוב מניינם של ישראל באמת לא שייך לכך. מה קרה אם כן ? מתברר, שיש מעגל רחב מאוד של אנשים, שאחרי שכבר יש עגל, הם הולכים אחריו ביחד עם כולם. משה רבנו איננו, ומישהו מציע שבמקומו יהיה עגל, זה אמנם לא בדיוק כמוהו - אבל בשעת הדחק אפשר להסתפק גם בו. במצב הזה, גם אלה שאינם משוגעים לעגל , נשאבים פנימה."

ישעיהו ליבוביץ כותב:

 "לעבודת העגל אין צורך להתגבר; ואילו עבודת ה' היא גבורה. אבל כבר בתהילים עובדי ה' נקראים : 'גבֹּרי כֹח עֹשי דברו'. לעבודת העגל  האדם נדחף מטבעו; לעשות את דבר ה' - זוהי גבורה גדולה."

ישראל אלירז:

"הדרך היחידה להתעסק בזעיר, החולף, הבלתי נראה כמעט, הוא להעיד בדרך של שברים. ההערות על העולם אומרות שאיני יכול להעיר הערה אחת כוללת על העולם."

אהרן אפלפלד כותב:

"העזרה באה ממקום שלא ציפינו לה, מאיש שלא היה בשואה, אבל את הבלהות כבר חזה בימים השלווים של הממלכה ההבסבורגית השוקעת, הרי הוא היהודי פראנץ קפקא. אך נגענו בדפי 'המשפט' לא הירפתה מאיתנו התחושה, כי הוא היה עמנו בכל גלגולנו. כל שורה אמרה אנחנו. בשפתו של קפקא מצאנו מצד אחד את החשד ואת הספקנות ומאידך את הכיסופים החולים לפשר. קפקא החזיר לנו פתע את המלים. אלמלא קפקא ספק אם היה בכוחנו להעלות מן הנבכים אפילו מלה אחת. מבחינתנו, הוא לא רק היה מורה אלא גואל. המחשבה, שאין אנו בודדים בנסיון שלנו, לא רק הקלה עלינו אלא הכניסה אותנו אל המעגל הרחב של הסבל הרוחני."

שבת שלום

    ג'ף

מקורות

חוה פנחס-כהן, אסכולה של איש אחד, דיאלוג עם ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 165

Wallace Stevens The Necessary Angel Essays On Reality And The Imagination

יהודה עמיחי, שירים 1948 -1962, הוצאת שוקן, תשל"ז, עמ' 89

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 201

י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 63

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 15

אלו דברים לשבת פרשת כי תשא תשפ"ב

 

אלו דברים של ר' מאיר שמחה כהן מדווינסק (בעל ה"משך חכמה") על שבירת הלוחות בידי משה :

"כי התורה והאמונה הם עיקר האמונה הישראלית, וכל הקדושות - ארץ ישראל וירושלים והמקדש - אינן אלא פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכן אין חילוק לכל ענייני התורה בין במקום ובין בזמן, והיא שווה בארץ ישראל ובחוץ לארץ...ואל תדמו כי המקדש והמשכן הם עניינים קדושים בעצמם. חלילה. השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסרה מהם כל קדושה והמה ככלי חול, באו פריצים וחיללוה...ויותר מזה: הלוחות, מכתב אלוהים, גם הם אינם קדושים בעצמם, רק בשבילכם, אם אתם מקיימים אותם. וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה [זה ביטוי מדרשי חריף, שמציין את מעשה העגל סמוך להר סיני -י.ל] - המה [הלוחות] נחשבים לנבלי חרש, ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם כשאתם שומרים אותם. סוף דבר [הדברים האלה ראוי שייכתבו בכתב בולט היום לעינינו- י.ל]: אין שום עניין קדוש בעולם...רק השי"ת שמו הוא קדוש...כי אין בנברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת התורה כפי רצון השי"ת...וכל הקדושות הן מצד שציווה הבורא לעבוד אותו." (ההדגשות אינן במקור והן של הח"מ )

הדברים מובאים על ידי ישעיהו ליבוביץ  [י.ל. לעיל ] ב"הערות לפרשיות השבוע". הוצאת אקדמון, עמ' 61

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת תצוה תשפ"ב

שלום רוזנברג בפרק הראשון בספרו "טוב ורע בהגות היהודית" כותב:

"סבור אני שהמחשבה היהודית מהווה מעין דיאלוג. דיאלוג עם החוץ ודיאלוג של האדם היהודי עם עצמו".

בוב דילן בשיר שנקרא Restless Farewell ( פרידה לא שקטה ) כותב:

It’s for myself and my friends my stories are sung

סיפוריי מושרים עבור עצמי ועבור חבריי

ישעיהו לייבוביץ בדבריו על פרשת השבוע מביא סיפור קצר, שאומר משהו על מצבנו האנושי, שדילן ושלום מכוונים עליו גם הם בדבריהם לעיל.

שואל לייבוביץ: "מדוע בבניית המשכן אמורה השכינה  להצטמצם בטווח של שתי אמות וחצי על אמה וחצי, ואילו לאחר מכן אין העולם ומלואו מספיק כדי להכיל אותה ?"

ומשיב:

" על זה ניתנה תשובה בארמית, במשל שכנראה היה רווח בציבור שנקרא אותו כלשונו ונתרגמו ונפרשו: 'כי רחימתין הוה עזיזא אפוּתְיא דספסרא שכיבן, השתא דלא עזיזא רחימתין - פוריא בר שתין גרמידי לא סגי לן'. הדבר מוצג כשיחה בין בעל ואשתו, או בין מאהב ומאהבתו, והם אומרים, או הוא אומר לה, או היא אומרת לו: כשאהבתנו היתה עזה יכולנו לשכב יחד על חודה של חרב. לשון אחר: חוד של חרב לא היה צר לנו לשכב יחד, משום שהיתה אהבה רבה בינינו. עכשיו, כשפסקה או נחלשה האהבה בינינו, מיטה ברוחב 60  אמות אינה מספיקה לנו. כל אחד חש שהשני דוחק אותו אפילו במיטה של 60 אמה. כשהאהבה בין ישראל ואלוהיו היתה עזה, יכלה השכינה להצטמצם ולבוא במגע עם ישראל על הכפורת, בתחום של שתי אמות. וכשנחלשה האהבה הזאת - 'השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה'".

שבת שלום

    ג'ף

מקורות: 

שלום רוזנברג, טוב ורע בהגות היהודית, ספריית 'אוניברסיטה משודרת' , משרד הבטחון - ההוצאה לאור, עמ' 9

https://www.bobdylan.com/songs/restless-farewell/

י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 59

אלו דברים לשבת פרשת תצווה תשפ"ב

קולות שונים יש בעולם.

קולות שונים ומגוונים.

שתי אוזניים ניתנו לנו לשמוע.

פה אחד. 

שתי עיניים.

כן כן  אני יודע. אף  אחד.

לאן זה הולך גודמן ?

לפום צערא אגרא.

זקן - זה קנה חכמה.

הרהורים.

השנים החולפות.

הבן של המלך, נהייה לימים למלך

הילד נהיה נער, הנער גבר וכו' וכו'

אני חושב על שלמה, הבן של דוד,

על אחיו, על חצר המלוכה, הנשים

אני חושב על שיר השירים, משלי וקהלת

על הבית הפותח של שירי סוף הדרך

של לאה גולדברג

"הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער
הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם
הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר
ישב הזקן לנוח בצד הדרך"

אני חושב על סמכות

ועל ניצול לרעה של סמכות

ואני חושב על דקרט ועל עוד כמה 

נשים במטבח שמכינות ארוחות

ומזימות לאנשים בחצר

ואני חושב על שליטים 

על אנשים שנושאים ויישאו באחריות

ואני חושב על ההמון, והרבה אני חושב על הבוחשים

מאחורי הקלעים נסתרים מעיני הציבור, כן כן

אני חושב עלינו, היועצים, היועצים למיניהם...

אתם יודעים...לא נלך לשם....

cogito ergo sum

"אני חושב משמע אני קיים"

האמנם ?

"המטבח סגור."

במוצבים על הקו אין דבר כזה

אנדרלמוסיה של גיל הנעורים

הורמונים משתוללים, נשק, שלג

היררכיה, אנשים שלקחו את סיפורי הגבורה

ששמעו בילדותם ברצינות רבה

כן. כן הפנימו. האמינו

האמינו בשליחות

ברחו מדיכוי. אורות אתר הצילומים

אתה חושב שיש שם רכבת...

הבמאי יושב שם, עומד שם

צועק...

אז מה עושים עם הקולות ?

זאת שאלה. מורות לספרות לדורותיהן

עוסקות בשאלה הזאת, כמו גם  מורים ותלמידים....

"תעתועי השפה" כן תעתועי השפה

מהם צריכים להיזהר, ניסה ויטגנשטיין

להסביר בברחו מאבשלום שבראשו, 

ממפלצות הארמון בוינה

רכבת לילה לקהיר

נוסעת דווקא למקום אחר

תור הפלאות 

אין סוף..."סְגור הבסטה"

בְרח מן הייאוש

מן האלימות, "כן וירג'יניה..."

יש שדים , גם אחרי פסיקת הרמב"ם

גם אחרי הרבי מקוצק

והעיבוד של הסיפורים 

שנעשה במנהטן אחרי המלחמה

כן כן מנהטן

אלו דברים ליום שלישי בשבוע של שבת פרשת תצווה תשפ"ב (ט)

אפשר לחשוב שעבודתו של ויטגנשטיין "חיסלה מן העולם" את המטפיזיקה ואיתה את מושג האמונה.

לפי דברים שאני קורא לאחרונה, של מונק ושל דרורי, לא זה המצב ולמצער אין זה תיאור מדויק של המצב.

בלי להאריך ובהתחשב בכך שממילא בלתי אפשרי למצות את הנושא  ( בעיקר אם לוקחים בחשבון שעסקינן ב"פעילות מתמדת כנגד תעתועי הלשון" ) אני רוצה להביא כאן דברי סיכום של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ למאמר קצר שלו שמופיע בקובץ עב־כרס "על האמונה" בעריכת הלברטל, קורצוייל ושגיא:

"לסיכום, מן הדין שיהיה בעולם צירוף וזהות שלמה בין אמונה ויראת שמים; בין ההכרה והחוויה הרגשית לבין המעשה. ואולם במציאות כפי שהיא קיימת בפועל, לא תמיד באים הדברים הללו כשהם מחוברים זה לזה, ובוודאי לא בעוצמה שווה. אמונה פנימית ויראת שמים חיצונית עשויים להתקיים בלי קשר מחויב. אין בכך כדי לומר שכך צריכים להיות פני הדברים, ובכל הדורות ניסו גדולי ישראל להביא לידי חיבור שלם יותר בין השתיים - אבל בפועל, יש לחכות לעתים אחרות שבהן יוכל חיבור זה להגיע לידי שלמותו."