לאחרונה נדרש בית המשפט העליון למהותו של בית המשפט לתביעות קטנות. וכך כותב כבוד השופט א רובנישטיין ברעא 6892/13 קרול חיימוביץ', יואל חיימוביץ' נ' לימור אוריון, אלבר ציי רכב [ר.צ.] בע''מ :
"מטרתו ותכליתו של מוסד בתי המשפט לתביעות קטנות... ביצירת מכשיר זמין, מהיר ולא יקר לבירורן של תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, תביעות – שאילו נדונו בדרך הרגילה, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול ... אם נרצה, יש בו משום משפט בצורתו הקמאית, בין בעלי הדין – הם עצמם – בפני השופט בשער העיר, בחינת "ועמדו שני-האנשים אשר-להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשֹפטים אשר יהיו בימים ההם" (דברים י"ט, י"ז), וכדברי רש"י במקום "אשר להם הריב – אלו בעלי הדין". על פי המשפט העברי הבסיסי, בעלי הדין הם עצמם היו באים לפני הדיינים, ולקורא – למשל – את פרק כ"א ברמב"ם הלכות סנהדרין, שעניינו דרכי השפיטה, ברי כי הוא מדבר בבעלי הדין עצמם; ראו הלכה א' – "מצות עשה לשפוט השופט בצדק, שנאמר, 'בצדק תשפֹט עמיתך' (ויקרא י"ט, ט"ו). אי זהו צדק המשפט? זו השויית שני בעלי דינין בכל דבר. לא יהא אחד מדבר כל-צרכו ואחד אומר לו-קצר דבריך; ולא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות וירע פניו לאחר וידבר לו קשות";...." (ההדגשות אינן במקור והן הוספה שלי - ג'ף)
נזכרתי בדברים הנ"ל כשעיינתי בדברים של כבוד הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת פיקודי. וכך כותב הרב עדין, בהתייחס לשאלה לשם מה צריך משכן ? (בספרו "חיי עולם, הוצאת "שפע" - "מגיד" עמ, 195- 196) :
"פרשת פיקודי מסיימת את ספר שמות, ומסיימת סדרה של פרשות העוסקות במשכן. בתוך הנושא של המשכן יש הרבה שאלות פרטיות, שנידונות בגמרא ובמקומות נוספים; ואולם לפני העיסוק בכל הפרטים הללו עולות שתי שאלות שהם יסודיות.לתשובתו של כבוד הרב לשאלה לשם מה נחוץ בכל זאת משכן, ראו המשך הדברים שם.
השאלה הראשונה קשורה לזמן בנייתו של המשכן...
השאלה השניה, שהיא כללית יותר, נוגעת לעצם הצורך במשכן, כמו גם במקדש. לכאורה, הדרך הטובה והישרה היא, שאדם שנשאו לבו לעשות דבר מה לכבוד הקב"ה, יוכל לעשות זאת לבדו, בדרך ובאופן הראוי לו. כך אכן היה, אפילו בזמן שהמשכן כבר היה קיים, כל עוד לא נבנה המקדש, כאשר העבודה בבמות היתה מותרת. ובאמת, במה היה דבר פחות מורכב מכל הבחינות, וגם הרבה יותר קרוב ואישי ונוגע לכל אדם. במציאות כזו, אדם שרוצה להקריב קורבן לה', ולא רק לעבוד אותו בעבודה שבלב או לקיים את מצוותיו - לא נזקק לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. הוא לא צריך להרחיק לכת; הוא יכול לבנות לעצמו מזבח אדמה או מזבח אבנים בכל מקום, אפילו בחצר שלו - ואז הוא מקריב קורבנות ונמצא לפני ה'. זו עבודה ישירה ופשוטה.
לכאורה נראה, שכל עניין עבודת ה' בכלל, ועבודת הקורבנות בפרט, איננו מחייב משכן ויכול היה להישאר עניין פרטי. זו למשל שיטתו של הרמב"ן (ויקרא א ,ט), האומר שעבודת הקורבנות היתה קיימת עוד מבראשית, ואיננה תלויה בהכרח במשכן או במקדש. אפילו בלי להתייחס לדרשת חז"ל (עבודה זרה ח,א) שאדם הראשון הקריב קורבן; על קין והבל נאמר במפורש שהם הקריבו קורבנות, עוד בראשית היות אדם על פני האדמה. מסתבר , שההרגשה שמביאה את האדם להקריב קורבנות היא כנראה מהותית למין האנושי. לכל אדם, ולאו דווקא מישראל - יש אפשרות, אליבא דדינא ואליבא דהלכתא, להקריב קרבן לה' בכל מקום ובכל זמן. למעשה רק אנחנו , עם ישראל, הוגבלנו בזה, וחייבים להקריב דווקא במשכן ובמקדש."
ואם עסקינן בעניינים "קמאיים", נסיים במובאה של דברים יסודיים שכתב צ'סלוב מילוש, באחת ממסותיו:
"אני כאן. שתי מילים אלה אוצרות את כל הניתן להיאמר. מהן מתחילים ואליהן חוזרים. כאן - כלומר, על פני כדור ארץ זה, ביבשת זו ולא באחרת, בעיר זו ולא באחרת, בעידן זה שאני מכנהו שלי, במאה זו, בשנה זו. לא ניתנו לי כל מקום וזמן אחרים ואני מתגונן מפני הרגשת החלופיות של גופי באמצעות נגיעה בשולחן*. כל זה הוא מאד יסודי, אך, אחרי הכל, מדע החיים תלוי בגילוי ההדרגתי של אמיתות יסודיות."
שבת שלום
ג'ף
* הפסקה היא מתוך דברים של מילוש ב"אחרי מהפכות רבות, מבחר מן השירה הפולנית שאחרי 1945, תרגום דוד וינפלד ורפי וייכרט, כרמל , 2000". הפסקה עד הכוכבית מובאת בספרו של א. שגיא "המסע האנושי למשמעות" בהוצאת אונב' בר-אילן , בעמ' 51. המשפט שאחרי הכוכבית, הוא תרגום שלי להמשך הפסקה כפי שהיא מופיעה באחת המהדורות באנגלית של המאמר המקורי של מילוש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה